לימוד משותף מפרשות השבוע והפעם פרשת "ואתחנן"

דברים פרק ג :כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

[size=16]ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש[/size]

( קישור למאמר המקורי http://www.kab.co.il/heb/content/view/full/2576 )

תשמ"ו - מאמר ל"ב1985/86 - מאמר 32

בזהר (ואתחנן דף ג' ובהסולם אות י') כתוב שם וזה לשונו "בוא וראה, מי שעומד בתפלה צריך ליישר רגליו, וצריך לכסות ראשו, כמי שעומד לפני המלך, וצריך לכסות עיניו, כדי שלא יסתכל בהשכינה". ובזהר (ואתחנן, אות י"א) הוא שואל "אתה אומר, מי שמסתכל בשכינה בשעה שהוא מתפלל. ואיך יכול להסתכל בשכינה. ומשיב, אלא לדעת, אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו. ועל כן אסור לו לפתוח עיניו", עד כאן לשונו.
ויש להבין, למה מרמז ענין ישור רגלים, שמשמע שזהו תנאי בתפלה, היינו, שזה מרמז על ענין חשוב. אם כן מהו? עוד יש להבין, מהו ענין שצריכים לכסות את הראש בעת התפלה? ואין לומר, שכוונתו, שצריכים לכסות את הראש עם הטלית בעת התפלה, שזה שייך לומר רק בתפלת שחרית. אבל בתפלת מנחה ותפלת ערבית, שאנו מתפללים בלי טלית, ומה שייך אז לומר ענין כסוי ראש. אם כן על מה זה מרמז?

וכן מהו לכסות עיניו? אנו נוהגים, בעת שאנו קוראים קריאת שמע, אנו מכסים את העינים. וכאן הוא אומר, שגם בתפלה צריכים לכסות העינים. אם כן יש לדעת, על מה מרמזים הדברים. וגם יש להבין את תשובת הזה"ק, על מה שמתרץ על השאלה, וכי איך יכול להסתכל בשכינה.
ומתרץ, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו. אבל התירוץ אינו מובן. מהו הקשר בין סגירת עינים לידיעה שהשכינה עומדת לפניו. הנה בכדי להבין את הנ"ל, צריכים לחזור על כל ענין המפעל של הבריאה, מהי מטרתה, ולאיזו דרגה הבריאה צריכה להגיע.



ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ועל זה באה השאלה הידועה, ולפי זה מדוע לא ניכר ענין הטוב והעונג אצל כל אחד ואחד מהנבראים, אלא אנו רואים ההיפך, שכל העולם סובלים צער ויסורים עד שמשיגים משהו קצת הנאה ותענוג. ובדרך כלל, כשהאדם עושה חשבון לנפשו, אז הוא אומר את מה שאמרו חז"ל, "טוב לו שלא נברא משנברא" (עירובין י"ג). וזו לשונם "נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משברא".

והתשובה היא כידוע, שהוא, כדי שלא תהיה בחינת בושה, המכונה "נהמא דכסופא", ניתן לנו תיקון, המכונה "השתוות הצורה", שהוא, שכל מה שהאדם מקבל הנאה ותענוג, יהיה על הכוונה דעל מנת להשפיע. ובכדי שתהיה היכולת לאדם, שירגיל עצמו לקבל את ההנאות בעמ"נ להשפיע, היה מוכרח להיות צמצום והסתר. היינו, שלא יראו תיכף את התענוגים הגדולים המלובשים בתו"מ...
...ובזה נבין, מה שאמרו חז"ל, שבעת התפלה אדם צריך ליישר רגליו. ידוע, שרגליו הוא מלשון מרגלים, היינו שבאה לאדם טענת המרגלים, שראו, שאינו כדאי להכנס לתוך העבודה, בכדי להגיע לארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל, משום ב' סיבות:

א) מה ירויח הרצון לקבל, אם הוא ילך על דרך המסילה, המגיע רק להמלך. ...
ב) אפילו נגיד, שכן כדאי להיות משמש את המלך, שזה מביא לאדם תענוג גדול. אבל בטח לא כל אדם מוכשר לזה,...אלא מספיק לנו שנהיה בדרגה אחת עם כל כלל ישראל.....ומה לי להסתכל על קומץ אנשים, שאומרים, שעיקר הוא, שהאדם צריך לעבוד לשם שמים. בטח כל הכלל עובדים לשם שמים. אז אני אהיה כמו אחד מהם. וזה נקרא "מרגלים".
וזה אמרו, בעת התפלה צריך ליישר רגליו. שפירושו, שהוא צריך לומר, מה שהמרגלים מראים לו, שהדרך הזאת, מה שרק קומץ קטן של אנשים אומרים, שצריכים ללכת רק על דרך זאת, שרק דרך זאת היא האמת, מה שאין כן שאר דרכים. הגם שהן דרך אמת...

...נמצא, מה חסר לי עכשיו, שעל זה אני צריך לבקש מה', שהוא יתן לי, הוא רק כלי, הנקרא "רצון". זאת אומרת, שחסר לי חסרון, היינו רצון, שאני ארצה לשמש את המלך, ושזה יהיו כל שאיפותי ומאויי, ולא לדאוג על שאר דברים שאינם נוגעים לענין עבודת ה'.
אבל הסיבה האמיתית שאין האדם משתוקק לשמש את המלך, אין זה נובע משום שהוא לא רוצה לשמש את המלך, אלא, אמר אאמו"ר זצ"ל, הסיבה היא, שאין הוא מאמין שהוא עומד בפני המלך. אבל בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא עומד בפני המלך, אז מתבטלת בחירתו, והוא בטל בפני המלך "כנר בפני אבוקה".
נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות לבחינת אמונה, היינו שירגיש שיש מציאות ה', כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות) "עין רואה ואוזן שומעת". היינו, היות ששורה הסתר על האדם. ומטרם שיצא מאהבה עצמית, הוא עוד נמצא תחת הצמצום, שנעשה, שעל מקום של קבלה יהיה חושך בלי אור, הנקרא "חלל הפנוי מאור העליון".



ומשום זה הוא מבקש מה', שיאיר עיניו, ושירגיש, כי הוא עומד בפני ה'. וכל זה הוא צריך לא מטעם שרוצה להנות, מזה שעומד לפני ה', אלא הוא רוצה להשפיע לה', ואין ביכולתו לעשות משהו, משום שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותו של ה'.... ומשום זה תיכף בתחילת כניסתו למצב הזה, הוא רוצה אז לברוח ממנו, כי הוא מרגיש אז בחינת אי נעימות שהמצב הזה גורם לו. ואין לו האפשרות להמשיך ללכת בדרך הזו. כי האדם מבין, שאם הוא מתחיל ללכת בדרך של "בלתי ה' לבדו", בטח שהוא צריך להרגיש חיים ואושר. ופתאום הוא רואה ההיפך. ובאמת מתעוררת השאלה, מדוע כך הוא?
והתשובה היא, כי במצב הזה, שמרגיש כך, אז הוא יכול להרגיש מהו הפירוש של "שכינתא בעפרא". היינו שהוא מרגיש, שנפל כל כך לשפלות, עד שנשפל ממש עד עפר. ואחר כן, כשהוא יודע כבר מה זה "שכינתא בעפרא", אז הוא יכול להתפלל לה', ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקב"ה "יוקים שכינתא מעפרא".

היינו במקום שהרגיש, שהקבלת עול מלכות שמים, היינו לעבוד רק בשביל ה' ולא לתועלת עצמו, הוא טועם טעם עפר, הוא מבקש שהקב"ה יסיר את הסתרתו ממנו, ויזכה לראות, שהשכינה נקראת "ארץ החיים". היינו שדוקא מזה שרוצים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, דוקא מכאן זוכים לחיים אמיתיים, שזה פירוש "ארץ החיים", שמארץ הזאת צומחים חיים לכל. מה שאם כן הארץ של הסטרא אחרא נקראת "ארץ אוכלת יושביה"...

...כמו כן כשהאדם מבקש מה', שיקרבו ויתן לו את האור האמונה, שירגיש את מציאות ה'. וממילא אז הוא בטל לה'. ובטח שיש לו אז תענוג. אבל לא לזה הוא מתכוון, אלא כנ"ל, כוונתו היא, שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו, מחמת שהוא רואה, שהוא רשע, ואינו יכול לעשות שום דבר, רק לתועלת עצמו. אם כן הוא רוצה באמת לצאת מאהבה עצמית.

נמצא, שכוונתו היא לצאת מאהבה עצמית ולא שהוא רוצה לקבל הנאה יותר גדולה. היינו, היות מתענוגים גשמיים אין לו כל כך תענוג, משום זה, כדי שיהיה להרצון לקבל שלו יותר תענוג, זוהי מטרתו, היינו שאהבה עצמית שלו תרויח יותר תענוג, זהו מבוקשו. בטח שלא, אלא ממש להיפך, שהוא רוצה בכלל לצאת מאהבה עצמית...
...אולם צריך לזכור כנ"ל, שאי אפשר להרגיש את מציאות ה' בלי שהאדם מרגיש תענוג. אבל זהו כנ"ל, היינו התענוג הזה שבא לו, הוא באופן בלתי ישר. היינו, שהוא אינו מתכוון לזה, אלא שזה בא אליו ממילא, משום זה הוא טבעי, שבזמן שמרגיש שעומדים בפני המלך, אז האדם מרגיש את חשיבותו של המלך, ובשיעור זה הוא מתמלא מתענוג.

ובהאמור יוצא, שאי אפשר לומר, שהוא עומד בפני המלך, ומרגיש שהוא רוצה להיבטל להמלך, ויחד עם זה הוא ירגיש אי נעימות, בזה שהוא רוצה להיבטל. אם כן, בזמן שהאדם רואה, אם הוא מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומרגיש אז, שע"י התבטלותו אל הקב"ה הוא מרגיש אי נעימות, הוא צריך לומר, שזה אינו צורתו של המלך, אלא שבאה אליו הרגשה כזו, כדי לדעת מהו הפירוש "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא".

ואז הוא הזמן המוכשר להתפלל להקב"ה, שיקרב אליו, כי אחרת הוא רואה, שאין שום מציאות בכוחות עצמו להכנס לקדושה. היות שהוא מרגיש, שכל אברי הגוף מתנגדים לשמש להמלך, ולבטל את מציאותו, שכל שאיפותיו יהיו אך ורק לשמש את המלך. ואז הוא נקרא "בעל חסרון", שאין אף אחד בעולם, שיוכל לעזור לו, רק הקב"ה בעצמו הוא יכול לעזור לו.
אבל בענין החסרון יש להבחין בו כמה הבחנות, בכדי שיהיה ראוי למילוי בעת שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו:

א) שיש לו דבר שחסר לו, אבל אין הוא מרגיש בחסרונו....והוא מסתפק במיעוט ואינו מרגיש שחסר ...וממילא, כשאינו מרגיש חסרונו, אין הוא משתדל לעשות מאמצים והשתדלות, ... על חסרון כזה לא שייך תפלה, וממילא לא שייך עניית תפלה, מטעם הכלל "אין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון".

ב) שהוא מרגיש בחסרונו, והתחיל להשתדל להשיגם. אבל אחר כמה זמן שהשקיע בכדי למלאות את צרכיו, והוא רואה שאין בידו להשיגם כל כך בקלות, הוא בא לידי יאוש, ....
...אבל היות שמטרם שבא לכלל יאוש, היה משקיע הרבה יגיעה, בכדי להשיג את מבוקשו. אי לזאת, באות לו כל פעם מחשבות של החסרונות, שהיה מצפה להשיג את מילוי. וכמה שהשקיע כוחות בכדי להשיגם, כאילו המילוי בעצמו מעורר אותו עכשיו, שיחזור להתחיל בעבודה כמלכתחילה.

אז בא האדם לידי מצב, ומבקש מה', שיסיר ממנו את כל המחשבות המעוררות אותו להרגיש חסרון, ולתת עליהם יגיעה. אלא הוא מתפלל לה', שלא יבוא שום חסרון במחשבתו, אלא שכל מה שהוא מצפה עכשיו, שאם ישיג זה, יהיה לו מצב, הנקרא "טוב", הוא שלא ירגיש שום חסרון.
נמצא לפי זה, מהו המילוי שלו, שהוא מצפה לזה, הוא שלא תהיה לו הרגשת חסרון. וזהו כל המילוי שלו, שעל זה הוא מצפה. והוא רוצה עכשיו להנות מאי הרגשת חסרונות, ולא מצפה למילוי חסרונות. אלא כל המילוי הוא, באי הרגשת חסרון. ולזה הוא מצפה עכשיו, שזה יהיה לו מצב הכי טוב בחיים שלו.



...ובטח כשהאדם מתפלל על חסרון כזה, שהקב"ה ימלא אותו, איך יכול לקבל מילוי על תפלה כזו, שבנויה על יסוד היאוש והעצלות. והוא רוצה שהקב"ה יעזור לו, שתהיה לו היכולת להיות עצל. לכן חסרון כזה אינו עומד למלאות, משום שממילוים כאלו העולם לא יבנה. וכל התפלות צריכות להיות רק על בנין ולא להיפך. כי אנו צריכים להתפלל על תיקון העולם, ומעצלות לא יהיה שום בנין.
ג) שמרגיש חסרונו, וכל המחשבות של עצלות ויאוש אינם יכולים למלאות חסרונו. ומשום זה הוא משתדל למצוא עצות, איך להשיג את מבוקשו. ונמצא, שהוא מתפלל לה' על המילוי חסרונו, הוא מטעם שהוא רוצה בבנין העולם. הוא רואה, שבהמצב שבו הוא נמצא, הוא גם כן בונה. אלא כל הבנינים שהוא בונה, ...אבל מכל הבניה יש לו הנאה...

... ובהאמור יוצא, שרק בהבחן ג' של חסרון, שייך לומר, שתפלתו היא נקראת תפלה, משום שהוא דורש מילוי, שיוכל לתקן העולם, שיהיו היכולת לקבל מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. והוא מאמין, שכל ההסתר וההעלם שישנו בעולם, הוא מסיבת, שאין לנו הכלים המתאימים לשפע אלקות, שהוא כלי דהשפעה...
...ובהאמור נוכל לפרש את דברי הזה"ק, מה ששאלנו, מהי הכוונה, בזה שאומרים, שצריך לכסות את הראש ולסגור את העינים, כמו שעומד בפני המלך. ידוע, שראש נקרא השכל של האדם. וכמו כן העינים נקראים בחינת השכל, כמו שכתוב עיני העדה, שפירושו חכמי העדה.

וענין כסוי וסגירה פירושו, שלא להסתכל על השכל, מה שהשכל אומר לו. שפירושו, כשהאדם עומד בתפלה, הוא צריך להאמין, כאילו הוא עומד בפני המלך. והגם שהוא לא מרגיש את המלך, הוא צריך להתפלל, שהקב"ה יתן לו כח אמונה, שירגיש שהוא עומד בפני המלך. זאת אומרת, שהוא רוצה כח אמונה, שיהא דומה ממש לבחינת ידיעה, היינו שהגוף יתפעל מהאמונה, שהוא מאמין, כאילו הוא היה רואה את המלך, והוא היה מתפעל מהמלך, לאמונה כזו הוא מתפלל.

וזה ענין שאומר, שאסור לפתוח את העינים בעת התפלה, מטעם שאסור להסתכל בהשכינה. ושואל הזה"ק, ואיך יכול להסתכל בהשכינה?. ומשיב, אלא לדעת, אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו, ועל כן אסור לו לפתוח עיניו.
ושאלנו, מהי התשובה. אלא הענין הוא כנ"ל, שהאמונה, שהאדם מאמין, צריכה להיות בדיוק כאילו הוא רואה את השכינה, אחרת, היינו אם לא הגיעה האמונה שלו לדרגה כזו, אין היא נקראת "אמונה אמיתית". ולאמונה כזאת האדם צריך להתפלל, היינו שהאמונה צריכה לפעול בו כאילו הוא רואה הכל בעינים.

לחיים שלומי ותודה על היגיעה