סיכום משיעור בוקר 17.04.2016 חלק א' ( בא אל פרעה - א' ) 35 דקות

"..."בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד"..."

זאת אומרת ,ישנה כל הבריאה ,שזה נקרא תנין או פרעה והבורא ,כנגדו צריך להלחם נגדו

"...ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים…"

אנחנו נמצאים בעולם הזה ,באיזה תנאים מיוחדים ונתנה לנו תורה ומצוות , איזו עבודה פנימית , רוחנית ,לא יודע בדיוק על מה עדיין , שזה קורה בי , שאני צריך לעשות , אבל , אם אני עושה את זה , אני אקבל על זה שכר ואומרים ,שזה שכר מיוחד , העליון , נצחי , שלם - זה מה שניתן

"...לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד)..."

המצב הכי גבוה , השכר הכי גדול , זה יכול להיות, שאני עולה לדרגה הכי גבוהה , לכוח האחד שפועל , החזק , השלם , הנצחי , שאם אני בא ונעשה כמוהו, אז, אני גם כן נמצא באותה רמה , באותה יכולת ,כמו שהכוח הזה . ברור לנו ,שאם משיגים דבר הזה, אז ,אין יותר מזה

"...וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאם כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה…"

הוא עשה מערכת, שהיא מכינה אותנו וכוחות סביבנו כך, שאם נרצה להתאים את עצמנו למערכת הזאת , היא כל הזמן , תציג את עצמה בצורה יותר ויותר מתקדמת לקראת המטרה העליונה . זה כלים השבורים , מערכת שבורה , כביכול , כנגד כלים השבורים שבנו ,וכמה שאנחנו נרצה לתקן את הכלים , אז , מערכת תראה את עצמה ,כיותר מתוקנת וכך מערכת החיצונה תשפיעה עלינו גם לעורר בנו כלים ( יותר שבורים , פחות שבורים ) ואנחנו נתקדם ע"י המערכת .
אנחנו נדרוש מהמערכת כוחות , הבנות של הכוונה , כיוון והכל ,ומערכת תעשה לנו השתתפות הזאת וככה אנחנו נתקדם .
מערכת החיצונה ,שפועלת עלינו ,נקראת מערכת עולמות ואנחנו אז נקראים נשמה . הכל מוכן בשביל להשיג מערכת העליונה , דרגת כוח העליון ( אחד , יחיד , מיוחד )

"..."קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא…"

הכל מסודר בצורה כזאת ,שמפני שהבורא כלפינו נקרא המשפיע ,ואנחנו , נבראים חייבים להיות בטבע הפוך לקבל ,אז , אנחנו נמצאים באיזה ניתוק ממנו ועד כמה שאנחנו רוצים להיות דומים לו בתכונה ע"מ להשפיע , גודל בנו כוח נגדו ע"מ לקבל וכך אנחנו מתקדמים .
זאת אומרת , ההשתוות , ההתקרבות שלנו לבורא היא ,דווקא, בנויה על שני דברים הפוכים , שרצון לקבל גודל יותר ויותר ורצון להשפיע עליו ( כוונה ע"מ להשפיע ) גם כן גודל יותר ויותר ,אז ,יוצא , שמצד זה ,שאנחנו נבראים יותר גודלים ומצד ,שאנחנו דומים לבורא אנחנו גם גודלים , זה נראה ,שכל פעם מבפנים אנחנו נעשים יותר ויותר עם כוחות רצון לקבל ובחוץ יותר ויותר עם כוונות ע"ם להשפיע . זאת הצורה , ולכן ,כדי להגדיל אותנו מהאפס ועד דרגת הבורא משפיעים עלינו שני כוחות
כוח אחד ,כדי לגדל רצון לקבל שלנו ( הבשר שבגוף )
כוח השני -זה כוח לתת צורה לבשר ( ע"ם להשפיע )
לכן אנחנו כל פעם נמצאים תחת השפעת הכוח רצון לקבל בכוונה ע"ם להשפיע , האור העליון ,שפועל עלינו ,
פעם הוא פועל על הרצון לקבל שלנו ומגדיל אותו ,
פעם הוא פועל על הכוונה של הרצון לקבל ומגדיל אותה
ואנחנו כאן לכן נמצאים כל פעם ,מה שנקרא ,בעליות וירידות , אמנם ,שזה לא יורידות ולא עליות , אלא ,ככה אנחנו קוראים אותם , לפי הרגשה שבנו , אבל, באמת , לפי טיב הפעולות , אלו שתי צורות ההתקדמות לאותה מטרה , שפעם גודל רצון לקבל , החומר ,שמתגלה ופעם מתגלה צורה שבו , המתאימה יותר ויותר לבורא .
גם במצבים האלו יש לנו הכרת הטוב , הכרת הרע ,אבל ,סה"כ כולם מתקדמים בצורה כזאת ואין לנו בכל הבריאה איזה חלקיק הבריאה ,שלא עובר מצבים האלו , רק / או בידיעה , הכרה , הבנה , בהשתתפות עם הכוח העליון , שהם נקראים ישר-אל , או שהכוח הזה מלמעלה פועל עליו בלי לשאול ובלי כלום ,אז, הוא נקרא דומם , צומח , חי
ומדבר ,נקרא רק מי שמשתוקק בעצמו , אתם קרואים אדם ולא אומות העולם , מה שנקרא

"...וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.
אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.
אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.
ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו"..."

כל העניין ההבדל בין בני אדם , שישנם כאלו ,שהם מתקדמים , הם לא יודעם ,שהם מתקדמים , אלא ,ככה חיים, ומדור לדור, ולא יודעים ,שהם מתקדמים , הם מתעסקים במה שיש לפניהם ( נקרא בעולם הזה ) ובנתיים האור פועל עליהם בלי לשאול וככה הם חיים בהתפתחות הרגילה כמו דומם , צומח , חי .
ישנם אנשים ,שלפני שאור העליון מקדם אותם ,בדומה לכל הבריאה בלי לשאול אותם , הם שואלים את האור העליון , הם רוצים לזרז השפעתו עליהם , כי מבינים ,שתהליך מסויים נקבע מראש , כדי להגיע לכוח השפעה ואהבה ולכן הם עושים כל מני תחבולות , כדי שיתייצב בהם חסרון להשפעה ואהבה ( לכוחות ,שזה הבורא ) , שיהיה את זה בהם כחסרון , כמה שיותר גדול וחוץ מחסרון הזה הם ,בעצם ,לא רוצים כלום , רק שיתייצב בהם חסרון , שיגדל חסרון לאותה תכונה ,שהיא נקראת בורא ,ואלו אנשים נקראים ישראל , ישר-אל . וזה כל ההבדל בין שני חלקים האלו, שבמין האנושי
כאלו ,שמשפיעים עליהם בלי לשאול אותם
כאלו ,שמשפיעים עליהם אחרי שהם מקדימים ושואלים , דורשים
לכן ,כל העבודה שלנו בקשר בינינו ע"י קריאת מאמרים , לימוד חכמת הקבלה , כאשר אנחנו מתערבים עם הכלי החצון ( אנשים שסביבנו ) ע"מ להצטייד ברצון להגיע לצורת הבורא , להיות "טוב ומטיב" לרעים ולטובים ,"אין עוד מלבדו" ,שהכוח הזה גם כן יהיה בנו ורק הוא שידבר בנו .
כך אנחנו ,אם מתקדמים לזה ,שמגלים צורך בזה , אז , אנחנו מזרזים את זמנים , אנחנו מבקשים מהאור ,שישפיע עלינו ואז האור , הבורא מקדם אותנו יותר מהר מתוכנית שלו הרגילה , בזה מודדים ,שאנחנו שייכים לישראל או לא ?

"...אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית…"

האדם ,שהוא מתחיל לראות יחסים ,שישנם בינו וכוח העליון ,אז ,הוא מתחיל להבין ,שהוא חייב להיות תמיד הראשון ( וודאי ,שהבורא הוא הראשון , שמעורר אותו ומברר לו כל התנאים ) , אדם צריך להשתוקק להיות תמיד עם החסרון להתפתחות להדמות לבורא וזו צריכה להיות הדאגה שלו ,וזה יכול להיו רק בתנאי ,שחשיבות המטרה היא יותר גבוהה מכל המטרות אחרות בחיים , ,שיכולות להתעורר בו

"...לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.
וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם. והבן זה".
אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו…"

כאן יש הרבה מאוד מצבים ,שאדם עובר ומצבים האלו הם כולם ,כדי לבנות באדם כל מיני הבחנות , שסה"כ בהם הוא יהיה מרוכז למטרת הבריאה ולדברים הפוכים , שידע ,מה הם, איכשהו , כי מטרת הבריאה אנחנו לא יודעים ,
אני לא יודע ,מה קורה שם , אלא ,
אני יכול לדעת מה לא קורה שם ,
כי ממה שלא קורה אני נכלל ( מרצון לקבל בכל מני צורות ), אז , כאשר אני לומד, עד כמה שהצורות האלו הן מכשילות אותי , אני צריך לברוח מהן , להתנזר מהן , מתוך זה ,דווקא, אני בונה צורת ההשפעה , שהיא נקראת בורא .
אין צורת הבורא , אלא ,סה"כ אותו הכלי ,שהוא כולו היה משתוקק לפרעה , אותו הכלי בצורה הפוכה , ההפך מהפרעה ,בונה את הצורה ,שנקראת בורא ולצורה הזאת נמשכת , משתוקקת , מתפללת ומבקשת עזרה להגיע , מההפך מבורא ,שמגלים ע"י עבודה גדולה , דורשים ,שתהיה השתוות ,אבל ,סה"כ ,אם זה נופל , זה קם , חומר זה אותו חומר :
או שהוא מקבל צורה ע"מ לקבל ,או ,שהוא מקבל צורה ע"מ להשפיע

"...וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, …"

כי הוא עדיין נמצא במצב ,שצורה האגואיסטית ,שנמצאת בו , היא עדיין מקובלת עליו , הוא נהנה ממנה , לא יכול עדיין לחתוך ולהגיד לא , מה שלא יהיה אני מתנזר מזה . אז , ישנן כל מיני כאלו צורות האגואיסטיות בהתנהגות שלו ,דרגות דומם , צומח , חי ובני אדם באוכל , מין משפחה , כסף , כבוד , מושכלות ,הן מנתקות אדם מהבורא ,או ,יכולות לקרב אותו לבורא .
כאן הוא בודק ,עד כמה שהוא מסוגל על כל רצון , על כל פעולה לתת כוונה ע"מ להשפיע , לעשות אותה ,כמו שזה צריך להופיע מהאור אליו . מכל הדברם ההפוכים הוא בונה, דווקא, צורת הבורא , לכן
בתחילת הגלות מצרים אדם בונה רצונות שלו והם כולם אגואיסטים ומתפתחים והכל יפה וטוב , גם עם החיבור , לימוד, גם עם כל הדברים האלו ,זה ממש נעשה
אחר כך ,הוא מתחיל על כל פרט ופרט , שמתגלה לו , לעשות חשבונות , זו עבודה בשבע שנות רעב , עד כמה שהצורות האלו , שיצב בתוכו , הן הפוכות מהקדושה והוא כל כך דבוק אליהן , שעכשיו קשה לו לצאת מהן , זה ממש " ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו " רוצה ולא מסוגל ,עד שמרגיש בזה כוח העליון, שעשה את זה בו , ברא בכוונה, ואז, צריך ממש אותו כוח העליון , שיעזור לו

"...וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצה"ר ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".
לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלנו לו איחל".
וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"..."

יש הרבה מצבים ,שאנחנו חושבים שאנחנו בעצמנו יכולים להתקדם , שאנחנו צריכים עוד להוסיף משהו בלימוד , בהבנה , ביגיעה , בהפצה , בבניית הקבוצה , הרבה ,הרבה ,כל מיני פעולות וזה הכל ,אולי ,צריך לעשות, אבל ,
לגמרי לא זה העיקר .
העיקר זה שאנחנו צריכים לשים לב ,עד כמה שפעולות האלו הן כולן באות ובונות בנו יאוש , חוסר עונים מכוחנו וזו התוצאה הרצויה , שאנחנו מגיעים למצב שסוף סוף מצטיירת בנו החלטה , כוח הידיעה, שרק הבורא יוכל להציל ושאנחנו סה"כ, מכל הפעולות שלנו, צריכים להגיע רק לדבר אחד - לתפילה , לבקשה , לצעקה , לדרישה אליו , שהוא יעשה את זה .
בסה"כ המצב
מצד אחד אנוש מיכולת שלנו להשיג משהו ,
מצד השני בטחון מלא ,שהבורא הוא ,בעצם ,הכוח , הוא מיועד לזה , מצפה לזה , רוצה בעצמו ,שמחכה לבקשתנו

"...וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ"..."

במידה, שאנחנו קשורים לכוח העליון, שהוא יעשה לנו כל השינוים ואליו להוציא אותנו מע"מ לקבל לע"מ להשפיע ,ממצרים לחופש ,מהאגו שלנו , בזה אנחנו כבר נולדים כעם ויוצאים מהגלות

"...וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".
אולם יש להבין טענתו של אדה"ר, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.
מה שאם כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים"..."

לחיים לאון .....תודה