כאשר אנחנו מדברים על חכמת הקבלה ,אנחנו צריכים מיד לאתר את ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל העולם והעיקר כאן זה תפיסת המציאות , שאנחנו לא מיחסים לעולם חשיבות יותר ממה ,שאם אנחנו יוצאים להפצה ,אז ,אנחנו צריכים להתייחס לאותה תפיסת המציאות ,כמו שיש בכל העולם , ,אבל ,לעצמנו ,כאשר אנחנו מדברים על תפיסת המציאות שלנו , אנחנו מדברים על זה -
שכל המציאות היא בתוך האדם , שאדם מרגיש את המציאות והמציאות הזאת היא תלויה בתכונות שלו ,ואם אנחנו נשנה את התכונות שלנו ,אנחנו נראה גם כן את המציאות כזאת המדומה ,שנקראת, עולם העליון , עולם הרוחני , נשמה ,בעצם ,שנמצאת בכל מיני מצבים ,ולכן כאשר "שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים" ,שכמו שכל העולם זו העתקה של התכונות שלי פנימיות , "כל הפוסל במומו פוסל " ,כך גם כן צריכים רשעים , שככה אנחנו מזהים ,כביכול ,כל אלו בני אדם ,שבמציאות הסביבתית , ככה אנחנו צריכים להבין ,שזה הכל העתקה מהתכונות שלנו . זאת אומרת מדברים על האדם אחד
"...בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כתוב שם וזה לשונו "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים. מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה שושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", עד כאן לשונו .
ויש להבין, שמכאן משמע, שצריכים את הרשעים רק בכדי שיהיה היכר לצדיקים. השאלה היא, לגבי מי אנו צריכים את ההיכר הזה. לגבי הבורא אי אפשר לומר כך, הלא הוא יודע כל הנסתרות. ואי לגבי העולם, הלא כתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך", כלומר, שהאדם צריך להסתיר את מעשיו בפני בני אדם. אלא משמע לגבי אדם עצמו. נשאלת השאלה, בשביל מה האדם צריך, שיהיה לו היכר לצדיקים ע"י הרשעים. ההיכר הזה למה לי. כלומר, מה נעשה, בזה שיש לו הידיעה וההיכר בין צדיקים לרשעים. זאת אומרת, שלא מספיק בזה שהוא עושה מעשים של צדיקים, אלא הוא צריך לדעת את ההיכר, שיש בצדיקים ע"י הרשעים דוקא, כאילו אחרת לא אפשר להיות צדיק.
ידוע שבדרך העבודה מדברים הכל בגוף אחד, כלומר הן הרשעים והן הצדיקים שניהם נמצאים בגוף אחד. אם כן תהיה השאלה, לאיזה צורך צריכים רשעים וצדיקים בגוף אחד, שהזה"ק אומר, שהקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. אם כן היות שכל אדם הוא עולם קטן, בטח יותר טוב היה, אם היה מנהיג עולמו ע"י צדיקים לבד. והרשעים למה לי. והתשובה היא, בכדי שיהא הכר להצדיקים. אז צריכים להבין, מהי התועלת, מזה שיש היכר לצדיקים ע"י הרשעים, כלומר מה מרויחים מההיכר הזה.
והענין הוא, ידוע שיש מעשה מצות וכוונת המצות. כלומר, מה הוא רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתייגע בקיום בתו"מ. ולמדנו, שעל זה יש שכר בשני אופנים:
א) נקרא לא לשמה
ב) נקרא לשמה…"
מעשה מצוות וכוונת המצוות זה שאני עושה משהו , כלפי השני ,אז ,יש כאן מעשה והעיקר ,שאנחנו אומרים ,שזה לא המעשה ,אלא ,הכוונה . המעשה יכול להיות הכי טוב , הכי פשוט , אבל ,העיקר הכוונה , כי , דווקא , אם בגשמיות , בעולם שלנו אנחנו רואים את המעשה ולפי מעשה אנחנו שוקלים פעולות האדם , אז ,בעולם הרוחני הוא כולו בכוונה , כי טיב המעשה הוא נבדק לפי הכוונה . רוחניות זה עולם הכוונות ולכן , אין לנו חוש לכוונות ( לא שלנו ולא של אחרים ) ולכן אנחנו לא כל כך שמים לב על זה וכל החכמת הקבלה מפתחת בנו הרגשה מיוחדת , חדות להרגשת הכוונה , לשקול את הכוונות , לבדוק לאיזה כיוון ובכמה , זה עולם מלאו
,או ,אם אנחנו תופסים עולמנו בחוש של המעשה דרך חמישה חושים שלנו
,או ,שאנחנו מתחילים לתפוס מציאות דרך הכוונה
זה שינוי מהותי , אז , אנחנו באמת רואים מציאות אחרת . אז, לעלות ממעשה לכוונה זה ,בעצם ,כל התהליך ,שאנחנו עוברים ע"י לימוד , קבוצה , כל מיני פעולות , ע"י מאור המחזיר למוטב , שאנחנו נתייחס לכל המציאות רק בכוונה
"...ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעוה"ז והן בעוה"ב. וכמו שאומר בזה"ק, שהעבודה הזו לא נקראת עיקר, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה". (ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".
ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בע"מ להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.
כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.
מה שאם כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".
אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.
לכן אלו אנשים, שלפעמים הם חושבים, שמספיק להם את שיעור האמונה, שיש להם בה', והם חושבים לעצמם, שהם כבר צדיקים, ואין להם צורך להרבות באמונת גדלות ה', ובזמן שה' מתנהג עמהם בבחינת צדיקים, היינו שנותן להם קצת התקרבות, שמקבלים רצון וחשק וטעם בעבודה, הם חושבים את עצמם, שהם כבר אנשים שלמים, ולא חסר להם אמונה להאמין בגדלות ה'. ואין להם צורך להתקדם, רק במעשים לבד. ובגדלות ה' מספיק להם כמה שיש להם. זה נקרא, ש"הקב"ה מתנהג עמהם בבחינת צדיקים".
לכן, בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל.
לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.
לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
ועל זה מפרש בזה"ק, ש"נותנים לו נשמתא קדישא". נמצא לפי זה, מה שה' נותן לו את המחשבות של הרשעים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לבקש, שה' יעזור לו, אחרת הוא היה נשאר במצב, שהיה בתחילת עבודתו, והיה נשאר בזה כל ימי חייו.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים". ושאלנו, אצל מי צריך להיות ניכר הצדיקים, ולשם איזה צורך צריכים את ההיכר הזה. והתשובה היא, היות שהקב"ה "מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים". וגם על זה יש לשאול, בשביל מה הוא צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, הלא היה מספיק אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, בכדי שיוכל להוציא לאור את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי השכל מחייב, אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, היה יותר קל להוציא את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן הרשעים למה לי.
ועל זה באה התשובה "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", שפירושו, שלא היה ניכרים הצדיקים, את שלימות וגדלות שבהם, לאיזו דרגה שהם מגיעים. אלא הצדיקים היו נשארים בדרגה של תחילת עבודתם, ולא היה בהם שום התקדמות בדרגת הצדיקים. לכן, בכדי שיהא ניכר מעלות וגדלות של הצדיקים, היה מוכרח להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, היות שע"י זה שהקב"ה שולח להאדם בחינת צדיקים, היינו שמקרב אותו לעבודת ה'.
האדם, אם לא היתה לא בחינת ירידה, היה מוכרח להישאר בבחינה זו בכל ימי חייו, ולא היתה לו שום התקדמות בבחינת שכל התורה, ששם גנוז את הטוב והעונג, שהיה במטרת הבריאה. ולא היתה ניכרת מעלת הצדיקים, כי לאיזה צורך הוא צריך מדרגה יותר גבוהה. ובאמת צריכים לדעת, שמעלת הצדיקים היא כמו שאמרו חז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".
לכן, בכדי שיהיה להם צורך להשיג את מדרגת צדיקים, ושיהא ניכר מעלתם כנ"ל, היה צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. נמצא, מה הוא הפירוש "שיהא ניכר צדיקים, צריכים גם לרשעים", כי דוקא בזה שמנהיג עולמו גם ברשעים, הוא נותן את המחשבה ורצון של הרשעים לאדם, כמו שהוא נותן בחינת צדיקים להאדם, שפירושו, שנותן לו בחינת רצון לאהבה עצמית.
וזה בכוונה תחילה, שהאדם ידע, שאין הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצב, שהיה מבין מה זה עבודת ה' לפי שכלו של אז, בתחילת כניסתו לעבוד בעבודת הפרט, שהיה משער בעצמו מהי דרגת צדיק. ואם הקב"ה לא היה מתנהג עמו בבחינת רשעים, היינו שהיה נותן לו מחשבה ורצון מה שהוא נגד מוחא וליבא, היה חושב עצמו, שכבר נמצא במדרגת צדיק, והיה נשאר אצלו מדרגת צדיק בתכלית השפלות ביותר, היות שהוא יודע, שאין לו מה להוסיף.
וזה נקרא, ש"הקב"ה היה מנהיג עולמו בצדיקים", שהיה נותן להאדם רק דרגת צדיק, ולא היה מרגיש שום חסרון, שהקב"ה צריך לתת לו מדרגה יותר גבוהה בהבנת פירוש של "צדיק", שזה מכונה שהצדיקים לא היו ניכרים, כנ"ל, שמעלת צדיק, שהוא צריך להגיע להשיג ש"י עולמות, לא היה לו שום צורך לזה.
ואי אפשר לתת מילוי בלי חסרון, היות שהאדם לא ידע לשמור את זה, שהקליפות לא יקחו ממנו לתוך רשותם. ומזה רק הקליפות יכולות להרויח. וזה יגרום היזק לקדושה, כמו שאמרו חז"ל "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". לכן דוקא בזמן שיש חסרון, ונותנים לו מילוי על החסרון, הוא יודע אז לשמור עצמו, שלא יגיע מזה שום ריווח לחיצונים.
היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין לאמונת חכמים, מה שהם מדריכים אותנו, ולהאמין לדבריהם. ואל יאמר האדם, זה שמקבל כל פעם ירידות, אין זה בא מצד שהוא לא ראוי להגיע להשלימות. אלא כל הירידות באות לו מלמעלה. וזהו בכדי שיהיה להאדם צורך להשיג את כל בחינת נרנח"י של נשמתו. וצריכים להתגברות גדולה ולומר, שה' שולח לו ירידות, בכדי שיתגבר ויעבוד בכפיה. וזה נקרא "כופין אותו עד שיאמר, הקב"ה "רוצה אני", כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל…"
מאמר כולו ,כמו שאנחנו רואים ,מדבר על הכוונות שלנו , שבזה נבדל צדיק מרשע , גדול וקטן ,שאנחנו לפי הלב שלנו , לפי היחס שלנו הפנימי , לפי זה אנחנו ,בעצם ,נשקלים , נמדדים בעולם הרוחני ומתחילים לראות את המציאות דרך מערכת הכוונות .
זה כמו דרך פילטר חדש , מערכת החדשה . לכן ,גם מדובר על חכמת הקבלה ,שהיא מדברת על הכוונות . כל המקובלים מדברים על הכוונות ( שער הכוונות , שאנחנו לומדים וכו' ) זה כל היחס של האדם , העלאת מ"ן , תפילה .
העלאת מ"ן ז,את אומרת ,שאנחנו מתקדמים בדרך,שתלויה בנו , באחישנה . הכל תלוי בהעלאת הכוונות הנכונות לבורא . לכן ,אנחנו צריכים לשים לב על מה שאומר לנו כאן רב"ש , שיחסים בין בני אדם ומצבים ,שאנחנו עוברים , שאנחנו רוצים להשתנות וע"י לשנות את העולם - הכל זה אף ורק דרך הכוונה , המעשה ,בעצמו ,הוא יכול להיות , יש בו צורך אף ורק במידה ,שהוא משנה את הכוונה
שאלה : הוא אומר לנו "...ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצות…" , על איזה שתי כוונות הוא מדבר ?
תשובה : אנחנו מדברים על הכוונה אחת דרך " מאהבת הבריאות להגיע לאהבת ה' " , התחברות עם הטבע הכולל ,שנקרא בורא , לגלות את הכוח הזה ,שהוא השפעה ואהבה , שזה אפשר בתנאי ,שגם אני נמצא בזה וההבדל נמצא בזה ,או ,לא ,זה צריכים להראות גם במעשה , בעולם שלנו ,דווקא , שעולם שלנו הוא עולם של המעשה , שדרך המעשה הקשר בינינו , אנחנו צריכים להגביה את הכוונה שלנו , באמת להיות בחיבור , להיות בתכונת ההשפעה ואהבה ואז בה :
שזה יקרא כלי , הכוונה שלנו , שאנחנו רוצים להתחבר , אנחנו עושים מאמצים במעשה , בכוח , בינינו וע"י זה אנחנו לאט ,לאט משפרים את הכוונה שלנו ( זה כבר מגיע ע"י המאור המחזיר למוטב ולא אנחנו בעצמנו יכולים לשנות את הכוונות ) ואז כל הפעולות שלנו , יכול להיות פעולות של הקבלה , השפעה ,לא חשוב , העיקר הטיב של הפעולה , שזה יהיה ע"מ להשפיע ,שאז ע"י זה מגיעים להזדהות עם הבורא ( כוח של השפעה ואהבה , רצונו להטיב לנבראיו , כוונת הבריאה ,מה שנקרא ) ואז אנחנו ,בהתאם לזה ,מתחילים לגלות אותו בינינו , בחיבור בינינו . זה בעצם כל העבודה שלנו . אז צריכים , כמו שאומר כאן רב"ש לגלות
מי הם הצדיקים ?
מי הם הרשעים בנו ?
איך אנחנו מגלים אותם אלו על פני אלו ?
שאין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא חטא , למה חטא , כי הוא גילה , הוא חייב לגלות את החטא שלו , כי הוא כולו בא מהחטא , מאדם הראשון , מכלי השבור , שאם הוא לא מגלה את עצמו ככלי שבור בכל פעם , אז ,לא יהיה לו מה לתקן , שלא ידמיין לעצמו איזה מין קלקולים ,שיש בו , אלא , הוא חייב לגלות את זה בפועל .
ובפועל אנחנו מגלים את זה אף ורק בקשר בינינו , כאשר אנחנו נמשכים לקשר , רוצים לבנות מערכת ,כמו באדם הראשון , נשמה אחת . אם אנחנו משתוקקים להיות ,כאיש אחד בלב אחד , ע"י זה אנחנו מגלים ,עד כמה שאנחנו שבורים עוד יותר ועוד יותר עמוק ואז ,בהתאם לזה ,אנחנו יכולים לעשות קשר בינינו ע"י המעשים , כמו שכתוב "אחרי המעשים נמשכים כוונות , לבבות " וככה אנחנו בונים את עצמנו , זה העבודה שלנו . לכן ,אי אפשר בלי לגלות רשעים להגיע לדרגת הצדיקים
תלמיד : אתם רשעים ,שמתגלים בינינו זה בא ע"י ביטוי בכוונות , בעצם ,אני מרגיש ,שמשהו בכוונה ?
רב: בטח , מה זה במעשה ? אנחנו יכולים לעשות דברים טובים אחד לשני , כאילו לתת , לתת , ,אבל ,בכוונה ?
מה אני רוצה מזה ?
אני רוצה בזה לקנות בן אדם ?
לחבר אותו אלי ?
להשתמש בו ?
לנצל אותו ?
בדרך כלל ככה זה ולכן חכמת הקבלה היא כולה בנויה על הכוונה
היא אומרת כך ,שאם אני אעבור מראיית העולם במעשה ,שאני רואה , שאני עושה על זה מחיקה , מוחק את המסך הזה ומביא מסך ,שאני רואה בו העולם , שהוא בכוונה ,אז ,אני אראה עולם האמתי , שלי , לפי דרגה שלי ואז אני אראה ,שאני כולי בכוונה ע"מ לקבל , ע"מ לנצל כל דבר שהוא נמצא בסביבי - זה הטבע שלי . לכן ,צריכים לשנות יחס , זה נקרא ע"מ להשפיע , לטובת הזולת , בסופו של דבר לטובת הבורא , כי חוץ מאדם יש רק בורא , בינתיים נראה שזה לא כך בתפיסה השבורה המקולקלת שלי .לכן ,כל הפעולות ,שאנחנו עושים , אנחנו צריכים לראות אותן כאמצעי לשינוי כוונה . העיקר זאת הכוונה
שאלה : איך אנחנו ,כמה שאפשר יותר מהר ,עוברים מחשיבות המעשה לחשיבות הכוונה ?
לא עוזבים את המעשה ועוברים לכוונה , אלא ,חשיבות מייחסים יותר ויותר לכוונה ?
שאלה : במה מעשה מלמד אותי על הכוונה ובמה כוונה מייצבת לי את המעשה ?
השפעת הכוונה על המעשה ומעשה על הכוונה ?
שאלה : איך להבין ,שפרצוף הרוחני הוא כולו כוונה ?
זה צמצום , זאת אומרת, שאני לא משתמש רצון לפני הכוונה , אחר כך מסך , אור חוזר , זאת אומרת ,שאני מפעיל כוונה שלי , רק ע"מ להשפיע , בתוך כוונה ע"מ להשפיע אני בודק ,איך אני יכול לייצב את עצמי ואחר כך אני משתמש ברצון ( זה כבר גוף הפרצוף - תוך הפרצוף ) , איך אני יכול להשתמש ברצון בכוונה ע"מ להשפיע ( כמה שאני לא יכול להשתמש ברצון ע"מ להשפיע ,אבל ,נמצא בכל זאת בע"מ להשפיע - סוף הפרצוף וכל היתר נמצא מחוצה לי , אני לא לוקח בחשבון כלום , חוץ ממה שאני יכול לשייך לכוונה .
מכאן אנחנו רואים ,שכל העולם הרוחני הוא עולם הכוונות , שהכוונה היא שולטת על הכל והרצון הוא בצמצום א' ורק לפי הכוונה אנחנו משתמשים בו
מהו הסדר פעולות הנכונות עם הכוונות למעשה ?
אינדקס 