ויקרא יד
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן. ג וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ. ד וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
(קישור למאמר המקורי
http://www.kab.co.il/heb/content/view/full/2588)[size=16]מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא [/size]
תשמ"ז - מאמר י'
1986/87 - מאמר 10
הזה"ק (מצורע דף ב' ובהסולם אות ד') כתוב שם וזה לשונו, "תא חזי, בוא וראה בלשון הרע שאמר הנחש אל האשה, גרם אל האשה ולאדם שנגזר עליהם מיתה ועל כל העולם. בלשון הרע כתוב, ולשונם חרב חדה. משום זה גורו לכם מפני חרב, דהיינו מפני לשון הרע. כי חמה עונות חרב. מהו, כי חמה עונות חרב. זו היא, חרב לה', שלמדנו, חרב יש להקב"ה שבו הוא דן את הרשעים. זה שכתוב חרב לה' מלאה דם. וחרבי תאכל בשר, שהיא המלכות מצד הדין שבה. ומשום זה גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתוב, שפירושו למען תדעו שכך נדון, שכל מי שיש לו חרב בלשונו, שמדבר לשון הרע, מוכנה לו החרב המכלה את הכל, שהיא המלכות מבחינת הדין שבה. זה שכתוב זאת תהיה תורת המצורע. דהיינו המלכות, הנקראת זאת, דנה את המצורע מחמת שדבר לשון הרע. כי על עוון לשון הרע באים נגעים", עד כאן לשונו.
ויש להבין הלא הזה"ק אומר, שכל מי שיש לו חרב בלשונו, שמדבר לשון הרע, מוכנה לו החרב המכלה את הכל, שהיא המלכות מבחינת הדין שבה. ולמד זה ממה שכתוב אצל הנחש, שדיבר לשון הרע אל האשה, ושם היה לשון הרע על הקב"ה. ומה זה הוכחה לבין אדם לחבירו, שיהיה גם כן כל כך חמור עד שגרם מיתה, כמו שמפרש על הכתוב "ולשונם חרב חדה", על לשון הרע שבין אדם לחבירו.
היינו שאותה גדלות וחומרת העוון של לשון הרע בין אדם לחבירו, יהיו כדוגמת לשון הרע שבין אדם למקום. היתכן, שמי שמדבר לשון הרע על חבירו, יהיה דומה כאילו דיבר לשון הרע על הקב"ה. כשמדברים לשון הרע על הקב"ה, יכולים להבין שזה גורם מיתה, היות שע"י זה שמדבר לשון הרע על הבורא, הוא נעשה נפרד מהבורא. ומשום זה, כיון שהוא נפרד מחיי החיים, לכן הוא נבחן למת. אבל מדוע יגרום זה מיתה, כשמדבר לשון הרע בין אדם לחבירו ?...
....ונפרש זה על דרך העבודה. והנה בספר "מתן תורה" מפרש את גודל חשיבות של מצות "ואהבת לרעך כמוך". "רבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" וזה לשון מאמר חז"ל זה, אומר לנו, ביארנו, כי מלת כלל, יורה על סכום של פרטים, שמבין השתתפותם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא, כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", "שהוא כלל גדול בתורה", הנה עלינו להבין, ששאר תרי"ב המצות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה, אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך". שאין אלו אלא דברים מתמיהים. כי זה יצדק במצות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה המצוה האחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצות שבין אדם למקום. שהן הן עיקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה"?......
.....ובספר "מתן תורה" (אות י"ג) הוא אומר וזה לשונו, "ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה, א') מצות הנוהגות בין אדם למקום יתברך, ב') מצות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו יתברך כמבואר. ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשה שבשניהם הוא גם כן בחינה אחת ממש, אשר כלפי העוסק בתורה ומצות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה, אינו מרגיש שום הבדל בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו, הן להשם יתברך והן לבני אדם, מורגשת אצלו כמו ריקנית בלי מושג. וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. מה שאם כן חלק המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה".
.
ובהאמור אנו מבינים, מדוע אמר רבי עקיבא על הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", "זה כלל גדול בתורה". מטעם, כי העיקר הוא לזכות "לדביקות בה'", הנקרא כלי דהשפעה, שהוא בחינת "השתוות הצורה". ובשביל זה נתנה הסגולה תו"מ, שע"י נוכל לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת, ששלב א' הוא אהבה שבין אדם לחבירו ואח"כ יכולים להגיע לאהבת ה'.
ועכשיו נוכל להבין מה ששאלנו לעיל, מדוע שבזמן שהגר בא להלל ואמר לו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", לא השיב לו הלל בלשון קודש כמו שהוא שאל "למדני כל התורה על רגל אחת", אלא השיב לו בלשון תרגום "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (התרגום של "ואהבת לרעך כמוך"). ועוד יש להבין, הלא בתורה כתוב "ואהבת לרעך", הוא מצות עשה, והוא השיב להגר בלשון לא תעשה, כי אמר לו "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד".
ולפי מה שמבאר את חשיבות של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", במה שמבאר דברי רבי עקיבא, שאמר "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", שדוקא ע"י מצוה זו יש בכוחה יותר הסגולה להגיע "לאהבת ה'". ומשום זה כשבא הגר להלל ואמר לו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", היה רוצה לומר לו הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" כמו שכתוב בתורה, אבל הוא היה רוצה להסביר לו ענין של עוון חמור הנקרא לשון הרע, שהוא עוד יותר חמור מהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי מצות "ואהבת לרעך" היא נותנת להאדם כח של התגברות לצאת מאהבה עצמית, שע"י זה שהוא יצא מאהבה עצמית, הוא יכול להגיע לאהבת ה', כנ"ל.
נמצא, אם הוא לא עוסק במצות "ואהבת לרעך", אלא הוא "בשב ואל תעשה", ולא התקדם ביציאת משליטת אהבה עצמית, אבל הוא לא הלך אחורה, זאת אומרת, הגם שהוא לא נתן להזולת אהבה, אבל "אחורי לא הלך", היינו לא עשה שום פעולה שתגרום שנאת הזולת. מה שאם כן אם הוא מדבר לשון הרע על חבירו, בפעולה זו הוא "הולך אחורי", היינו לא די שלא עסק באהבת הזולת, הוא עוד עשה פעולה הפוכה, שהוא עוסק במעשים שגורמים "שנאת הזולת", בזה שהוא מדבר לשון הרע על חבירו. כי מדרך העולם הוא, למי שאדם אוהב אינו מדבר עליו לשון הרע, כי זה גורם פירוד לבבות, לכן את מי שאוהבים לא רוצים לדבר לשון הרע, כדי שלא יתקלקל את האהבה שיש ביניהם, משום שלשון הרע גורם שנאה.
נמצא לפי זה, שחומר העוון של לשון הרע הוא, כי אהבת הזולת מביא לאהבת ה' , ושנאת הזולת מביא לשנאת ה'. ואיך יש בעולם דבר יותר רע מדבר שמביא לשנאת ה'. מה שאם כן כשהאדם חוטא בשאר עבירות, ולא יכול להתגבר על הרצון לקבל שלו, היות שהוא משוקע באהבה עצמית, עוד לא נעשה בזה "שונא לה'". לכן על שאר עבירות כתוב, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". מה שאם כן בעוון לשון הרע הוא נעשה ע"י פעולה זו "שונא לה'", שהיא ממש פעולה הפוכה מאהבת הזולת.
ובזה נבין את המאמר של ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. היתכן שיהיה הלשון הרע שלו יגרום שיהיה חס ושלום כפר בעיקר. אלא כנ"ל, היות שזה גורם שיבוא לידי שנאת ה', נמצא שהוא כופר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא "להטיב". ובטח אנו רואים, שמי שמטיב עם השני וכל פעם ופעם מוסיף לו טוב ועונג, בטח שאוהב אותו. והאדם, כשמדבר לשון הרע, מביא לו זה שישנא לה'. נמצא, שהאדם הזה כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא "להטיב".
ובהאמור נבין גם כן מה ששאלנו על מה שאמר רב חסדא בשם מר עוקבא "כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם". היתכן שלשון הרע תגרום שאין הקב"ה יכול לדור עמו בעולם.
ובהאמור, שמי שמדבר לשון הרע, זה מבואר, שהוא נעשה שונא להקב"ה. וכמו בגשמיות, האדם יכול להיות בבית אחד עם הרבה אנשים, ולא מעניין אותו אם הם אנשים טובים או לא. אבל בו בזמן שהוא רואה שהשונא שלו נמצא שם, תיכף הוא בורח משם, כי לא יכול להיות עם שונא בחדר אחד, כמו כן אנו אומרים, שמי שנעשה שונאו של הקב"ה, אין הקב"ה יכול להיות עמו בעולם.
ואין לשאול, הלא מי שגונב איזה דבר מחבירו, הוא גם כן גורם שנאה לחבירו, כי כשהנגנב יתוודע שהוא גנב, אז הוא יראה שהוא השונא שלו, או נאמר, אפילו שאף פעם לא ידע מי שגנב אצלו, אבל הגנב בעצמו במקום שהיה צריך לעסוק באהבת הזולת, הוא עוסק עכשיו בפעולה הפוכה, היינו שעוסק בשנאת הבריות, שע"י זה הוא נעשה יותר שקוע באהבה עצמית ולא אמרינן שגניבה כל כך חמורה כמו לשון הרע. וכמו כן גזילה משמע שגם כן לא כל כך חמור כמו לשון הרע.
ויש להשיב, שמי שעוסק בגניבה או גזילה, הוא לא מטעם שנאה הוא גונב או גוזל אצלו, אלא הטעם הוא מחמת אהבה שיש לו לממון, או לחפצים חשובים, ומשום זה הוא גוזל או גונב, ולא מטעם שנאה חס ושלום. מה שאם כן לשון הרע אינו מטעם איזה אהבה, אלא מטעם שנאה לבד.
וזהו כמו שאמר ריש לקיש (ערכין ט"ו) וזה לשונו, ואמר ר"ל מ"ד "אם ישוך הנחש בלא לחש", ואין יתרון "לבעל הלשון". לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל. אתה, מה הנאה יש לך. אומר להן, ומה יתרון לבעל הלשון. ופירש"י "ארי דורס ואוכל , כלומר, כל שמזיק לבריות, מגיע להם הנאה, הארי דורס ואוכל, שאוכלה מחיים. ואם זאב טורף, שהרגה תחילה, ואח"כ אוכלה, יש לו הנאה. אבל אתה, מה הנאה יש לך כשאתה נושך את האדם. משיב הנחש, ומה יתרון ל"בעל הלשון", למוציא לשון הרע, מה הנאה יש לו, כך אני אין לי הנאה בנשיכה שאני נושך".
ובהאמור אנו רואים, שיש הבדל בין שהוא מזיק לבריות מטעם שיש לו הנאה, היינו כדוגמת הארי והזאב, שאין להם הרצון להזיק מטעם ששונאים את הבריות, אלא מחמת תאוה, היינו שהם נהנין מהבריות. נמצא, מה שהיא הסיבה הגורמת שהם עושים רע לאחרים, היא רק מחמת תאוה....
.....וזהו כמו שאמרנו בהבחן בין גנב וגזלן לבעל לשון הרע. שבגנב וגזלן הוא אוהב את הכסף וזהב ושאר דברים חשובים, ואין לו שום עסק באופן אישי עם האדם עצמו. היינו שאין להגנב והגזלן שום מחשבה וחשבון עם האדם עצמו, אלא כל מחשבותיו הן איפוא הוא יכול להשיג יותר כסף ויותר בנקל שיהיו, ויותר קשה להמשטרה להיוודע שהוא היה הגנב והגזלן, אבל על האדם בעצמו אין אף פעם עולה מחשבתו, שיחשוב בקשר להאדם.
מה שאם כן בלשון הרע, אין לו שום חשבון על המעשה בעצמו במה שמספר לשון הרע, אלא כל החשבון הוא להשפיל את חבירו בעיני הבריות. נמצא שכל החשבון הוא רק שנאה לבד, כי זהו כלל, על מי שאוהבים לא מדברים עליו לשון הרע. לכן דוקא לשון הרע גורם שנאת הזולת, וזה מביא אח"כ לשנאת ה'. ומשום זה עוון לשון הרע הוא עוון חמור מאוד, שזה ממש מביא חורבן עולם.
ועכשיו נבאר את שיעור של לשון הרע, איך וכמה נקרא לשון הרע ?, דיבור אחד או משפט אחד, אם אמר על חבירו כבר נקרא לשון הרע. השיעור הזה אנו מוצאים בתשובת הלל, שאמר להגר "כל מה דעלך סני, לחברך לא תעביד". פירוש, כל דיבור מה שאתה רוצה לומר על חבריך, תסתכל ותחשוב, אם הדיבור הזה, אם היו אומרים עליך, אתה היית שונא זה, היינו שלא היתה לך הנאה מדיבור הזה, "לחברך לא תעשה".
נמצא, בזמן שהאדם רוצה להגיד משהו על חברו, צריך תיכף לעשות חשבון, שאם היו אומרים עליו, היה שונא את הדיבור הזה, לחברך לא תעביד, שזהו שהלל אמר להגר. היינו מכאן יש לנו ללמוד את שיעור של לשון הרע, מה שיש בו כבר איסור על דיבורו.
ובהאמור נבין מדוע אמר הלל להגר בלשון תרגום ולא בלשון הקודש, כמו שהגר אמר לו "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". אלא אמר בלשון התרגום, היינו כי מה שאמר לו "מה דסני לך לחברך לא תעביד", זהו התרגום של הפסוק של "ואהבת לרעך כמוך".
ומקודם יש לנו להבין מה מרמז לנו לשון תרגום. הנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס חלק ט"ו דף א' תשס"ה) "אל הכתוב ויפל ה' אלקים תרדמה" גימטריא תרגום, שהיא בחינת אחוריים". זאת אומרת, לשון קודש נקרא "פנים" ותרגום נקרא "אחוריים".
ופנים נקרא "דבר המאיר או דבר השלם". ואחור נקרא "דבר שאינו מאיר, או שאינו שלם". ובלשון קדש, שנקרא "פנים", כתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא ענין שלימות, כי ע"י אהבת הזולת האדם יגיע לאהבת ה', שזה שלימות המטרה, שהאדם צריך להגיע לדביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו".
מה שאם כן התרגום של "ואהבת לרעך כמוך", שאמר לו הלל "מה דסני לך, לחברך לא תעביד", יש לומר שהכוונה ללשון הרע, שזהו ענין "לא תעשה", שלשון הרע אסור לדבר, משום שזה מביא שנאה, ומזה חס ושלום יכולים להגיע לשנאת ה', כנ"ל. אמנם וזה עוד לא נקרא שלימות, כי בזה שלא מדברים לשון הרע, עוד לא מגיעים לאהבת הזולת, שמאהבת הזולת הוא יגיע לשלימות, הנקראת "דביקות ה'".....
....ובענין לשון הרע, הזה"ק אומר "שזה שאמר לשון הרע הנחש אל האשה, גרם מיתה לעולם". ואומר שם ש"כל מי שיש לו חרב בלשונו, שמדבר לשון הרע, מוכנה לו החרב המכלה את הכל". ומסיים הזה"ק, זה שכתוב "זאת תהיה תורת המצורע", כי על עוון לשון הרע באים נגעים. נמצא שפתח במיתה ומסיים בנגעים, שמשמע שרק נגעים באים ולא מיתה. ובטח שיש תירוצים על דרך הפשט.
ועל דרך העבודה יש לפרש, שענין נגעים ומיתה היינו הך, היות שעיקר העבודה היא בכדי להגיע לדביקות ה', להיות דבוק בחיי החיים, שע"י זה יהיו לנו כלים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שישנו במטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". וע"י הלשון הרע הוא נעשה שונא לה', ואין לך פירוד יותר גדול מזה, ובטח נעשה ע"י זה נפרד מחיי החיים.
אינדקס 