ס
"...ואלו אנשים, שהם עובדים ע"מ לקבל פרס, אין להם ענין של יסורים, שירגישו שהם רחוקים מעבודת ה'. אלא שמרגישים, שהם הולכים ומתקדמים בכל יום. ובטח בזמן שרואים את ההתקדמות, יש כח לעבודה…"
כי הם סופרים את עצמם לפי מעשים :
קמתי בבוקר , התפללתי , עשיתי כך וכך תפילות , כך וכך מעשים , למדתי דף ,שני דפים וכו' זאת אומרת, ישנם דברים ,שאפשר לספור אותם לפנינו , שהם ברורים , שעל המעשה אתה לא יכול להגיד ,שלא היה ,או ,כן היה . לכן ,מצד אחד העבודה היא קלה , כי הכל מגולה ואם מקבלים שכר ,לפי מספר הפעולות , אז, יפה מאוד ,אני יכול לקום בבוקר ולהרוויח עד הערב הרבה, הרבה מצוות .
מה שאם כן ,אם אני פועל לא לפי מעשים , אלא, לפי הכוונות ( כיוון הלב ) ,כאן אני יכול להתבלבל , לא מבין , כל פעם שוכח , נופל , עולה וכאן זו עבודה כזאת ,שבאמת לא בידי להחזיק אותה ולהיות בטוח בשכר , גם שכר מתחיל להיטשטש
"...והם לא מרגישים בכלל, שיש להם ירידות…"
כל פעם מוסיפים במעשים ,אז ,איך יכולה להיות ירידה , אם כל יום הולך ומוסיף
"..אלא לפעמים מתקדמים הרבה, ולפעמים מתקדמים לאט. אבל לא אחורה חס ושלום…"
זה בדיוק ההבדל , הם אף פעם לא מרגישים את עצמם ,שהם נסוגים ולכן יש כוח , מצב רוח , תקיפות
"...והתשובה היא, כי בזמן שאין האדם מרגיש חסרון וקלקול בעבודה, אין לו מה לתקן. אי לזאת, הם אלו אנשים, שאינם מסוגלים לעבוד רק בבחינת המעשה, ועל המעשי המצות אין מה להוסיף ואין מה לגרוע, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע"..."
זאת אומרת ,אני יכול לספור בדיוק ,מה שאתה עושה , כי יש לפניך ספר הוראות ( שולחן ערוך ) תבדוק עשית -כן , לא עשית -לא
"...ולהיות שעדיין אין להם שום צורך על הכוונה, שענין הכוונה הוא להגיע להשתוות הצורה, הנקרא "ע"מ להשפיע". וממילא אין הם רוצים להדבק בו. כלומר, שאין להם שום הבנה בענין לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. ולהם אין הקב"ה נותן יסורים, שהוא ענין הרגשת הריחוק מהבורא, שיבקשו, שהבורא יקרב אותם…"
זאת אמרת ,סה"כ הנשמה הכללית , כאשר היא מתחלקת לכל מיני סוגי חלקים ( יותר מקורבים , יותר מרוחקים מהראש , מהבורא , מהעניין של החסרון האמיתי ) ,אז ,ישנם חלקים ,שמרגישים שהם חייבים להיות בקשר עם מהות החיים הרוחניים , עם הבורא , עם האור ואז יש להם נטיה להזדהות עם האור ( מה שאנחנו קוראים נקודה שבלב )
וישנם חלקים ,שבהם זה נסתר
ואין , אין כאן עדיפות אלו על אלו - כולם בסופו של דבר חשובים , אבל, יש עניין של התהליך , שקודם מתקנים את אלו ,שיש להם חסרון להתקרבות לבורא , לדבקות ויש כאלו ,שלא מרגישים בזה ממש חסרון וזה לא אשמתם ח"ו , או ,שאלו מועדפים על אלו , אלא עניין של קודם ואחר כך , ככה ,בדרך התיקונים בלבד .
לכן ,אנחנו לא צריכים ח"ו לזלזל באחרים , שאין להם רצון ,אלא ,רק במעשה ויש גם כאלו ,שאין להם רצון אפילו במעשים , אלא ,כל אחד ואחד ,כאשר יגיע זמנו , אז , יצטרף לתיקון הכללי . כל אחד צריך לחשוב ,איך הוא מממש אותו חסרון , שקיבל מהבורא
"...וזה כמו שכותב הרמב"ם, ש"לנשים, קטנים, וכלל עמי הארץ מלמדין אותם לעבוד בע"מ לקבל שכר", כי הם לא יבינו אחרת. אלא, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה", שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע ישראל, שהם אהובי ה', ה' נותן להם יסורים. ולא עוד, אלא שאומר להם "היות שאני אוהב אתכם, לכן אני רוצה מכם, שאל תקוצו בהקוצים. כי אלו המלכים, המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו".
וזה שכתוב "ואל תקוץ בתוכחתו", שפירוש, שלא יברחו מהמערכה. ולהגיד שעבודה זו של ע"מ להשפיע הוא לא בשבילכם. שפירושו, כי מי שהקב"ה אוהב, הכוונה לבחינת ישראל, שהוא רוצה להבטל "ישר-אל" להקב"ה. והרצון לקבל, שיש בהאדם, את זה האדם רוצה, שה' יתן לו כח להכניע אותו, שהוא יתבטל לה'.
אלא שאין האדם יכול להתגבר על הרצון לקבל, היות שהרצון לקבל נותן לו להבין, שעיקר, מה שהאדם צריך לעבוד ולתת יגיעה, הוא לצורך, שיהיה בידו למלא את אהבת עצמו. והיות שהאדם רוצה להיפך, לבטל אהבת עצמו, ושיהיה בידו לעבוד רק מה ששייך לאהבת ה', כלומר שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', היינו ממה שה' נהנה.
שהאדם אומר, שאין לו סיפוק, בזה שיהיה לו כח לא לעבוד לתועלת עצמו. כמו שיש הרבה מתחכמים, שאומרים, שזהו שלימות האדם, אם הוא לא עובד לתועלת עצמו. והוא אומר, שלא בשביל זה ברא ה' את הנבראים, שלא יהנו. אלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. לכן גם הנבראים צריכים לעבוד בהשתוות הצורה,.."
זאת אומרת, אני צריך להגיע למצב ,שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא ולעשות נחת רוח לבורא זה נקרא לעשות נחת רוח לכל הנבראים , כי זה הבורא ,בעצם, ושם אני מגלה אותו בלבד ואני רוצה להנות מזה , שאני נותן הנעה לכולם ולהבורא , שבזה אני מגיע לדבקות . זאת אומרת ,ממש לשנות את הרצון שלי ללהשפיע
"...היינו שכל חשקם יהיה להטיב להבורא.
נמצא, מי שאומר, שמטרת האדם להגיע לשלימות, הוא רק שלא יעבוד בשבילו, שרק זה הוא מטרת האדם, שבשביל מטרה זו הוא נברא, אין זה אמת. אלא האדם צריך תמיד לבדוק עצמו, אם הוא עובד לתועלת ה'. כלומר, שה' יהנה…"
ואנחנו לא מסוגלים לזה ,כי אין לנו הבחנות כאלו , מדידות , אלא, רק כלפי הקבוצה , כלפי אותו מבנה ,אותה עשירייה , שאני נמצא בה , רק כלפיה אני יכול לבדוק ,איך אני מתיחס להבורא , לפי איך אני מתיחס אליהם
"...זאת אומרת, שהוא רוצה להחליף את אהבת עצמו, ולהגיע לאהבת ה'. כי רק על ידי זה הנבראים יגיעו להמטרה, שבשבילה נבראו, המכונה "להטיב לנבראיו".
לכן אלו אנשים, שרוצים להגיע לאהבת ה', הגם שעדיין המדרגה הזו רחוקה מהם, והם רוצים על כל פנים להגיע לזה, כבר נקראים, אוהבי ה'. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "יהיב חכמתא לחכימין". ושאל "יהיב חכמתא לטפשין", היה צריך לומר. היות, כיון שהם כבר חכמים, מהו שנותן להם חכמה. ומאין היה להם חכמה, מטרם שה' נתן להם. רק אח"כ, בזמן שכבר היה להם חכמה.
ואמר, שהפירוש של "חכימין" הוא, כי מי שרוצה להיות חכם, הגם שעדיין אין לו חכמה, אלא שיש לו רצון לחכמה, כבר נקרא "חכם", על שם המטרה שלו…"
לא יכול להיות, שאדם שמשתוקק לחכמה ,אם הוא לא חכם , כבר לפי חסרון אנחנו מדברים עליו
"...לכן, מי שרוצה להיות חכם, הוא צריך להאמין, שה' יתן לו חכמה…"
כמו שנתן לו חסרון לחכמה
"...ועל דרך זה יש לפרש, כי מי שרוצה להיות אוהב ה', אלו כבר נקראים "אוהבי ה'". לכן ה' רוצה לתת להם אהבה, היינו ביטול אהבה עצמית, ושיזכו לאהבת ה'. ולהם אומר הזהר הקדוש, שה' מחזיק בידו השרביט, להנהיגו בדרך הישר. כלומר, שאלו היסורים, שהם סובלים מהירידות, שהם מקבלים, אז הם צריכים להאמין, שזה בא מה'. כלומר, שאלו המחשבות זרות, שהם מקבלים, שזה אצלם כקוצים בגופם, ה' שולח להם הירידות האלו.
והגם שהאדם מבין, שיותר טוב היה, אם ה' היה שולח יותר עליות, והירידות האלו למה לי. כלומר, מהי התועלת מזה. ועל זה באה התשובה, שזה נקרא "שרביט בידו של הקב"ה, להנהיגו בדרך הישר". כי אחרת, אם האדם ישאר במצב של העליה, אז האדם יחשוב, שכבר הגיע לשלימותו, וישאר במצב השפלות שלו, כי לא ירגיש שום חסרון, שיהיה צורך לתקנו.
לכן ה' מראה לו את שפלותו, ומראה לו, עד כמה שהוא כבר חשב, שהוא איש מרים מעם, שאין לו מחשבות כל כך שפלות, כמו שיש לאנשים אחרים. פתאום הוא רואה, שיש לו מחשבות יותר גרועות מאנשים, שעובדים בבחינת הכלל, הנקראים "עובדים בע"מ לקבל שכר".
והוא אומר, שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. ובטח שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה מהם. ופתאום הוא רואה, שהוא יותר שפל מהם. נמצא, שעל ידי היסורים, שהוא מרגיש, זה גורם לו, שיצטרך לבקש מה', שיקרבהו באמת. לכן זה שייך דוקא לאלו אנשים, שהם בבחינת ישראל. היינו כנ"ל, שרוצים להיות בחינת "ישראל". ובכדי שלא יכשלו בסדר עבודה, לכן הוא שולח להם את הירידות האלו. וזה נקרא, ש"מחזיק את השרביט בידו, להנהיגם בדרך הישר". ש"דרך הישר" נקראת דרך, ההולך ישר להיכל המלך.
מה שאם כן אלו אנשים, שהם רק בבחינת "עשו", שהיא בחינת מעשה לבד בלי הכוונה, שהמעשים יבואו לבחינת ביטול את תועלת עצמו. ואין הוא רוצה לעשות מעשים, שהם לתועלת ה'. אלא שהם מסתפקים רק בבחינת המעשה, בלי כוונה שזה יבואו להם לדביקות ה'. ולא חושבים על ענין דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו". להם "אין הקב"ה מחזיק בידו את השרביט להוכיחם"..."
הם נקראים בחינת "עשו" , אלו אנשים ,שהם רק בבחינת עשו ( שהוא במעשה בלבד בלי כוונה )
"...וזה שאומר "ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן חלק בי". שפירושו, "שאני לא רוצה, שיהיה לו דביקות בי". וזהו שאומר "נפשי קצה בו", שפירושו "היות שכל עבודתם היא רק עבור תועלת עצמם, לכן נפשי קצה בו, ואני לא אתן לו חלק בי. כלומר, שאני לא אתן לו יסורים, שעל ידם יגיעו להדבק בי. כי היות שאין להם חפץ בי, לכן אין לי חפץ באלו, שהם בבחינת עשו. היינו, שמרגישים עצמם לשלימים. ש"עשו" פירושו, שכבר עשה את שלו, והוא חושב את עצמו לאיש שלם".
ומה האדם יכול לעשות, שלא יצטרך לבוא לידי ירידה, הנקראת "יסורים", בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. היות שכל ענין יסורים, הוא בכדי שהאדם לא ישאר בדרגה הנמוכה, משום שהוא יהיה מסתפק במועט, כי האדם יחשוב שכבר זכה לדרגה ברוחניות. לכן ההכרח הוא, להוריד את האדם מטה בחשיבות. כלומר, שהוא רואה בעצמו, איך שהוא בעל חסרון. אז הוא יודע לבקש מה', שיעזור לו, להוציאו משפלותו.
אם כן, איך אפשר להיות מציאות, שלא יצטרך ליפול למצב של שפלות. העצה לזה היא, אם האדם בעצמו עושה חשבון לעצמו, ורואה על ידי מחשבה ורצון, איך שהוא עדיין מרוחק מדביקות ה'. זאת אומרת, שגם בזמן עליה הוא עושה חשבון לעצמו, ומתחיל להרגיש את חסרונותיו, אז ממילא הוא לא צריך ליפול ממצבו, היינו שיתנו לו מחשבות שפלות, עד שהוא מרגיש, שהוא במצב של חסרונות.
אלא אפילו בזמן עליה, הוא כבר מתחיל לחפש עצות, איך לעלות בדרגה. אז ממילא לא צריכים לתת לו מלמעלה ירידות. מטעם שהוא בעצמו מתחיל לחפש עצות, עוד מטרם שנפל לשפלות…"
בפרט שאנחנו נמצאים בחברה גדולה ,שכל אחד יכול לספק חסרונות לאחרים
"...נדמה עכשיו, שהמצב, שבו הוא נמצא, שהוא מלא חסרונות. ובזה הוא יכול לפטור עצמו, שלא צריך, שיתנו לו ירידות מלמעלה. אבל בדרך כלל הסדר הוא, שבזמן עליה, אין האדם רוצה לחפש בעצמו חסרונות. לכן מוכרחים לתת לו מלמעלה ירידות.
ובזה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אדלא אבידנא בחישנא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שמלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות.
לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים…"
מטרם ,שיהיו לו חסרונות ממש
"...ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו…"
ואנחנו נמצאים בחברה ,אז ,קל מאוד לעשות , כי חסרונות זה בינינו , בחוסר חיבור בינינו - זה הכלי האמיתי , המוכן למילוי , לתיקון , אז ,הכל נמצא ממש ברשותנו
"...והעצה הכי טובה בזמן העליה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". וכמו שכתוב "וחנני מאתך חכמה בינה ודעת". ואז ממילא הוא יראה את החסרון שבו, וכבר יהיו לו כלים ריקים. ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש…"
שאלה : רב"ש כתב שעבודה צריכה להיות לעשות נחת רוח לבורא ושמעתי ממך ,שאין לנו הבחנות כאלו, אז, צריכים לבדוק מול עשירייה ?
אז, איך אני יודע ,שאני עושה נחת רוח לעשירייה ?
תשובה : אני לא יודע , גם האור ,כמו שאנחנו לומדים מתע"ס , אור זו התפעלות הכלים . מה זה אור זה י, ה' , א' , ו' ,כאשר אנחנו ממלאים אותם בכלים . זאת אומרת ,סוגי התפעלות הכלי זה נקרא האור וזה לא אור עצמו , מה שנמצא מחוץ לכלי , לזה אנחנו לא יודעים בכלל ,איך לקרא לזה . לכן התפעלות הכלי נקרא אור , לכן ,אנחנו מדברים על הבורא - בו-רא , אשר אנחנו מגלים ,איזו תופעה בתוך הכלים , תופעה של הכלים . לכן אני צריך להתיחס ( זה מאוד חשוב ומאוד עדין ) למצב מסוים של הכלים המחוברים ביניהם בהרמוניה , בהדדיות ולזה אני קואה בורא . יותר מזה אני לא יכול לגלות , אחרי זה עומד עצמותו . אז ,
למי אני מתפלל , למה אני מתפלל ?
אני מתפלל ,בעצם ,לכלי השלם , לצורה שלו שזה "י"ק "ו"ק" עם כל מיני מילוים ( הויה , אלוקים וכו' ) לזה אני מתפלל , זאת אומרת, לכלי המתוקן , לרצון המתוקן , זה בשבילי נקרא בו-רא , זה אני יכול להרגיש ומעבר לזה לא , לא יכול , לכן , כאשר אנחנו מדברים על הבורא , הופעתו , גילוי שלו , דבקות בו וכו' אנחנו מדברים בכלים , איך שאנחנו מגלים אותו , איך שאנחנו נפגשים ומרגישים אותו .
איפה זה ?
בתוך העשירייה וחוץ מזה לא , אין . מה שיהיה אני לא יודע , אחרי גמר התיקון , אבל ,כל התיקונים הם רק בעשרייה , עד כמה שאני נדבק אליהם , עד כמה שאני מחשיב אותם ובורא וחבר צריכים להיות בשבילי אותו דבר .
השאלה היא ,מה אני חושב כחבר , זו מילה ,שיכולה להטעות אותנו
תלמיד : אז, אני רוצה לבדוק את עצמי ,שאני עושה להם נחת רוח
רב: שאני רוצה להביא אותם לגמר התיקון - זה נקרא ,שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא
תלמיד : זה אומר ,שהרגשה צריכה להיות בי , אני צריך לראות תוצאה בהם ,שהם שמיחים שאני איתם
רב: תנסה , הכל , וודאי ,שאתה צריך להנות מזה , בתחילת המאמר הוא דיבר על זה , שחייבת להיות הנעה , אני צריך להנות מזה ,שאני עושה להם נחת רוח ומביא אותם לדבקות וצורה הזאת , שאנחנו מקבלים , זה נקרא בורא (" ויהיה השם השם עליך" )
תלמיד : אני פשוט רוצה לבדוק ,האם באמת אני עושה להם נחת רוח ולא משלה את עצמי
רב: זה לא ,שאתה תשאל אותם , יכול להיות ,שאתה תשמע מהם , אתה יודע , הם גם כן מקולקלים , אלא ,עד כמה שאתה מבין , מרגיש ונמצא ביחסים הדדיים איתם יחד ואותם פועלים יחד על החיבור ביניכם , כדי להביא,שוב ,
מה זה בורא ?
זה מה ,שמצטייר לנו מזה, שמבטלים את עצמנו ומרגישים את כולם יחד יותר ...וכו' מכל התנאים האלו אני מרכיב מושג הבורא , אין לי אחרת ולא יכול להיות , כי אני נברא , אני סה"כ מגיע להרגשת הכלי , התפעלות ממה שכלי מתפעל . התפעלות הכלי נקרא אור , הבורא
שאלה : האם לעורר חסרון בחברים זו היא עבודה העיקרית שלנו ?
תשובה : לא , גם חסרון וגם גדלות הבורא , שזה גם מביא חסרון . בעיקר, וודאי ,חסרון , אבל ,לא שאני עובד על החסרון ,
אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על הגדלות הבורא ומזה כבר כל אחד ואחד ירגיש ,כמה שחסר לו , כדי לממש את זה , אבל, כולנו הולכים בקו ימין וכל הזמן בגדלות , התלהבות והחסרון הוא צריך להיות חיובי , הוא צריך להיות מלא כוח .
אם החסרון ,שאני מרגיש ,הוא מחליש אותי - זו קליפה , זה לא ע"מ להשפיע , זה לא רוחניות
שאלה : נניח ,שקנינו חסרונות , במה בורא ממלא חסרונות ?
תשובה : אם חסרונות הם נכונים ממש , הם לא צריכים שום מילוי , כי החסרון בעצמו הוא המילוי ( השתוקקות לבורא , יסורי אהבה נטיה לזה - זה ממלא את האדם ) . אנחנו לא צריכים שום מדבר חוץ מזה , כי האור ,שאנחנו מרגישים שממלא אותנו , זה גם מין השתוקקות - היא לא עוברת , לא נעלמת . השתוקקות הנכונה היא מילוי בעצמו
שאלה : מה זה נקרא לעבוד על גדלות הבורא ?
תשובה : לעבוד על גדלות הבורא כלפי רצון לקבל שלנו זה פשוט מאוד , שהמושג הבורא , הקבוצה שלמה בחיבור השלם , זה התרשם בי, יהיה מורגש בי ,כי הדבר החשוב ביותר , הגדול ביותר , הערך העליון ביותר
שאלה : "...כי מי שרוצה להיות חכם, הגם שעדיין אין לו חכמה, אלא שיש לו רצון לחכמה, כבר נקרא "חכם", על שם המטרה שלו לכן, מי שרוצה להיות חכם, הוא צריך להאמין, שה' יתן לו חכמה…" ,אז ,מה יוצא מפה , הוא משיג מה שחסר לו , לפי המטרה זה נקראת ההשגה שלו ?
תשובה : לא , זה לפי הפשט , הכסיל לא רץ לחכמה . אדם נקרא חכם לא לפי כמה שהוא יודע ( יכול לדעת או לא לדעת ), אלא ,עד כמה שהוא נמשך לזה , כי לפי חסרון הוא הולך ומשיג ,לכן אנחנו צריכים לראות כל הזמן את עצמנו , לשקול את עצמנו ,לפי החסרון ולא לפי ,מה שיש , כי כל פעם ,מה שיש נעלם וממה שנעלם נשאר לך רושם מזה , רשימות ,מה שנקרא, ולפי רשימות האלו אתה מרגיש, שחסר עוד יותר וכך מתקדם .
לכן ,מי שחכם הוא כל הזמן מרגיש ,שהוא טיפש , שחסר לו , שאין לו , הוא כל הזמן צמא לחכמה ומי שלא מרגיש את זה ,הוא לא חכם . בקיצור ,אם אדם נעצר הוא כבר מת , הוא חייב כל הזמן להשתוקק , להשתוקק לחכמה
תלמיד : אותו זקן ,שמחפש חסרונות , ממה הוא מרגיש יסורים ?
רב: הוא מרגיש יסורים מחוסר השגת הבורא , שמה שחסר לו ,בסופו של דבר , זה חוסר חסדים , שבהם מתלבש אור החכמה . אור החכמה נמצא במנוחה מוחלטת , ממלא את כל המציאות .
החסדים תלוים בנו , חסדים זה תיקונים ,שבמידה שאני רוכש חסדים ,אז , האור החכמה מתלבש בחסדים , אחרת לא . זאת אומרת ,חסדים ,שאני רוכש ,זה כמו כלי .
הרצון לקבל נפסל בלהיות כלי קבלה בצמצום א' ובמקומו בא כלי ,שנקרא אור החסדים , כוונה ע"מ להשפיע ולכן ,מי שמשתוקק לכוונה ע"מ להשפיע ,הוא ,בסופו של דבר ,מגיע לחכמה , שמתלבשת באור החסדים והוא נעשה מזה חכם .
אבל , התנאי כאן צריך להיות , שהוא מקבל את אור החכמה ,כדי לעשות נחת רוח מיוחד לבורא - זה נקרא לקבל ע"מ להשפיע , זה כלים מאוד מיוחדים
תלמיד : מה זאת הפעולה לחפש חסרונות ?
רב: לפני שהם מתגלים , יש תהליך מאוד לא קצר , מורכב , בגילוי חסרון הנכון -
בהתחלה אדם לא מרגיש חסרנות
אחר כך הוא מרגיש את עצמו ,שמשהו נעלם
אחר כך ,שהוא לא בסדר בהרגשה , בהבנה
אחר כך מרגיש את עצמו ,שנמצא בחושך ,
בקצור ,כל מיני צורות של כלי הריק עוברים בו , עד שהוא מגלה חסרון האמיתי , הנכון , למה ? הוא לא ,לגמרי לא אותו חסרון ,שהיה לו מהתחלה , כי היה חסר לו מילוי רגיל , הרגשת החיות . עכשיו , הוא עבר בדרך , כמו בד' בחינות ,הוא עובר מילוי והתרוקנות בחכמה , בחסדים בכל מיני דברים , אבל ,אנחנו לא מרגישים את הדברים האלו , שאנחנו עוברים אותם , כחסדים , כחכמה ,אלא ,בסה"כ אנחנו צריכים להגיע למצב ,
שאם קודם החיים והחיות שלי היו בזה ,שאני מתמלא ומבין , מרגיש את עצמי בכוח , בשכל , ברגש והכל "אני" ,אז,
בדרך אני מאבד את האני שלי ואני מתחיל להרגיש את עצמי בזה ,שזה לא אני , אלא זו מצאיות ,שנמצאת מחוצה לי ,ואותה אני מרגיש כעיקר , וזה באמת ה"אני " והנקודה ,שממנה התחלתי היא רק צריכה להיות ,כנקודת השבירה באמת , שעליה אני עומד ,כדי לקבוע ,שכל העולם זה ה"אני " וככה אני מגיע לכלי החדש , לחסרון החדש , שהוא כבר רוחני
תלמיד : אותו זקן , נגיד ,הוא היה עכשיו בתוך עשירייה , מה היית פעולה ,שהוא היה עושה ,כדי להוציא מעשירייה את החסרונות שבה ?
רב: על זה תדברו ביניכם
שאלה : מה הוא אותו החסרון , שאני עכשיו ,כרגע צריך להוציא מעשירייה ?
כל אחד ,לפי המצב, שהוא נמצא בו .
מה הוא אותו חסרון ,שעכשיו היית רוצה לקבל מעשירייה ?
ותחדדו את החסרון ,עד שתגיעו לשפיץ של ממש , עד כמה שמסוגלים ?
שאלה : באיזו צורה אני יכול לדרוש מעשירייה ,שיספקו לי חסרון להשגת המטרה , להשתתפות , לחיבור , לכל דבר ?
איך אני יכול לדרוש את זה מהם ? באיזו צורה ?
שאלה : איך אני יכול לדרוש מסביבה התעוררות , אלא ,איך אני צריך להגיד לעצמי כל הזמן ,שאני חייב את זה לסביבה .
איך אני חייב להרואת את עצמי ובכלל עומד לספק לחברה כל פעם משהו ?
אני מרגיש את עצמי מחוייב , בכל רגע ורגע , איך זה צריך להתבטא ?
איך אני מריך להרגיש ,שאני חייב להם ?
זה נכלל במושג ביטול של החבר לחברה .
איך אני מבטא חובתי לחברה , איך אני מרגיש את עצמי חייב להם כל הזמן , כמו שלא מפסיק את החמצן ?
איך אני מגיע לנחיצות כזאת , להרגשה כזאת , איך אני מבטא את זה בצורה חיצונה , פנימית ?
קודם דברנו ,איך אני מקבל מהחברה , איך אני דורש , אני מוצץ מהחברה כל הכוח ,מה שיש להם לרוחניות , עכשיו ,איך אני מספק להם את כוחי לרוחניות יחד עם זה , לא אחד בלי שני וע"י זה יהיה לנו קשר בינינו , נעשה כבר כלי אחד
שאלה : אז מהרגע והלאה ,מה אנחנו צריכים לעשות ,כדי לקבוע בינינו בניית הכלי הרוחני ? איזה יחס אני כלפי אחרים ואיזה יחס אני דורש מאחרים כלפי בעשירייה ?
וכל הזמן אנחנו נמצאים בהדדיות הזאת כלפי אחרים בעשירייה : בדרישה ובנתינה ולא עוזבים צורה הזאת של היחסים .
מה אני חייב לתת ומה הם חייבים לתת לי ?
אינדקס 