סיכום משיעור בוקר 22.09.2016 חלק א' ( "הקב''ה וישראל יצאו בגלות ") 46 דקות
Leiderman Leon-Nahum·22 سبتمبر، 2016
"...ידוע, שארץ נקרא " מלכות", ונקראת "שכינה הקדושה", ונקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל לכל הנשמות, שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג.
וסדר השתלשלות היה מעולם אין סוף לעולם הצמצום, ואח"כ להקו, שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות. ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע. ואח"כ נברא אדם הראשון וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו, נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמו שכתוב בתע"ס (חלק ט"ז דף א' תתקי"ב אות מ"ג) "ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות".
לפי זה יוצא, שארץ, הנקרא "מלכות דאצילות", שעל עולם אצילות כתיב "לא יגורך רע", שפירושו ששם אין רע כלל, אלא רק בבי"ע יש בירורים של טוב ורע. אלא שם מגולה את הטוב והעונג, מה שחשב לתת להנשמות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בראשית ברא אלקים", "אין ראשית אלא ישראל", שהכל בשביל ישראל, היינו בשביל נשמות ישראל.
ואדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת גרשו אותו מאצילות, וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה, ולתקן מה שחטא. ועל ידי זה הוא חזר ונכנס בגן עדן, היינו באצילות. והתיקון היה בזה שגרשו אותו מגן עדן, הוא כמו שכתוב (בראשית רביעי ג' כ"ב) "ויאמר ה', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה, אשר לוקח משם".
ופירוש אאמו"ר זצ"ל, מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב "פן ישלח ולקח
גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואמר, היות שהאדם חטא בעץ הדעת, ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו לחזור בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם.
מה שאם כן אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמו שכותב בזהר (הקדמת הזהר דף קפ"ו ובהסולם אות קצ"ב) וזו לשונו "בכה ר' שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם".
ומפרש בהסולם וזו לשונו "רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע.
אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת, גורש מגן עדן מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם. ונמצא, הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".
ולפי זה יוצא, זה שמוציאים את האדם מהארץ , הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיתה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות, ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים.
ונכנס בגלות , היינו כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאוות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל שיצאו בגלות. ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זה הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולה על המחשבה שיש להם מה לתקן.
נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות:
א) שיצאו בגלות תחת שליטת העמים. וכל המוח והשכל, שהיו חושבים כשהיו בארץ, היינו בבחינת מלכות שמים, שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'. וכשחטאו יצאו בגלות, יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע, שהפרט והכלל שוים. זאת אומרת, אם האדם, בזמן שהיה בארץ, חטא, היינו אם קבל איזו הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר, שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "חטא", משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ, היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה', ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.
וכשעובר איזה זמן, ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו (היינו שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה), הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נופל "מאגרא רמה לבירא עמיקתא".
זאת אומרת, במקום, שבזמן שהיה בארץ, הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד, בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם, איזו הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא…"
שאלה : בואו אנחנו נדבר קצת על השני מצבים האלו , שפעם אנחנו נמצאים בשמיים , בהתלהבות ומלא רוח , חשיבות , מוכנים ללכת על כל דבר , יש כוח ופעם אנחנו נמצאים בצורה הפוכה . עד כמה שני מצבים האלו , מה הם צריכים ללמד אותנו ? בצורה פסיכולוגית , זה יש בכל אדם שבעולם . מה הבדל ,שיש בכל אדם שבעולם ,למה שיש לנו ? מה הן הבחנות בין זה לזה ? אתם צריכים להיות מומחים , אז , דברו על זה .
"...ועכשיו הוא מסתכל על עצמו, בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שתהיה נחת רוח למעלה. ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים, בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאוות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ.
ומתחיל עכשיו להשתוקק לה', שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו הנאות ממאכלים שמתאימים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו תהיה ממאכלי בהמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון, קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר, אני וחמורי נאכל באבוס אחד.
כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו".
משמע מכאן, כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה, שאמר לו "קוץ ודרדר תצמיח לך". ומטרם שאמר לו הקב"ה, הוא לא רואה שמאכלו הוא רק "קוץ ודרדר", שהוא רק מזונות של בהמה. ויכולים לפרש כנ"ל, שבאה לו התעוררות מלמעלה שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזו מדרגות הגבוהות שהיו לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל.
וזה נקרא, שהקב"ה אמר לו, היינו זה שקיבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו. אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות, מדוע הוא נמצא באותה דרגה של בהמה. זאת אומרת, הפרנסה שלו היא רק ממה ששייך לאהבה עצמית, שזה נקרא "מאכל בהמה". וזהו "שזלגו עיניו דמעות, ואמר, אני וחמורי באבוס אחד". היינו שאכילה, היינו מה שמזין אותו, תהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.
אולם, כשאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו". ופירש רש"י "בזעת אפיך", לאחר שתטריח בו הרבה, עד כאן לשונו. ויש לפרש ענין טרחא, מהו. ולפי שאנו לומדים, היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה, שהוא נמצא במדרגה, שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה גם כן צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל, כמו שאמרו חז"ל "שזלגו עיניו דמעות".
ולכן היסורים, ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה, זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה, ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל, שענינו הוא, שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.
ולפי זה יוצא, שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, כנ"ל:
א) שהוא נמצא בגלות, אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות, אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא. אלא הוא מחפש כמות, היינו יותר כסף, יותר כבוד, וכדומה. אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם, הנקראת "ארץ", שהיא "מלכות שמים". זה כבר נשכח מלבו. ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית, שנקרא "מאכל בהמה", אינו עולה על דעתו חס ושלום שצריכים להחליף, שיהיו לו מחשבות של השפעה.
נמצא לפי זה, (על) מקור הפרנסה, שהוא ניזון רק מה שבא בכלים דאהבה עצמית, את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית. למשל, הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוציא תענוג בהדירה שבו הוא גר, ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות. וכמו כן הוא מחליף את הרהיטים, כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיו לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות וכדומה.
ב) אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו, לומר שהפרנסה שלו תבוא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה, זה חס ושלום לא עולה על דעתו, כידוע, שהמקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות. אבל באמת, צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפעת לכלים דאהבה עצמית, שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה, וזו באה מעולמות דקדושה.
אי לזאת, לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנן בהגלות, נשאלת השאלה, מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעל ידי זה הוא מרגיש יסורים, שרוצה לצאת מהגלות, כמו שנאמר בגלות מצרים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". עלינו לומר, שזו ההתעוררות באה מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות, היינו במצב של שכחה , אז ה' שולח ההתעוררות.
נמצא לפי זה, מה שהם מרגישים שיש רוחניות אלא שהרוחניות היא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם, מדוע "שכינתא בגלותא", ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת, כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש, ולא עבודה של בני אדם הדומים לבהמות.
והדבר הוא להיפך, שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם. זאת אומרת, אותו מעשה שהוא עושה, אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל, שהשכר מאיר לו בזמן עבודה ומשום זה הוא מרגיש טעם, אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה, ואומר שהמעשה הזה הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו, שאינו מסוגל לתת יגיעה ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.
נמצא לפי הנ"ל, שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו, תראה את המצב השפלות שלך שאתה דומה לבהמה ממש, ומתחיל להרגיש את היסורים מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב, מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם. היינו, שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאוות רעות המתאימות לע' אומות.
ומטרם שבא אליו הגלוי הזה, שירגיש את שפלותו, הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים, שכל שאיפתם היא תאוה, וכבוד, וכסף, וכדומה. אולם עכשיו, שבא לו הגלוי מהקב"ה, שהוא יראה, שהוא דומה לבהמה ולא לאדם, הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות, הוא היה שמח מהגלוי זה.
אבל היות שהוא נמצא בגלות, הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות. נמצא, היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות. מצד אחד, הוא רואה עכשיו, שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך, היות שיש אנשים שייכים לבהמיות, ויש אנשים ששייכים לבני אדם. ואם נדקדק יותר, יש להבחין ג' סוגים:
א) יש אנשים, שאין להם שום שייכות ליהדות.
ב) יש אנשים, שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר.
ג) יש אנשים, שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.
נמצא, מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר, בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע. אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים, בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה'. היינו שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהן שכר, ומבחינת רצון להשפיע, אין הוא רואה שתהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.
ונמצא לפי זה, שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו, ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד, והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם, שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא.
והבורא, בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצוותיו. והוא כן משתדל לקיים מצוותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה.
וממילא אחר חשבון כזה, האדם מרגיש עצמו, שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח "בזכות תורתן העולם מתקיים", כדברי חז"ל "אין העולם יכול לעמוד בלא תורה" (תבא). נמצא, שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.
ועכשיו, שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת, שעיקר עבודת ה' היא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מאמת, הוא מרגיש להיפך. היינו במקום שהיה חושב, אם במקום השלא לשמה היתה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא "עובד ה'", ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד.
ומכל שכן כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע, תיכף אני אבוא להתרוממות. אולם אינו כן, אלא עכשיו, שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח, שברוך ה' עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו, אני ברוך ה' רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתייגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי תהיה עתה בכדי להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'".
אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה, שהיתה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר. מטעם שהוא רואה, שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו, תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי, אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה'. אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה. נמצא, שהוא נמצא עתה במצב השפלות.
מה שאם כן מטרם שבא לו הגלוי של אמת, היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח. אולם אז הוא זמן אמיתי, שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא, שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגילוי מלמעלה, שהוא נמצא בגלות תחת שליטה של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". אם כן לא היה לו חסרון, שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות. נמצא לפי זה, שהקב"ה נתן לו הכלי, דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור, ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי…"
שאלה : שמתי לב ,כאשר נמצאים במאמץ מתמשך להיות בחיפוש אחר חיסרון , אז ,אין את הנפילות האלו , מה שהוא מתאר כאן ?
תשובה : וודאי , הכל נכנס בחיפוש ,כי אתה כבר נמצא . בשביל מה ירידות ועליות ? כדי לתת לאדם הבחנות , כדי לתת לו זמן להצטער , לתת לו הרגשת הניתוק , ריחוק , כדי שיראה בין עליות וירידות בחינת הרצון לקבל שלו , עד כמה שטוב לו רע לו ובחינת הרצון להשפיע ,עד כמה שטוב או רע כלפי נטייה לבורא , שישקול את כל הדברים האלו .
אנחנו כל הזמן נמצאים בזה, שרוצים לייצב חיסרון קבוצתי , של עשירייה , אז ,אנחנו בתוך הנטייה הזאת ,אנחנו נעבור על כל הדברים האלו , אבל ,הם יהיו מתוך היגיעה , מתוך משיכה קדימה ולכן הם לא לוקחים זמן ואנחנו לא נהיה שקועים בתוך עליות ירידות וכל המצבים האלו , אלא ,אנחנו נראה אותם יותר נכון בתוך הגילוי , בתוך הדעת , בתוך הבנה , הכרה מתוך זה ,שאנחנו רוצים ללכת למעלה מהדעת , בחיסרון החדש כל פעם
תלמיד : אז ,רצון הזה לרצות להיות למעלה מהדעת זה משהו ,שאנחנו יכולים להגיע אליו עכשיו בתקופת הכנה באופן קבוע ?
רב: אין שום בעיה , מתוך ערבות ,שאדם רוצה לצאת מתוך האגו שלו - זה התנאי להתחיל להתעלות . ואם באמת בנטייה לזה אתה תגלה את כל הרע במגמה לטוב , זה קצת חושך על פני האור , שע"י זה יהיו לך הבחנות בין אור לחושך , אותיות עבודה , אתה תתחיל להרגיש ,איך הבורא פועל . ככה אתה נופל עולה אתה לא יודע מאיפה ומה ? ככה אתה כל הזמן משתוקק בחיסרון לגלות "טוב ומטיב " בקשר בעשירייה , אז , אתה מתחיל לקבל ממש מצבים האלו יחד עם היגיעה מה שנעשה , לא בהסח דעת
תלמיד : אז ,בעצם ערבות בקבוצה ,שכל חבר עושה את המאמץ הזה כל הזמן , הוא לא תמיד מצליח ,הוא נופל ,אז ,חבר אחר משלים אותו , כולם ביחד ככה עושים מאמץ הזה
רב: כן , זה כל העניין של עשירייה , שיכולים כל הזמן להיות בהתרוממות , בעליה . שגם ירידות הן ע"י עבודה משותפת הופכים להיות מייד לעליות …
תלמיד : אנחנו עושים פה הרבה תרגילים ,השאלה היא ,אם אנחנו צריכים להתרכז רק בדבר הזה לתת לזה כל הזמן חשיבות , להזכיר לעצמנו כל הזמן ,שזה מה שצריך לעשות
רב: תראה , אם זה מדובר על עבודה פרטית שלנו , על מצבים הפרטיים שלנו זה נכון , של העשירייה זה כך צריך להיות . אבל , יחד עם זה ,כאשר אנחנו לומדים לא מאמרים , עבודה שלנו בתע"ס , נגיד , אז ,בתע"ס אנחנו צריכים להשתוקק לגלות ,מה שלומדים , להבין מה שלומדים , להתקשר עם מה שלומדים . שם זה ,בכל זאת ,סוג היגיעה אחר לגמרי . כאן אנחנו יכולים לדאוג לחיסרון , שם אנחנו צריכים לדאוג לאור , למילוי . לא למילוי בכלים דקבלה ,אלא ,למילוי שיבוא מאור המחזיר למוטב , חסדים , שאנחנו נקבל תכונת החסד . תכונת החסד , אור חוזר , חסדים , אור הבינה היא מתקנת כלים שלנו ועושה אותם ראויים לעבודה . לכן, ישנן כמה סוגי כוונות , זה מה שהוא מסביר לנו באגרת יז' ,אני חושב , שפעם אדם משתוקק להבין הקב"ה , פעם הוא משתוקק לדעת דרכי התורה ובסה"כ איך לעבוד לי ? הכי חשוב זה להבין את הצעדים ,שאנחנו צריכים לעבור ,כדי להגיע להשפיע נחת רוח לבורא , שהרגשה הזאת , חיסרון הזה להשפיע לו נחת רוח - זו תהיה כמו הרגשת רעב , שאדם מרגיש , השתוקקות פנימית
שאלה : מה זה השתוקקות ?
תשובה : יש חיסרון , שאני מחליט ,שאני נמצא בדיאטה ואני כל הזמן נמצא באיזה חיסרון הקבוע וחוץ מזה ,אפילו שאני נמצא ברצון הקבוע , שאני רוצה לאכול כל הזמן , אבל ,ההרגשה הזאת היא ככה קבועה ( אני רואה אותה הרבה בנשים במיוחד , יש להן כוח להתמודד עם זה , משהו ) ויחד עם זה יש יותר מחיסרון הזה הקבוע ,שבאמת אדם ,שנמצא בחיסרון הקבוע הוא יכול להגיד לא , זה בסדר , אני חי עם זה - יש לו עוד נוסף ( חיסרון ), שעכשיו הוא צריך לקבל מזון , זה נקרא השתוקקות .
אצלנו השתוקקות היא לא חיסרון ,שאנחנו מקבלים מהחיים , מנקודה שבלב , מלימוד ,אלא ,שאנחנו מקבלים אותו ממש מהקבוצה . השתוקקות היא לא באה מלמעלה - זה ,שאנחנו צריכים לייצב אותה מלמטה .
אף ורק אם אתה תשתתף נכון בקבוצה " שבורא שם ידו על גורל הטוב ואומר קח לך " , אם אתה לוקח את זה , אם אתה משתמש בזה נכון ,אז ,אתה מצטייד בחיסרון הנוסף מעבר למה שהיה לך בצורה אישית , אלא ,חיסרון קבוצתי ואז אתה מפעיל תפילת הציבור וכל אחד מהקבוצה דרכו הוא הופך להיות ש"צ ועשרה ש"צים מתחברים לשליח עשירייה אחת המשותף ,שזו דרגת משה וזה נקרא ,שמגיעים להשתוקקות .
יש חיסרון ,שאני רוצה והשתוקקות שאני נמשך , יצרתי בתוכי חיסרון מצדי ולא שהוא בא מהבורא - זה החיסרון שרשום ממש על שמי , כי אני התחברתי עם חברים , עשיתי מעצמי אפס וכו' עשיתי כל העבודות , פעולות ,כדי להתרשם מהם ואז החיסרון הזה ,שמגיע מתוך היגיעה , חסרון לדבקות בבורא הוא נקרא השתוקקות . דבר גדול . יש דוגמאות ,שנותנים לנו מלמעלה ,אבל ,זה נקרא חיסרון ולא השתוקקות בכל זאת . צריך להבדיל . לפעמים אני נמשך ורוצה , צריכים לראות ,האם זה חיסרון שלי ,או ,זה השתוקקות , או , שקיבלתי אותו ? ואחר כך לראות ,האם מה שהיה לי חיסרון קודם , השתוקקות קודמת , האם היא באמת שלי או לא ? והופכת להיות ,אולי ,לחיסרון הרגיל ואני צריך להמציא השתוקקות , חיסרון נוסף , חדש
אינדקס