סיכום משיעור בוקר 21.08.2016 חלק א' ( מהו יום ולילה, בעבודה ) 36 דקות
Leiderman Leon-Nahum·21 أغسطس، 2016
אנחנו מבינים ,שמה שאנחנו מרגישים ואיך שאנחנו מכנים את העולם הזה ,ומה שתופסים בו , מרגישים בו ,זה מאוד מוגבל והכל יוצא מתוך האדם ,כמו שהו נברא בעולם הזה בצורה כזו , שהוא תופס ומכנה ככה דברים : יום , לילה , טוב , רע , חושך , אור , כול מיני הבחנות מנוגדות שליליות , קיצוניות , חיוביות למיניהם ,הכל זה אנחנו מגדירים ,לפי רצון לקבל שלנו הנוכחי . ולפי זה יש לנו שפה . מה שאם כן ,אם אנחנו רוצים לקרוא כתבי מקובלים ,כבר אנחנו צריכים להסתכל על זה בצורה אחרת
יש כתבים ,שהם מתארים לנו , את המעבר ,איך לתרגם את השפה ,שכותבים מקובלים - מה שאצלם נגיד יום ולילה בעבודה , חושך , יום , קרוב , רחוק וכו' - כל מילון ,שהוא יהיה לפי הבחנות רוחניות , שהן לא תופסות זמן , תנועה , מקום ,שיש אצלנו , אלא , הכל ,לפי שפת ההשפעה ומה שאצלנו זה לפי שפת הקבלה ואפילו לא קבלה הזאת ,שהיא הפוכה מהשפעה ( זה היה מאוד פשוט ) , אלא , הרבה הרבה ,הייתי אומר ,מורכב ולכן ,כדאי לנו לשים לב כל פעם , איך מקובלים מתארים לנו הבחנות ,שבהרגשת ההשפעה ולא בהרגשת הקבלה וכך נוכל להתקרב לדעתם ולהיכנס גם כן לאותה מציאות העליונה
"...הנה כתוב "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה".
ויש להבין זה בענין עבודה, מה בא זה ללמדנו, בזה שקרא לאור יום, ולחושך קרא לילה, מה מוסיף לנו הידיעה הזו. כלומר, שמשמע, שהקב"ה נתן קריאת שם לאור ולחושך, היה לאיזה תיקון. אם כן מה אנו מבינים יותר, בזה שנתן להם שמות, שע"י זה יוסיף לנו בדבר העבודה, להגיע לדביקות ה'.הנה, אח"כ אומר הכתוב, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". גם זה יש להבין, לאחר שאמר שחושך נקרא לילה ולאור נקרא יום, איך נעשו שניהם יום אחד. הלא לילה אינו יום. ואיך ששניהם ביחד הם יום אחד.
כלומר, במה הם נעשו אח"כ ליום אחד, כאילו שאין הבדל בין יום ללילה.והנה בענין יום ולילה, אנו רואים שהכתוב אומר (תהילים י"ט) "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". וכענין זה אנו רואים שכתוב (בהגדה בפיוט "אז רוב ניסים") "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה, רם הודע, כי לך יום אף לך לילה, תאיר כאור יום, חשכת לילה".
אם כן יש לנו להבין, מה זה יום, ומה זה לילה, ומה זה אור, ומה זה חושך.ובכדי להבין כל זה, צריכים לחזור על מה שדברנו כמה פעמים, היינו שיש לזכור תמיד, מהו מטרת הבריאה, ומהו תיקון הבריאה, בכדי שהאדם ידע מה דורשים ממנו. זאת אומרת, לאיזה מצב האדם צריך להגיע, שיכול לומר, שכבר הגיע אל הנחלה ואל המנוחה.זה ידוע דמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, כנ"ל, מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר על מטרת הבריאה, שזה דומה למלך, שיש מגדול כל טוב, ואין לו אורחים. לכן ברא את האדם, בכדי שיתן לו את הטוב ועונג.
נמצא לפי זה, מה נקרא שהאדם בא לשלימותו, שזה דוקא לאחר שהאדם הגיע למצב, שמקבל מה' טוב ועונג, וזה נקרא שהגיע לשלימות. מה שאם כן אם עוד לא הגיע למצב, שהטוב ועונג לא נפסק ממנו, נבחן שעוד לא הגיע לשלימות. וזהו מטרת הבריאה.ותיקון הבריאה הוא, היות שמטבע של הבריאה הוא, שהענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל, אם כן אין כאן השתוות הצורה. לכן אנו רואים גם בגשמיות, בין אדם לחבירו, נמשך הכלל הזה, שבזמן שהאדם מקבל משהו מחבירו, הוא מתבייש, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "כרום זלות לבני אדם", שבזמן שהאדם נצרך לבריות, משתנה פניו ככרום. לכן נעשה תיקון, המכונה, שנעשה צמצום בעולמות העליונים, שאין אור עליון מגיע לכלים, שהם בבחינת מקבל לעצמם…"
אבל, הבדיקה היא פשוטה .
אנחנו מדברים על אנשים ,שנמצאים בדרך , בדרך זה נקרא ,שמשפרים כל פעם את התכונות שלהם והסימן לזה ,שאדם מתקדם בדרך , שהוא כל הזמן מרגיש את עצמו טוב - סימן ,שמתקן את התכונות שלו ומרגיש את עצמו ,בהתאם לאותה דרגה , מדרגה , מצב ,שהבורא מציג לו . והבורא תמיד מציג לו מצבים לא טובים , זאת אומרת , הם ,כנגד רצון לקבל של האדם, נראים לא יפים , לא טובים , מפחידים , ממורמרים למיניהם והתיקון הוא ,שאדם ,בסופו של דבר ,מגיע לאותו מצב, שבאותו מצב ,שבורא מציג לו ,הוא מתקן רצון לקבל שלו כך , שמרגיש שעולם כולו טוב . ואז באה מדרגה הבאה , שוב מרגיש שם כל מיני בעיות , לא מסכים , לא רוצה , עייפות , חשבונות , חרדות וכו' ושוב צריך לתקן את עצמו ,עד המצב ,שמצב הזה יקרא לו ממש ,כמו גן עדן וכך ,בעצם ,מתקדם . ברור , בצורה פרקטית , פשוטה .
"...ואין האור מאיר, אלא לכלים שיש להם תיקון המסך, המעלה אור חוזר, שפירושו, שהוא מקבל מהעליון, מטעם שיש נחת רוח להעליון, שהוא משפיע לתחתון…"
זאת אומרת ,למה הוא עושה תיקונים האלו ? - לא כדי להרגיש טוב , אלא, כדי לעשות נחת רוח לבורא ובעצמו , אפילו היה נשאר באותו מצב הרע ,שבורא נותן לו מהתחלה , שיראה הבדל בינו ורוחניות
"...כלומר זה שיש לו השתוקקות גדולה לקבל הנאה ותענוג, הסיבה הזו עוד אינו מחייבו לקבל הנאה ותענוג. והטעם הוא, היות שההנאה, מזה שיש לו השתוות הצורה עם העליון, המכונה דביקות. ובכל מה דאפשר הוא משתדל על כל פנים, לא להיפרד, מסיבת שינוי צורה. לכן אינו מקבל, היות שהגם שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אבל יחד עם זה, יש לו יותר הנאה בזה שיהיה דבוק עם הבורא. לכן הוא לא מקבל.והאדם מסתכל אז על שני דברים:א) שלא רוצה להיות נפרד מהבורא. כלומר, אפילו בזמן שהוא חושב, שעדיין לא זכה לדביקות, מכל מקום לכל הפחות הוא לא רוצה להיות יותר נפרד ממצבו הנוכחי,..."
נגיד ,שכל מצב ומצב אנחנו מקבלים מהבורא , אז ,אני חייב בכל מצב ומצב להיות מאושר וכאן ישנה שאלה : עד כמה שאני יכול לעשות את עצמי מאושר ? לא כדי להתפטר ממתח , לחץ וכו', אלא, כדי לעשות נחת רוח לבורא ?
"...היות שבכל קבלה לעצמו האדם מתרחק מהבורא, לכן הוא לא רוצה לקבל לעצמו.ב) שע"י העשיה שהוא עושה, שמרחק עצמו מקבלה, המעשה הזו גורמת לו, שיתדבק בהבורא. והגם שהאדם עוד לא מרגיש את ההבחנות האלו, אבל האדם אומר, שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שכך הוא. לכן הוא סומך עליהם, והוא נזהר בענין קבלת עצמית.לכן האדם משתדל לעשות מעשים, שיביאו לו את הכח הזה, שיהיה לו רצון לעשות מעשים, באופן שיצמח מהם כח, שיוכל לכוון לתת על כל מעשה כוונה דלהשפיע…"
להשפיע נחת רוח לבורא ולא סתם להשפיע , בזה אנחנו לא מוסיפים ,אבל ,זו מהות הכוונה
"...ואז הוא מוכשר לקבל טוב ועונג, היות שעתה כל מעשיו הם לשם שמים…"
זאת אומרת ,לא חשוב המצב הפנימי שלו , זה שיישאר למטה , כגהנום . הוא נמצא למעלה מזה בזה ,שעושה נחת רוח לבורא ומזה הדבקות שלו בבורא ומזה ,דווקא ,התענג שלו . והדבקות שלו בבורא הוא ,דווקא, על פני אותם רצונות , כוונות , הרגשות לא נעימות ,שנמצאות שם בתוכו , למטה כאיזה בור חשוך
"...ובהאמור נוכל להבין, מהו אור ומהו חושך, כי אור נקרא, "בזמן שמאיר לאדם ללכת בדרכי ה'". כי "דרכי ה'" פירושו, שהוא רוצה ללכת בדרך שה' הולך, שדרכו הוא להשפיע. ובזמן שיש לו אור וחיים, בזה שהוא עוסק עתה בעבודה דלהשפיע, ולא דואג על תועלת עצמו, זה נקרא אור.וזה נקרא "זמן העליה". כלומר, שהאדם עלה בדרגה. זאת אומרת, במקום שהיה משמש לאדם שפל, נחות דרגה, הוא משמש עכשיו את הבורא. וזה נקרא עליה בדרגה, שהרי הוא משמש את המלך, במקום שהיה משמש מקודם אדם פשוט.ומובן מאליו, שההיפך מהאור הוא חושך. כלומר, בזמן שאין לו טעם בעבודה דלהשפיע, כי הוא שוב התחיל לדאוג רק לתועלת עצמו, וענין עבודה דלהשפיע, לא מוצא בזה שום טעם, ושוב אין לו שום שאיפות, אלא מספיק לו בזה שהוא ישיג אך ורק למלאות את התשוקות, מה שהגוף שלו דורש, שזה נקרא ירידה, מטעם שהוא רוצה לשמש את הגוף ולא את הבורא. וזה נקרא חושך…"
זאת אומרת ,הבורא ,כדי ללמד את האדם : איך נכון להתקדם ? איך נכון לפענח כל ההבחנות ? ברגע ,שאדם מתחיל לחשוב על עצמו , הוא נותן לו הרגשת הרע , שמתחילה להיות קשורה לאדם דאגה על עצמו והרגשת הרע כדבר אחד . וזו עזרה גדולה , אמנם ,שאנחנו לא כל כך אוהבים את זה , עד שמתעלים למעלה מזה ומתחילים להודות לבורא על האבחון הזה , שמרגישים רע בדאגה על עצמי אני מרגיש כך רע . ואם דואג לזולת, לקבוצה מרגיש הנכה וטוב ואז , בצורה כזאת הבורא מלמד ללכת אותי , כמו תינוק : זה רע וזה טוב , תזהר , תתקדם וכך זה , ע"י הרגשה ,שנותן לי ברצון לקבל רע , ברצון להשפיע טוב
"...ויש לדעת, שענין יום מראה על דבר שלם, שהוא מורכב מאור ויום, ומחושך ולילה. כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ויש להבין זה, איך יכולים לומר, שערב ובוקר הוא דבר אחד. היינו, אין אנו אומרים, שערב ובוקר שניהם נקראים לילה אחד. אלא שניהם נקראים "יום אחד". מה מרמז לנו זה בעבודה, שדוקא שניהם נקראים "יום אחד". כאילו שאי אפשר להיות שלימות של יום בלי חושך.והתשובה הוא, שבזמן שהאדם אומר "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה", כלומר שהאדם מאמין, שהן האור והן החושך נתן לו אלקים. ולמה נתן לו את החושך. ועל האור שנתן לו, אפשר להאמין, היינו שאומר, שהקב"ה רוצה לקרב אותו, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". לכן על העליות שיש לו לאדם, יכול האדם להאמין, שבאה מצד ה'. אבל על הירידות, למה לי.לכן כשהאדם מאמין גם על החושך, כמו שכתוב, "ויקרא אלקים, ולחושך קרא לילה",היינו שגם החושך הוא בחינת לילה, שהוא חלק מהיום. זאת אומרת, שאי אפשר להיות יום בלי לילה. אז החושך, הנקרא לילה, זה בא ללמדנו, כמו שאי אפשר להיות יום בלי לילה, כמו כן אי אפשר להיות אור בלי חושך.
כי החושך הוא הכלי, והאור הוא מילוי הכלי. כפי הכלל, "שאין אור בלי כלי", כלומר, שאי אפשר להעריך את ישועתו יתברך, בלי הרגשת היסורים והמכאובים מהמצבים שהאדם נמצא. כי כפי שהאדם מרגיש, בין אדם לחבירו, כמה שחבירו עזר לו במצוקתו, לפי שיעור הזה האדם מרגיש את השמחה מהעזרה, שקיבל מחבירו. כלומר, שאינו דומה, שאם חבירו עזרו על דברים של מותרות, שאפשר לחיות בלעדם, למי שעזר לחבירו, שהציל אותו ממות.והיות העזרה שבא מלמעלה, הוא בחינת אורות דקדושה, כמו שאומר הזה"ק, "הבא לטהר, מסייעין אותו".
ואומר הזה"ק, במה מסייעין, "בנשמתא קדישא". ואם אין האדם יודע להעריך את הנשמה שקיבל מלמעלה, מסיבת שהוא חושב, שזהו לא כל כך חשוב, כי היסורים שהאדם סובל מהמצבים של הירידות, זה נותן לו ההרגש להעריך את חשיבותו של העזרה מלמעלה, אחרת הוא מאבד זה, והכל הולך לקליפות. נמצא לפי זה, שהחושך עוזר לו, כלומר, שנותן לו האפשרות לדעת, איך להעריך את חשיבות של הקדושה, שלא ילך לאיבוד, מחמת חסרון ידיעה.וזה נקרא בלשון חז"ל, "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו"..."
שאלה : איך אנחנו כלפיו ( כלפי חושך ) יכולים למדוד את עצמנו ? איך יכולים להגיע להבנה ,לאיזה כיוון להתקדם ? מה צריכים להשיג ? רק החושך מכוון אותנו לאור , האור אנחנו לא יודעים מה זה , אני לא יודע . כאשר אני מתקן את עצמי לקבל את החושך כאור , כשליטת הבורא בכל מצב הרע , אם אני קובע, שזו שליטת הבורא - נעשה לי אור , נכון ? אז ,איך החושך מכוון אותנו נכון , דווקא החושך ?
"..וזה נקרא בלשון חז"ל, "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו". היות שאין לו דעת, להבין את חשיבות של ההתקרבות, מה שהקב"ה מקרב את האדם. וזה החושך נקרא כלי, שפירושו, "מקום", שיהיה היכולת להשפע שיוכל להתקיים. וזה כמו שכתוב, "מי יעלה בהר ה', ומי יקום". כלומר, אפילו כשהאדם עולה, ואין יודע לשמור את ערך חשיבות של ההתקרבות, אז הס"א לוקח לו לרשותו, וממילא האור מוכרח להסתלק. …"
מכאן יכולים להבין ,מה זה נקרא עיבור ? כמו שילד קטן , איך הוא דבוק לאמא ? רוצה להיות כל הזמן להיות דבוק לגופה , כך ,נגיד ,עובר הוא לא רוצה לצאת מאימו , כך אנחנו . מתי אנחנו מגיעים לבחינת עיבור ? מתי שעל פני כל ההפרעות , בעיות , חרדות , איומים , בלבולים , מצבים של יאוש וכו' אנחנו מגיעים למצב ,שאנחנו דבוקים ואז זה נקרא עיבור .
"...לכן אין לו תקומה, אלא כל אחד ואחד לפי דרגתו, מוכרח לרדת.ויש בזה כמה תיקונים:א) שהקליפות לא יקבלו את מה שיש לו, לכן אין להם מה לקבל מהאדם, כיון שכבר אין לו קדושה, שהס"א יקבל ממנו.ב) לאחר שהאדם בא לידי ירידה, ומתחיל להתאושש, ולראות, לאיזה מצב הוא הגיע, כלומר לאחר שהשקיע כל כך עבודה, בכדי לזכות למשהו בקדושה, ופתאום הוא רואה, שהוא נשאר בערום וחוסר כל, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, שמתאים לא לאדם שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי להיות בבחינת "אתם קרויים אדם", אלא שהוא הרבה יותר גרוע מאיש פשוט, כלומר שהרצון לקבל לעצמו, נעשה כל כך מפותח אצלו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה.
והכאב והצער שהוא מרגיש מזה, זה נותן לו צורך להעריך ולהחשיב בזמן שמקרבים אותו קצת מלמעלה, הוא יודע עתה להיזהר, ולכבד את המצב הזה, ושומר עצמו מכל דבר, שלא לערב את המצב הזה, ויודע אז, שיש לפחד, שזר לא יתערב.
ובהאמור יוצא, שהירידות, הם דברים שנקראים תיקונים, שהם מאפשרים, שיהיה אריכות ימים, בזמן שהם זוכים לקצת התקרבות מצד ה'. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה".
היינו כנ"ל, שאם האדם אומר, שהן האור והן החושך בא מאלקים, וזהו, "ויקרא אלקים", אז שניהם, הן האור והן החושך, משניהם נעשה יום אחד. כלומר, כמו שאי אפשר להיות יום שלם, בלי ערב ובוקר, כך האור והחושך משמשים תפקיד אחד, ששניהם ביחד נקרא יום..."
אבל ,ברוחניות אדם צריך להרגיש אותם בבת אחת , אחרת ,מה זה יום לעומת לילה , חושך לעומת אור ? אצלנו בגשמיות זה הולך ככה ,יש אור נקרא יום , יש לילה ,שנקרא חושך . איך אנחנו ברוחניות מבחינים,שזה יום או שזה לילה ? אור וחושך ? רק ,כאשר זה לעומת זה נמצא וכל הזמן , זה על פני זה
שאלה : מה זאת אומרת בבת אחת ?
תשובה : שאתה לא יכול למדוד, שזה אור או שזה חושך , אם אין דבר שכנגדו , דבר והיפוכו . בעולם שלנו כן , אנחנו ככה בנוים ,שאנחנו אומרים ,או , זה אור , למה ? גם בעולם שלנו , כי אנחנו לא יודעים , יש לנו בפנים קולטנים ( כמו בקבוק קטן ,שהוא תופס ,שבתוכו יש הבחן של חושך והאור שמקבל מבחוץ . גם כן , לא יכול להיות אחרת . איך יכול להיות ,שהוא משהו מרגיש ,אם לא מהדבר שהפוך , אין דבר כזה בטבע )
תלמיד : מה זה בבת אחת ?
רב: בבת אחת שיש לי מינוס ופלוס ,אז ,בין שניהם אני יכול למדוד . נגיד ,אתה מגיע לאיזשהו מקום ואתה תופס חוט של מאה מיליון וולט , תפסת , נו ומה ? אתה מרגיש משהו ? כלום , כי אתה לא מחובר לצד השני ,אז, אתה לא יכול לקבל מכת חשמל . חשמל ,אולי ,לא מבינים ,אבל ,ברור ,שכל דבר נמדד לפי היפוכו ורק בהתאם לזה מרגישים . הרגשה בנברא לא יכולה להיות ,אלא ,בין שתי הבחנות
תלמיד : נגיד ,שיש פחדים , חרדות , איומים , מה צריך לצרף לזה בבת אחת ? רב: הבורא שולח לך את זה מאהבה ולכן אתה מרגיש את זה כהפך ממנו , כחרדות ואז אתה צריך מהדבקות בבורא , מעל חרדות להשיג דבקות בבורא ואז חרדות נשארות למטה ועל פניהם אתה מגיע לדבקות בבורא , לכן ,אתה מרגיש בזה מתיקות והרגשה , אחרת גם בדבקות לא היית מבדיל שזו דבקות . כל העבודה היא צריכה להיות כך , רק זה לעומת זה . זה ,מה שאני מנסה כל הזמן שתסכימו לזה
תלמיד : אז ,הפעולה מצדינו היא , כדי שזה יהיה בבת אחת ?
רב: שלא מבטלים שום דבר ,רק בונים זה על פני זה . מה שחסר לנו זה רק דבקות , שמשיגים על פני כל הדברים ,שאנחנו מרגישים ומה שמרגישים אנחנו מקבלים מהתחלה ,שזה בא מהבורא , כדי על פני זה להגיע לדבקות ואז ,בהתאם לזה ,נרגיש עוצמת הדבקות ואופן הדבקות . ועצמה ואופן , במיוחד זה אופן הדבקות יתנו לנו ציור ואז אנחנו נתחיל להבדיל בין "אני " והבורא . ה"אני" שהיית מקולקל ,שהוא ברא אותי בצורה כזאת והבורא זה ,מה שאני השגתי דבקות בו .
אז ,יוצא ,שיש לי מזה שתי הבחנות הפוכות ואני נמצא בין שתיהן . אחר כך שתי הבחנות האלו יתנו לי גובה מדרגה , גודל פרצוף , כי הבחנות שליליות אחוריים לפרצוף דקדושה ...
אינדקס