פורום הקבוצה הוירטואלית

חברים מכל הכלי הוירטואלי מוזמנים להתחבר יחד לשם גילוי תכונת ההשפעה בעולם.
 
אינדקסאינדקס  CalendarCalendar  FAQFAQ  חיפושחיפוש  רשימת חבריםרשימת חברים  קבוצות משתמשיםקבוצות משתמשים  הרשםהרשם  התחבר  

Share | 
 

 לעילוי נשמת חברתנו "יעל זפרן" שנפטרה יא' סיוון תשע"ז -חלק א'-יום שני ה-5/6/2017-

צפה בנושא הקודם צפה בנושא הבא Go down 
מחברהודעה
שלומי



מספר הודעות : 362
Join date : 30.10.14

הודעהנושא: לעילוי נשמת חברתנו "יעל זפרן" שנפטרה יא' סיוון תשע"ז -חלק א'-יום שני ה-5/6/2017-   Mon Jun 05, 2017 11:43 pm

6/12/2014

קטע הכנה


ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה. זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

1.קטע לדיון


ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".
והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפוא הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.
אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".


2.קטע לדיון

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.
ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.
ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

3. מילוי הרוחני בא "לפום צערא אגרא", משום שהצער והיסורים מזה שחסר לו - מודד לשיעור הצורך, ולפי שיעור הצורך בא שיעור השכר - המילוי לחיסרון. לכן הרגשת החיסרון נקראת מתנה מה', כי על ידה יוכל לקבל מילוי.
ועל האדם לסדר החיסרון בצורה נכונה, במקום הנכון - לתכונת ההשפעה, שאז ה' ממשיך לתת לו כוח לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, ואז ההסתרה עוברת ממנו.

6.קטע לדיון

נשמה - האור שמתלבש בכלי שנקרא גוף, שהוא הרצון לקבל.
הרצון לקבל צריכים לברר מן הש"ך ניצוצים, שנפלו לבי"ע, שהקליפות אוחזים את הניצוצים דקדושה, שנפלו לבי"ע. וכשמבררים כלי לקבל את הנשמה, להיות משפיע, על ידי התורה יכולים לנצח את היצר הרע.
קבר - מקום מנוחת הגוף. מערת המכפלה - כפילות זה שיתוף הרחמים בדין, שמלכות עלתה בבינה, ומזה יש: מלכות בבינה, בינה דבינה, בינה במלכות, מלכות דמלכות.
הגוף (הרצונות) צריך לקבל תיקון של שיתוף מידת הרחמים בדין - לכלול הרצון לקבל, שהוא הדין, ברחמים. ואז הגוף, הכלי, יהיה מוכשר לקבל את אור הנשמה, שזה נקרא "תחית המתים", שהגוף קם לתחיה משבירת הכלים וחטא של עץ הדעת, מנשירת אברים. ועל ידי התיקונים של שיתוף מידת הרחמים בדין, מתקנים את הגוף, הנקרא כלי, שבו יכול שוב לשכון אור ה', שהוא נשמת האדם.

4. קטע לדיון

שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שנית.
הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה".
משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן.
והענין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים


5.קטע לדיון

הדרגה הראשונה שאדם נולד
בזהר משפטים (דף ד' אות י"א בהסולם) כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם הויה".

6. קטע לדיון

וכמו כן מובא בהסולם, (הקדמת הזהר דף צ"ג, ד"ה והענין), וזה לשונו "והענין ההוא דטעין חמרי, הוא סוד הסיוע לנשמות הצדיקים הנשלח להם ממרומים בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה, כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו, והוא נקרא, עיבור נשמת הצדיק, וזה נקרא, גילוי נשמת הצדיקים".
היוצא מזה, מה שאומרים, אין בו דור שלא יהיה בו כאברהם יצחק ויעקב, אין הפירוש שהם נולדו כך ושאין להם בחירה, אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך האמת, ונותנים את היגיעה מה שצריכים לתת, אלו אנשים מקבלים תמיד עזרה מלמעלה על ידי עיבור נשמת הצדיקים, שמקבלים כח לעלות במדרגות עליונות.
נמצא, שכל מה שנותנים מלמעלה הוא בדרך סיוע, אבל לא בלי שום עבודה ובחירה.
וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם.

קטע הכנה

. העליון זה מי שקובע לך כל העולם. העליון זה אח"פ שבתוכו אתה נמצא כעובר או כמשהו, ושהוא מייצב לך את העולם. אם אתה מרגיש גם כן מי שמייצב לך את העולם, שאתה אומר אתה רואה את העליון, זאת אומרת אתה, שאתה רואה עכשיו את כל העולם הזה, עד כמה שהרגש והשכל שלך מגיע, אתה גם צריך בעולם הזה עכשיו, איפה שאתה נמצא, מה שאתה רק יכול ככה לספוג בתכונות רצונות ומחשבות שלך, אתה בסך הכול צריך להוסיף לתמונה הזאת עוד כוח נוסף שמייצב את העולם הזה, מארגן אותו, מפעיל תוכנה מיוחדת וכך הוא מחזיק אותך, מייצב אותך ואת העולם שאתה בו נמצא. וכוח


1 קטע לדיון

במידה שיש לאדם השפעת המאור מלמעלה, במידה הזאת הוא יכול להשפיע, לצאת מעל עצמו, ובמידה הזאת זה נקרא שיש לו ביטחון בחיים הרוחניים. זה הפוך לגמרי ממה שאנחנו רואים בעולם הזה, זאת אומרת הכל תלוי בעצם במאור שפועל, שמשפיע, שממלא אותו. איך אדם בודק שהוא נמצא ברצון על מנת לקבל ולכן הוא מתחיל לחשוב עכשיו על חשבונות ארציים? הכל תלוי בסביבה. כי לאדם צריך להיות איזה קנה מידה, משהו, איזו רמה, סרגל, משקל, איזו מדידה שכנגדה הוא בודק. לכן הוא תמיד צריך תמיכה. כי מתוך המצבים שלנו אנחנו רואים שלפעמים אנחנו נמצאים בקו של השפעה ומוכנים לזרוק את כל העולם הזה מעל כתפינו, לא להיות שייך אליו. ולפעמים הפוך, אנחנו מתחילים לראות עד כמה היינו מטומטמים, הרי אני צריך לדאוג לחיים האלה ולעולם הזה, לכל מה שיש לי כאן. אלא שהכל תלוי בהשפעת האור עלי, או שהוא זורק אותי לכיוון הזה או לכיוון ההוא. אבל האמת היא שבזה, מפעולות הבורא עלינו, אנחנו לומדים עד כמה אנחנו כולנו נתונים לפעולת האור ולתוצאה מפעולתו. אבל האם זה טוב או לא טוב שאני עד כדי כך ללא כוחות מעצמי? אין כאן שאלה, כי אני בכלל נטול כוחות מעצמי. יש לי רצון שתלוי פשוט במי משפיע עליו, או צד ימין או צד שמאל, כך הרצון שלי עובד. לכן אני רק צריך להעמיד את עצמי בצורה נכונה כלפי הבורא, במצב שאני במאה אחוז תלוי בו.  אבל על ידי הסביבה ועבודה עצמית אני תמיד יכול לקבוע את הרגע הקרוב אלי. בצורה כזאת האדם משייך כל הזמן את כל הרגעים, הוא מכתיר אותם לבורא וכך מתקדם.  
מתוך שיעור בוקר, כתבי בעה"ס, הביטחון הוא הלבוש להאור 07.11.14


2 קטע לדיון

הקדמה לספר הזוהר

א) רצוני בהקדמה זו, לברר איזה דברים פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת. שאלה א) מה מהותנו. שאלה ב) מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה. שאלה ג) הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להמצא ברום המעלות שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות. ד) לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב שאין למעלה הימנו ית' ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן, והלא מדרך הטוב להטיב, ועכ"פ לא להרע כל כך. ה) איך אפשר שמהנצחי שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות.

3 שיר  

4  קטע לדיון

הקדמה לספר הזוהר
לפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו, גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם, אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו.

5 קטע לדיון

ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו, גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם, אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו.

6 קטע לדיון

והנה נתבאר היטב דבר התיקון של הרצון לקבל המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה כי הכין הבורא ית' בשבילן ב' מערכות הנ"ל זה לעומת זה שעל ידיהן עוברות הנשמות ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה, וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל כמו צורת הרצון להשפיע, ואז יכולים לקבל כל הטוב שבמחשבת הבריאה, ויחד עם זה זוכים לדבקות חזקה בו ית', מפאת שזכו ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון. ואז, כיון שלא יהיה עוד שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט במשך שבעים שנות חייו, אינה אלא להביאם לגמר התיקון של השואת הצורה האמורה. גם נתבאר היטב, ענין התהוות ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו ע"י תורה ומצות, ואם לא היו נמשכים לנו הגופים ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו לתקנו לעולם כי אין אדם מתקן מה שאין בו.

קטע הכנה


*** יש כוח עליון אחד מטפל באדם משני הצדדים. מצד אחד מסובב לו כל מיני אירועים, מצבים, מקרים, ורוצה שאדם יגיב על כל הדברים האלו כאילו שיש רק כוח אחד, "אין עוד מלבדו". אדם לא יודע, לא מרגיש את הבורא, לא מבין אותו, הוא צריך פשוט לקחת בחשבון שככה זה. "אין עוד מלבדו" הוא מסובב לי את הכול.
וגם שמביא לי כל מיני ספקות ודחפים נגד הייחודיות של הבורא, גם הוא עושה. רק נקרא אחר, לא הבורא אלא אחר, צד השני. וכל הזמן אדם צריך להחזיק את עצמו בזה. אם הוא משתדל להחזיק את עצמו בזה שהכול מקבל מהבורא, גם דברים כאילו הטובים וגם דברים הרעים - המחשבות להתחבר, ומחשבות לעזוב, ובכל מיני אופנים -אם הוא מחזיק בזה, הוא מתחיל לשמוע איזה גל מיוחד שזו ההתקשרות שלו לבורא. אבל בתנאי שהוא מתייחס למה שיש לפניו ומה שיש מתוכו כשבא מכוח אחד. בזה הוא  מסובב איזה וסת שבו, לגל שמתחיל להרגיש איך לגשת לבורא.  בונה לו כל מיני אירועים, מצבים, מקרים, ורוצה שאדם יגיב על כל הדברים האלו כאילו שיש רק כוח אחד, "אין עוד מלבדו". אדם לא יודע, לא מרגיש את הבורא, לא מבין אותו, הוא צריך פשוט לקחת בחשבון שככה זה. "אין עוד מלבדו" הוא מסובב לי את הכול.
וגם שמביא לי כל מיני ספקות ודחפים נגד הייחודיות של הבורא, גם הוא עושה. רק נקרא אחר, לא הבורא אלא אחר, צד השני. וכל הזמן אדם צריך להחזיק את עצמו בזה. אם הוא משתדל להחזיק את עצמו בזה שהכול מקבל מהבורא, גם דברים כאילו הטובים וגם דברים הרעים - המחשבות להתחבר, ומחשבות לעזוב, ובכל מיני אופנים -אם הוא מחזיק בזה, הוא מתחיל לשמוע איזה גל מיוחד שזו ההתקשרות שלו לבורא. אבל בתנאי שהוא מתייחס למה שיש לפניו ומה שיש מתוכו כשבא מכוח אחד. בזה הוא  מסובב איזה וסת שבו, לגל שמתחיל להרגיש איך לגשת לבורא. [חלק, ד38]

1. קטע לדיון

"ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.



2. קטע לדיון

אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה.
(בעל הסולם, מתן תורה, אות ט"ז)

3.שיר

4.לדיון

אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה.
(בעל הסולם, מתן תורה, אות ט"ז)

5. קטע לדיון

*** הבורא פוגע דווקא במקומות שאתה צריך לראות את עצמך כלא מסודר, כמפסיד, וכל זה כדי שאתה תשים שם תשומת לב. הבעיה שלך היא שאתה, מיד כשמגיע לך משהו, אתה מתחיל לבדוק את זה כלפי עצמך ולא כלפי החיבור. אתה תיקח רק הבחן אחד- חיבור שלי עם החברים. שם הייתה שבירה. יותר מזה אני לא צריך. מה אני צריך לעשות כדי להחיות, כדי לשחזר את החיבור, מה עלי לעשות? אבל רק על זה. אין לי למה לדאוג יותר.
עכשיו, אם אתה, מתוך חיבור או חוסר חיבור, תראה את כל החיים שלך, אתה תראה את זה בתדר, בגל, בצבע, בזווית אחרת לגמרי. אתה תתחיל לראות מה קורה. אני נוסע באוטו, אני נכנס לכאן, אני מדבר כאן, אני עושה כאן, אני עושה ככה. מה אני מרגיש בפנים? מה בורא מסובב לי? הוא, כל הזמן, כל רגע ורגע, רק כלפי חיבור בלבד עושה איתך את כל המשחק. כל החיים שלך, אתה בודק אותם - איך אני מרגיש טוב או רע, רע או טוב? ככה וככה כלפי טוב ורע, כלפי ההרגשה הפנימית שלך, אבל את ההבחנות האלו תסגור. תתחיל לבדוק את עצמך כלפי החיבור. יותר או פחות, בכל רגע ורגע.
תראה עד כמה שחיים שלך ישתנו. אתה תדרוש דברים אחרים לגמרי מהחיים. אתה תחפש חברים, תחפש איך להיות תחתיהם או להשפיע עליהם לצורך החיבור. צריך את ההבחן הזה לקחת כעיקר.   [חלק א, ד50]


6.קטע לדיון

*** אתם מתחייבים ביניכם? ממש מתחייבים? אתה מזכיר להם את זה כל פעם, והם לך? ואתה מרגיש שזה לא עובד?
אולי חסרה בזה נוכחות הבורא?
לפנות, אני ממליץ, יחד עם החברים, לבורא. אין לך למי עוד לפנות. ולבד ודאי שלא, כמו שאנחנו לומדים בעניין התפילה. תעשו בוקר, צהריים וערב ריכוז פנייה מכולכם לבורא. בואו נראה עד כמה שתתחיל להרגיש שינויים. יכול להיות לרעה, אבל שינויים.
פשוט ככה, מה הבעיה? כן, כמו תינוק שבוכה ואימא מבינה מה שהוא בוכה. בלי מילים, בלי כלום, ככה, כן, בוכים, צועקים. הבורא מבין, הוא הרי מזמין בך את הדברים האלה.
ואיך הבורא יעזור?
הוא מקיים את הברית. אם אתה אומר שאתה מתנתק מכוונות, זה חוסר נוכחות הבורא בזה, חוסר נוכחות האור. אם האור היה שורה, אז הוא היה מחזיק את הקשר ביניכם. זה שהוא נעלם, זה מפני שיש בקשר ביניהם חוסר חיסרון אליו, שבסופו של דבר הוא צריך להתגלות בקשר. [זהר, ד8]

קטע הכנה

לא מספיק שהתפילה שלי תהיה שהחברים יצליחו, גם צריך לבקש שחברים ישפיעו עלי ?
בלי זה לא תוכל לעשות תפילה נכונה. לייצב את עצמך נכון כלפי הקבוצה אתה יכול רק על ידי זה שאתה מבטל את עצמך כלפיהם ואז מקבל רגש ושכל אחר, לא ממה שהיה לך כבר אינטגרלי, ואז אתה משפיע לקבוצה. [זהר, ד27]

1.קטע לדיון
והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא, כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם, עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם, בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא, אחרי הקדם של תורה ועבודה, שלמעלה מהרגילות. וזה נקרא "אבני למשקל בה", היינו שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין, השאלות האלו נופלים לו במוחו, שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד, בעמ"נ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו, ושכל מאויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו, בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים. ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן, ועל זה מזהיר הכתוב, "לא תעשו אלהים אחרים על פני". שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני", אלא האדם צריך לדעת שזהו בחינת פני. והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה, את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה.

2. קטע לדין

לכן בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן, על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד. משום שאחרי דין ודברים שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה, בעמ"נ להשפיע. וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו, נבנה אך ורק על בחינת השפעה, וזה מכונה בשם, שהוא מקבל בעמ"נ להשפיע.

3. שיר

4. קטע לדיון


חז"ל אמרו על מה שכתוב וזה לשונו, "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור" (עמוס ה'), משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה, (סנהדרין צ"ח ע"ב) עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, היות שאין לעטלף עינים לראות, אם כן מהו מרויח מאור השמש. אלא להיפך, מי שאין לו עינים, אור השמש מחשיך לו יותר.
ויש להבין את המשל הזה, היינו איזה שייכות יש לעינים, להסתכלות באור ה', שהכתוב מכנה "יום ה'", ונותנו על זה משל מעטלף, שמי שאין לו עינים, הוא נשאר בחושך. ועוד יש להבין, מהו יום ה', ומהו ליל ה', איזה הפרש יש ביניהם. בשלמא יום של בני אדם, אנו מבחינים בזריחת השמש, אבל יום ה', במה אנו מבחינים את זה.
התשובה הוא, כמו גילוי השמש. היינו שהשמש זורחת על הארץ, אנו קוראים אותה יום, ובזמן שהשמש אינה זורחת, נקרא חושך. כמו כן אצל הקב"ה, יום נקרא גילוי, וחושך נקרא הסתרת פנים. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי פנים, שהדבר ברור אצלו כיום, זה נקרא יום, כמו שדרשו חז"ל על מה שכתוב "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון, ובלילה יהי כגנב", הא מדקאמר ובלילה יהי כגנב, אלמא אור יממא הוא, וכו', הכי קאמר, אי פשיטא לך מלתא כנהורא, דאנפשות קא אתי, רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו וכו' (פסחים ב.), עד כאן לשונו. הרי אנו רואים שענין יום, אומרת הגמרא, שהיא ענין דבר ברור כיום.


5. קטע לדיון

אולם, בכדי להגיע לזה, היינו שיהיה לאדם רצון וחשק להדבק בה', והיות שהאדם נברא עם טבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, אם כן איך אפשר להגיע לדבר, שהוא ממש נגד הטבע, ולכן מוטל על האדם להשקיע עבודה רבה, עד שהוא יקבל טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. שעם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון ולא לפגום. כי כל הפגמים באים, רק ע"י הרצון לקבל לעצמו. היינו אפילו בזמן שהוא עושה משהו בעמ"נ להשפיע, יש שם בבחינת פנימית המחשבה שהוא יקבל משהו איזה תמורה, עבור מעשה דלהשפעה שהוא עושה עכשיו. במלה אחת, אין בכחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו שהוא צריך להנות, וכל הנאה שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה, לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה בלי תערובות של קבלה, מצד כוחות עצמו.

6. קטע לדיון

הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל, לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך, מעל עיניו ולבו.
וענין הבכיה, הוא דבר חשוב וגדול. וזה, כמו שאמרו חז"ל, "כל השערים ננעלו, חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים. ואמר, שזה דומה לאדם המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ, ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה, וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום, לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו, כל השערים ננעלו, חוץ משערי הדמעות. כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות ואז רואים שהם לא ננעלו. מה שאם כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות, זה נקרא ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.
וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי", היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת, וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה".

הכנה

*** אני יכול להבין שכלים בלתי מוגבלים, כלים רוחניים, שבהם באמת אני יכול להרגיש את הבורא, הם הכלים שאני בונה אותם מעל האגו שלי. שבאמת כלי, שהוא כולו מחוצה לי, בהשפעה, זה אותה נטייה שבאה ממני החוצה, היא התנאי שאני בזה יכול להרגיש את התכונה הזאת שממלאת את כל המציאות ונקראת "בורא". לפי עד כמה שאני מתרומם מעל הרצון לקבל שלי ורואה, מרגיש, משיג את תכונת הבורא.
התנאי שאני משיג את הבורא נקרא "למעלה מהדעת". איפה אני משיג אותו? אני משיג אותו בתוך הכלים שלי. אם לא כלי קבלה אני לא יכול להשיג אותו. "השגה" זה נקרא "השגה" כי "תשיג יד". תשיג יד, אז אני שוב חוזר לרצון. כן, אתה חוזר לרצון, אבל כאן תעצור, לא לרצון לקבל. הרצון שלך זה כדי למדוד עד כמה שאתה נמצא מעל ה"על מנת לקבל". וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כלי כזה. זאת אומרת, אני משתמש ודאי ברצון שלי, אין לי יותר במה להשתמש, רק התנאי שאני משתמש בו נקרא "למעלה מהרצון" כאילו. ועל ידי שימוש כזה ברצון שלי, אני תמיד רוקד כאילו מעליו. בתנאי הזה אני ממש בלתי מוגבל.
כמו הרצון שלי מלכתחילה, שהוא בגודל של האור, ואני, על ידו, יכול להשיג את כל האור העליון, כל הבורא, רק צריכים לסדר את היחס הנכון. היחס הנכון שרצון שלי הוא להשיג את הבורא, בזה אני עושה לו נחת רוח, אני נהנה מהשגה שלו, מהשתוות הצורה עמו, מזה שהוא נהנה מהחיבוק שלי. מה זה חיבוק שלי? כי אני מחבק אותו. אני מקבל אותו בתוכי. זה הכול על ידי כלי של אמונה. [חלק א, ד54]


1. קטע לדיון


המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".
ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?

2 קטע לדיון


ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "...גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור".
הרי אנו רואים להדיא שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו, נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה.
והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך".

3. שיר

4. קטע לדיון

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.
ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.
וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו

5. קטע לדיון

ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

6. קטע לדיון

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.
אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

הכנה

*** יש סדר התיקונים וההבדל הוא באם אני יכול להגיע לתקן משהו או לא. נגיד, אומות העולם אני לא יכול לתקן, הם מתקנים אך ורק על ידי זה שאני מתקן את עצמי. אם אני מתקן את אומות העולם שבי, אומות העולם החיצוניים מתקנים. [ח. אחרון, ד37]

*** על כל אלה שיש להם נקודה שבלב, שנקראים לפי זה "ישר א-ל", לדאוג לתיקון עצמי. קודם כל עלינו לתקן את עצמנו, את "בני ברוך" העולמי, ולחבר חזק בינינו. ואז, דרכנו, זה יבוא למעגלים יותר חיצוניים, שכאן גם קשורים איתנו ואחר כך למעגלים שלא קשורים, גם בתוך ישראל.
הסדר הנכון של התיקון מאוד חשוב. שאני לא אקפוץ לתקן משהו שבכלל אין לי שום נגיעה בזה. אני לא יכול לנסוע עכשיו לסקנדינביה, נגיד, ולתקן שם יחס לישראל. זה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי. אני צריך לתקן את ישראל, ואז כל העולם יתייחס נכון אליו.
אם מתייחסים נכון לתיקון, לפי סדר הנכון, אתה תראה תגובה כזאת מכולם. כמו שעכשיו אתה לא רואה מה הסיבה שפתאום השנאה הזאת מתגלה ליהודים ולישראל בכל העולם, אתה תראה הפוך. אבל זה תלוי בתיקון שאתה תעשה. זהו. אין גישה אחרת, אין פתרון אחר. ועד כמה שלא נמצאים בזה, עד כמה שלא משתדלים, אז המצב מיום ליום מתדרדר יותר ויותר.  [ח. אחרון, ד39]

1. קטע לדיון


ענין שליטת ישראל על הקליפות, וכן להיפך שליטת הקליפות על ישראל. ומקודם צריך להבין, מהו ענין ישראל, ומהו אומות העולם.
ובכמה מקומות מבואר, שישראל נקרא בחינת פנימיות, הנקרא כלים דפנים, שעמהם מסוגלים לעבוד בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ואומות העולם נקרא בחינת חיצוניות וכלים דאחוריים, שכל יניקתם הוא מבחינת קבלה ולא השפעה. ושליטת האומות העולם על ישראל, הוא בזה שלא יכולין לעבוד בבחינת השפעה ובכלים דפנים, אלא רק בכלים דאחוריים, ושהם מפתים להעובדי ה', שהם ימשיכו את האורות למטה בכלים דאחוריים.
ושליטת ישראל נקרא, שאם נותנין כח, שכל אחד ואחד יוכל לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, זאת אומרת רק בכלים דפנים, ואפילו כשהם ממשיכים בחינת חכמה, הוא רק מבחינת "אורחא למעברי בו ולא יתיר [דרך לעבור בה ולא יותר]". (כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר מו. שליטת ישראל על הקליפות)

2. קטע לדיון

אמר, שמקודם יהיה תיקון העולם, ואח"כ יהיה הגאולה השלימה, שהוא סוד ביאת המשיח, שהוא סוד "והיו עיניך רואות את מוריך" וכו', "ומלאה הארץ דעה". שזה ענין מה שכתב, שמקודם יתוקן פנימית העולמות ואח"כ חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת, שחיצוניות , שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות.
וישראל, שורשן מפנימיות העולמות, שזה סוד "כי אתם המעטים מכל העמים". אלא שעל ידי זה שמתקנים את הפנימיות, אז יתוקן גם החיצוניות. רק חלקים קטנים, וכל פעם ופעם מתוקני החיצוניות יתוקן (עד שפרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון), עד שיתוקן את כל החיצוניות.
ועיקר הבנה בין פנימיות לחיצוניות, הוא על דרך כשאדם עושה איזה מצוה, אז לא כל האברים מסכימים לזה. וזה דומה כאדם היושב בתענית, שאז אומרים, שרק הפנימיות שלו הסכים על התענית, אבל החיצוניות שלו יש לו אי נעימות מהתענית, שהגוף הוא תמיד בהתנגדות להנשמה. שרק בערך הנשמה יש להבחין בין ישראל לאומות העולם. אבל בערך הגוף הם שוים, שגם הגוף של ישראל דואג רק לתועלת עצמו.
לכן, כשיתקנו הפרטים בדרך כלל ישראל, ממילא יתוקנו כללות העולם. נמצא, בשיעור שאנו מתקנים את עצמנו, בשיעור הזה יתוקן אומות העולם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל: "זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". ולא אמרו: "מכריע את כלל ישראל", אלא כי "ואת העולם כולו לכף זכות". היינו כנ"ל, שהפנימיות יתקן את החיצוניות. (כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר סט. מקודם יהיה תיקון העולם)



3.שיר

4. קטע לדיון

דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.
אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.
מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.
ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".
ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה.
ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת, ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית, כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות, לכל מין האנושי שבהעולם כולו.
באופן, שניצוצי הזדככות הללו, הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה, השרויים בהגרעין של אהבת זולתו.


5.קטע לדיון

כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם - - - אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.
כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה.
אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט - היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו.
וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא.


6.קטע לדיון

לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.
ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדק ושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה. נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית - ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי.
כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא.
לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא.

קטע הכנה

*** תעשה את החברה הקטנה שלך במקום שאתה לומד את חכמת הקבלה שתהיה דומה לעולם האצילות, איך שאתה מסוגל לתאר אותו. תעשה יחס בין החברים שיהיה ממש כשכינה, מקום ששורה בו הבורא. איך? תדמיין לעצמך מה זה צריך להיות ותעשה את זה בפועל. שיהיו בינינו יחסים כמו ברוחניות. תעשה, אל תחכה לבורא, תנסה. אתה תתחיל לנסות ויהיה לך לזה נחיצות, דחף, לחץ, תתחיל לדרוש ממנו שהוא יעשה אם אתה לא תוכל.
אבל אתה דורש דבר נכון, אתה אומר לו, "תופיע כאן, אם אתה לא תופיע זה לא ישתנה". והוא ישמח, ישמח לעשות. [חלק ב, ד11]


1. קטע לדיון


ה' ברא את הרצון לקבל, כדי להיטיב לו, שהוא הכלי, לקבל תענוגים העליונים. ובכדי שתהיה השתוות הצורה, שלא תהיה בושה, אסור להשתמש עם הרצון על מנת לקבל.
הרצון בכוונה לעצמו נקרא גוים, אומות העולם, סטרא אחרא, קליפה. ומותר לקבל תענוג רק בכוונה בעל מנת להשפיע. יוצא, שהוציאו תענוגים מהגוים לישראל, ישר-אל, בעל מנת להשפיע לה'. לכן הרצון לקבל מרגיש זאת כגנבה. וחייב האדם לתרץ, שכך תוכנן מתחילה, שתהיה קבלת התענוגים בשלמות.
אבל היות שקשה לתקן, שיהיה הכל בעל מנת להשפיע, לכן ארץ ישראל היא קטנה. אבל "עתידה ארץ ישראל להתפשט על כל העולם" - שכל הרצון לקבל יתוקן בעל מנת להשפיע.


2.קטע לדיון

אחרי המבול אמר ה': "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".4ויש להבין, איך שייך לומר שרק אחר המבול ראה ה' כי יצר לב האדם רע, מה שלא היה יודע מקודם לזה. חס ושלום לומר כך.
ויש לפרש על דרך העבודה, שיש אנשים השייכים לכלל - "כל העולם אומרים לך צדיק אתה". ויש אנשים השייכים לפרט - "היה בעיניך כרשע".
כדי להגיע למטרה, מוכרח האדם ללכת בדרך האמת, בלשמה. אלא שמתחילים בשלא לשמה, שחושבים שאין יותר בעבדות ה' רק לקיים בבחינת המעשה, ולא לתקן יצר הרע על ידי תורה תבלין, אלא שמחמירים יותר, ביותר חומרות ויותר סייגים.
ובזה נבין: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" - שריקים מתוכן, אמנם שמלאים מצוות, שחסרה הסיבה האמיתית לקיום המצוות, הכוונה.
נמצא שאחר המבול האדם ראה, שמי שלא הולך בדרך האמת, הוא מת במי המבול, ב"מי ה' אשר אשמע בקולו", על ידי שאלת פרעה, ועל ידי שאלת הרשע: "מה העבודה הזאת לכם". ואז רואה את יצר הרע.
מה שאין כן מטרם שרואים שעל ידי המבול יכולים למות, אין רואים שום רע. נמצא, מה שאומרים שהקב"ה אומר "כי יצר לב האדם רע" - הכוונה היא על האדם, שעכשיו הוא רואה שהקב"ה מסתכל עליו. נמצא שאצל אנשים שרוצים ללכת על דרך האמת, אין זה נקרא "להכות את כל חי", אלא זה נקרא שמראים לאדם את האמת, אזי האדם משיג שזו אינה קללה, אלא להפך.


3. שיר  

4.קטע לדיון

אם אדם עוד נמצא באהבה עצמית, שהרצון לקבל שולט בו, וכל המעשים טובים, שרוצה לכוון בעל מנת להשפיע, רואה שהגוף לא מסכים לזה, כי זה נגד טבעו, אז כל מעשה בתורה ומצוות עושה ביגיעה רבה. ומה שעושה נקרא "מעשיהן של רשעים".
כשתיקן את הרע ונעשה צדיק, עושה המעשים בלי יגיעה, כי הרע לא מתנגד לכוון מעשיו בעל מנת להשפיע. ומקיים "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - בשני יצריך", ומעשיו נקראים "מעשיהן של צדיקים".
אבל במצב שהוא מתוקן ואין לו יגיעה, לא מגולה שעושה משהו. ומצבו נקרא "מנוחת הנפש". והבורא וודאי שרוצה ב"מעשיהן של צדיקים". אבל האדם צריך להשתוקק תמיד ליגיעה, שהיתה לו במצב של "מעשיהן של רשעים". ואז יש לו שלמות.


5.קטע לדיון

אם ה' רוצה לקרב אדם, הוא מזמין בו הרגשת עני בדעת. ואם האדם מאמין, שזה ה' שלח לו את הידיעה הזאת, שירגיש שהוא עני, אז הוא קורא למחשבה הזאת מתנה מעם ה'.
כי לעלות ברוחניות אפשר רק אם יש לו צורך, שרק אז הוא יכול לקבל מילוי מה', משום ש"אין אור בלי כלי", שאין מילוי בלי חיסרון, כי הרצון לדבר נקרא כלי למילוי. לכן כשהאדם לא מרגיש את עצמו שהוא יותר גרוע מכולם - זה נקרא שאין לו חסרון לרוחניות.
וכשמרגיש שהוא עני בדעת, שאין לו שום השגה בתורה ומצוות - ורע לו מזה, כי לכולם למרות שאין להם שום השגה בתורה ומצוות, אין גם צורך לזה ולא מרגישים שום יסורים. ו
חזרה למעלה Go down
צפה בפרופיל המשתמש
 
לעילוי נשמת חברתנו "יעל זפרן" שנפטרה יא' סיוון תשע"ז -חלק א'-יום שני ה-5/6/2017-
צפה בנושא הקודם צפה בנושא הבא חזרה למעלה 
עמוד 1 מתוך 1

Permissions in this forum:אתה לא יכול להגיב לנושאים בפורום זה
פורום הקבוצה הוירטואלית :: פורום הקבוצה הוירטואלית :: קבלה כללי-
קפוץ אל: