קטעים משיעור בוקר 26.10.2016 חלק א' ( קטעים נבחרים על הצעקה )
Leiderman Leon-Nahum·26 أكتوبر، 2016
"...1) כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר.
(ר' מנחם מנדל מקוצק)..."
"...2) מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.
(זוהר לעם, שמות, 356-357) …"
"...3) כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלהיך. מאז יש בכל איש ישראל כח אלהי. ומכל שכן תוך כלל ישראל... וז"ש "ולבי ער" שהוא בחי' אלוקות, שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים... זה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בני ישראל... שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהיה להם בקבלת התורה, ולא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל... כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בני ישראל, ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה... רק שצריך להיות בכלות הנפש, כמו שמצינו בדוד "אם אתן שינה לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'", וזכה לזה.
("שפת אמת", שמות, פרשת תרומה)..."
"...4) יש ג' תנאים בתפילה:א) להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום, היד ה' תִקְצר מלהושיע לו? שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו.ב) שכבר אין לו שום עצה, שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא עלתה רפואה למכתו.ג) שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שעניין תפילה הוא אבודה שבלב ]מלשון אבוד[. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למוות, וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו.
(בעל הסולם, שמעתי, ר"ט, ג' תנאים בתפילה) …"
"...5) אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה".
כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
(בעל הסולם, אגרת נ"ז) …"
"....נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אל כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו.
אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.נמצא, שאז תפלתו היא נקראת ? ?תפלה אמיתית,?? מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:א) שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.ב) שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".
זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.נמצא, בזה שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית…." ( תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי)
"...הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל, לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך, מעל עיניו ולבו.וענין הבכיה, הוא דבר חשוב וגדול. וזה, כמו שאמרו חז"ל, "כל השערים ננעלו, חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים. ואמר, שזה דומה לאדם המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ, ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה, וחבירו אין שם לב לכל זה.
ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום, לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו, כל השערים ננעלו, חוץ משערי הדמעות. כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות ואז רואים שהם לא ננעלו. מה שאם כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות, זה נקרא ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי", היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת, וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"..." ( יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה )
אינדקס