קטע הכנה
*** יש כל הזמן הרגשה כזאת של כאילו איך הזמן עובר. מה יש לקבלה להגיד על ההרגשה הזאת?
"היינו כחולמים". ואצלי ככה עבר כל החיים הזמן.
אני רוצה שהיום ירגיש לי שאני עושה משהו, שהוא מלא בחיים.
תלוי איפה אתה יכול לממש את עצמך, איפה אתה רוצה להשקיע את הכוחות שלך, במה אתה יכול לעסוק. תתחיל לחשוב על החברים ותראה ש"אוי, כבר דקה אני חושב עליהם, שתי דקות, נו, מתי זה יגמר?". אתה תראה שהיום יעבור לך כמו שנה. נכון או לא? אבל אם היית אוהב אותם, אז היה נעים, אז היה הכול רץ, ככה, יפה, טוב.
אם היית מתעסק בניגוד לרצון לקבל שלך, הכול היה נמתח ונמשך המון זמן. הרגשת הזמן היא תלויה באגו. האגו הוא מותח זמן , מהקליפות בא לנו מושג הזמן, הרגשת הזמן. [ח. אחרון, ד45]
1. קטע לדיון
חז"ל אמרו (קדושין ל', ע"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". משמע מכאן, שהקב"ה עוזרו, כן יכול לו. אם כן נשאלת השאלה, מדוע האדם צריך לבקש מה' סליחה על החטא, הלא חז"ל אמרו, שהאדם בעצמו אין יכול לו, אלא בעזרת הקב"ה. נמצא, אם האדם חטא, הוא לא אשם. כי מה הוא היה יכול לעשות, אם הקב"ה לא עזר לו.
ובכדי להבין זה, צריכים להבין מקודם, מהו שורש החטאים. כלומר, מהו המקור והסיבה שזה גורם כל החטאים. והגם שהתשובה היא פשוטה וידועה לכל, שהסיבה לכל החטאים הוא היצה"ר, אבל יש לדעת, מהו המקור והשורש של יצה"ר, שהוא מסית את הנבראים, שיחטאו, כלומר בשביל מה הוא רוצה, שהנבראים יחטאו בעולם. וכמו כן צריכים להבין, מהו יצה"ט, שהוא רוצה דוקא, שהנבראים יעסקו בתו"מ.
2.קטע לדיון
אולם יש להבין, אם הבורא ברא בהנבראים את הרצון לקבל הזה, והוא עיקר מה שהנבראים נקראים בשם "נברא", שזהו כמו שכתוב, שנברא נקרא "יש מאין", שהוא דבר חדש, מה שלא היה מטרם שבראו. אם כן למה הוא שורש היצה"ר.
והתירוץ על זה מובא בתע"ס, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו. לכן הרצון לקבל הזה, שאם הוא היה נשאר בצורתו שהיא בעמ"נ לקבל, אז הרצון הזה שהוא בהופכי להבורא, והיה מרגיש אי נעימות בעת קבלת התענוגים. לכן נעשה תיקון על זה, הנקרא "צמצום". כלומר, שלא יקבל את האור בכלי זה, הנקרא "מקבל לעצמו", אלא שיקבל השפע דוקא בזמן, שיש לו הכוונה בעמ"נ להשפיע.
זאת אומרת, שכל מה שהאדם רוצה לקבל לעצמו, נעשה איסור, מטעם, שכל מה שרצון בעליון נעשה חוק מחויב בתחתון, שהתחתון כבר עושה איסור, אם הוא מקבל לעצמו ולא על הכוונה בכדי להשפיע נחת ליוצרו.
3.שיר
4. קטע לדיון
לכן אנו קוראים להרצון לקבל לתועלת עצמו בשם חדש "יצר הרע", היות שע"י זה שהוא רוצה למלאות את רצונו ולהנות לעצמו, בזה הוא לא נותן לנו לקיים תו"מ. כי ע"י קיום תו"מ אפילו שלא לשמה, באים לשמה. לכן אפילו בשלא לשמה היצה"ר מפריע מלקיים תו"מ, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה. לכן מספק "אולי יבוא", כבר מפריע.
ולשמה נקרא, שהאדם עושה הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. נמצא, שהיצר הרע מפסיד, בזה שהאדם עוסק בתו"מ, עד כדי כך שהוא נאבד מהעולם. כלומר, שהאדם הורג אותו עם התורה ומצות שהוא מקיים. כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א ע"ב), תניא ר' יוסי הגלילי אומר "צדיקים, יצר טוב שופטן, שנאמר, ולבי חלל בקרבי". ופירוש רש"י "ולבי חלל בקרבי, יצר הרע. הרי הוא כמת בקרבי, שיש בידו לכופו".
5. קטע לדיון
ובהאמור, כל מה שעושה היצר הרע, שמפריע לו מלעסוק בתו"מ, בצדק הוא עושה, כיון שהאדם רוצה להמית אותו ע"י התו"מ. לכן הרצון לקבל נקרא "רע", מטעם שהוא עושה רע לאדם. משום שהיצר הזה הוא המפריע להאדם, שיגיע לבחינת דביקות בה', הנקרא "חיים", כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום".
וכשהאדם בא לידי הכרה, שהרצון לקבל לעצמו מפריע לו להגיע לעולם החיים, ורוצה שהאדם ישאר בעולם החושך והמות, וכי יש בעולם דבר היותר רע, שמפריע לו מלהגיע להחיים, אז האדם נותן להרצון לקבל לעצמו שם "יצר הרע". כלומר, שהאדם מרגיש את הצרות הרעות, שהוא גורם לו. אז הוא קובע לו שם "רע". מה שאם כן מטרם שהאדם מגיע להרגשה זו, שהרצון לקבל לעצמו הוא המפריע בעדו מלהגיע להטוב ועונג, אין האדם מכנה את הרצון לקבל לעצמו בשם "יצר הרע".
6. קטע לדיון
ומזה נמשך, שאלו שרוצים לעבוד בדרך של השפעה, להם יותר קשה מלחמת היצר הרע, מסיבת שאלו אנשים הם ממש רוצים להרוג ולהמית את הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שהם רוצים ללכת בדרך התורה, שהיא הפוכה מדעת בעלי בתים. שדעת בעלי בתים היא, שאין הם עושים שום דבר אלא לתועלת עצמו. ולכן כשהם עוסקים בתו"מ, כל כוונתם היא, שירכשו ע"י זה שכר עבור תועלת עצמם.
זאת אומרת, שהם ישארו בהרצון לקבל שלהם. ורק מקודם שהתחילו לעסוק בתו"מ רצו שכר עוה"ז, בשעה שעסקו רק בדברים גשמיים, כי מי שעובד אצל בעל הבית, הוא רוצה שבעל הבית ישלם לו שכר. ועתה, שהתחיל לעבוד ולקיים תו"מ מה, שה' צוה אותנו, אז הוא רוצה, שה' ישלם שכר. נמצא, שהכל על דרך לתועלת עצמו. מה שאם כן אחר כך, שהתחילו לקיים תו"מ, היה זה על הכוונה שיקבלו שכר עבור הרצון לקבל שלהם, עוה"ב.
קטע הכנה
מה זה נקרא להחזיק באין עוד מלבדו?
זה נקרא להיות באמונה למעלה מהדעת. בתוך הדעת, זאת אומרת בתוך ההרגשה שלי ובתוך השכל שלי, אני רואה את העולם איך שבדרך כלל רואה אותו כל אדם ואדם, מיום ליום יותר גרוע. ואתה צריך להחזיק את עצמך, להתנהג כך עם עצמך, עם החברים, ועם כל העולם אפילו גם כן במידה מסוימת, שאתה נמצא רק בשליטת הבורא, זה טוב ומיטיב שמביא אותנו, בצורה האופטימלית, במאה אחוז נכונה, בכל רגע ורגע בחיי, לקראת מטרת הבריאה.
האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. האור פועל עליך כל פעם, אפילו במצב הכי גרוע שיכול להיות, זה בכל זאת מה שאתה מקבל. אתה מקבל השפעה ממנו. הלחץ, היחס. שעל ידי היחס הזה הוא רוצה להשפיע עליך, בצורה הקצרה ביותר, לגמר תיקון. עכשיו השאלה- הכדור בידיך, איך אתה תגיב על זה?
התגובה להחזיק באין עוד מלבדו זה נקרא שאתה נמצא באמונה למעלה מהדעת.
1. קטע לדיון
לגבי הבורא אין שום צמצום, אלא "מלוא כל הארץ כבודו". אלא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". שיש לפרש, כמו מטרם שנברא העולם, היה אז הבורא ממלא כל המציאות. כמו כן משנברא העולם (לאחר שנברא ההעלם והסתר), גם כן הבורא ממלא כל המציאות. ואין מקום פנוי מהבורא...
ובהאמור יוצא, שענין ההעלם וההסתר, שהאדם מרגיש בעבודה, מתחיל דוקא בעת שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", שהוא ענין השתוות הצורה. שענינו הוא, כמו שהבורא רוצה להנות לנבראיו, כמו כן האדם צריך להשתדל, שכל דאגותיו בחיים יהיו אך ורק לעשות נחת רוח להבורא.
2. קטע לדיון
אנו אומרים "וכל מאמינים וכו', הטוב. ומטיב, לרעים ולטובים". ויש להבין זה בעניני העבודה היינו אלו שרוצים להתקרב לה', ושזה נקרא אצלם טוב, היינו שרק לזה הם מצפים, שיזכו לבוא לדביקות ה', א"כ מה יש לפרש כאן "לרעים ולטובים". היינו מדוע הם נקרא בבחינת "רעים" אם אנו מדברים באדם שרוצה להגיע להטוב שנקרא אצלו דביקות ה', ולפי"ז, מה אנו מכנים מדרגת "טובים".
ולהבין זה צריכים להקדים את ענין מטרת הבריאה, שידוע שענינו הוא, להטיב לנבראיו, ולפי"ז משמע מה שאנו אומרים "וכל מאמינים וכו', הטוב. ומטיב". הכוונה, כמו שאמרו חז"ל "שמדרך הטוב להטיב". וע"ז אנו מאמינים שהוא מטיב לרעים ולטובים. היינו שגם הרעים יקבלו את הטוב ועונג.
3. שיר
4. קטע לדיון
אנו אומרים "וכל מאמינים וכו', הטוב. ומטיב, לרעים ולטובים". ויש להבין זה בעניני העבודה היינו אלו שרוצים להתקרב לה', ושזה נקרא אצלם טוב, היינו שרק לזה הם מצפים, שיזכו לבוא לדביקות ה', א"כ מה יש לפרש כאן "לרעים ולטובים". היינו מדוע הם נקרא בבחינת "רעים" אם אנו מדברים באדם שרוצה להגיע להטוב שנקרא אצלו דביקות ה', ולפי"ז, מה אנו מכנים מדרגת "טובים".
ולהבין זה צריכים להקדים את ענין מטרת הבריאה, שידוע שענינו הוא, להטיב לנבראיו, ולפי"ז משמע מה שאנו אומרים "וכל מאמינים וכו', הטוב. ומטיב". הכוונה, כמו שאמרו חז"ל "שמדרך הטוב להטיב". וע"ז אנו מאמינים שהוא מטיב לרעים ולטובים. היינו שגם הרעים את הטוב ועונג.
5.קטע לדיון
"יום" נקרא, שיש לו מצב רוח טוב, בלי שום צורך לתיקונים. כדוגמת השמש הזורחת, ואין האדם צריך לעשות שום תיקון, שיאיר השמש. רק האדם צריך להיזהר, שלא יעשה הפרעות, שהשמש לא תוכל לבוא במקום, שהוא צריך שהשמש תבוא. כדוגמא, שלא יכנס לבית שאין בו חלונות, שזה המפריע שהשמש יאיר.
מה שאם כן "לילה" נקרא הזמן, שהאדם צריך לעשות תיקונים, בכדי שיאיר לו. כדוגמא הגשמיים, שבלילה, שהוא הזמן, שהוא חושך בבית, אז על ידי תיקונים, היינו שמכניסים שם מנורה או נר, אז הוא מאיר. ובלי תיקונים, אפילו שהוא לא עושה שום הפרעות, ומכל מקום בלי יגיעה, שזה נקרא "תיקונים", לא יאיר לו שום דבר. אלא על הכל, שהוא מסתכל, הוא כמו שמי שמסתכל דרך משקפיים שחורות, הכל חושך אצלו.
ואז הזמן, שהאדם יסתכל על מצבו הנוכחי, איך שהוא מרוחק מרוחניות ומשוקע באהבה עצמית, ואין לו סיכוים לצאת ממצבו בכוחות עצמו, אלא אז הוא הזמן לראות את המצב האמיתי שלו, איך מצד הטבע, אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אלא כמו שאמרו חז"ל "אלמלי אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"
6. קטע לדיון
ועל זה באו תיקונים, הנקראים "תורה ומצות". תורה, הוא מה שמתגלה לנו בחלק הנקרא "הנגלה". שהם דינים, וסיפורים מעשיות של האבות, וכדומה. זה הכל נקרא "תורה". וזה נקרא חלק של " תורת הנגלה", שהתורה מלמדת אותנו לעשות מצות, ואיך לעשות אותם. וכמו כן מספרת לנו את הסיפורים של האבות.
אבל צריכים לדעת, שיש בתורה חלק הנסתר. היינו, שנסתר מאתנו התורה הזאת. שאנו צריכים לדעת, ש כל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, היינו התגלות אלקות, הנקראים "סודות התורה", שמתחיל האדם להשיג דוקא לאחר שזכה לבחינת תורה לשמה.
במאמר רבי מאיר (אבות, פרק שישי) וזה לשונו "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר". נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא להביא לנו בסגולתו לידי לשמה. היינו, שתהיה לו היכולת לכוון על כל מחשבה, דיבור, מעשה, שיהיה הכל בעמ"נ להשפיע.
ואח"כ, זאת אומרת, לאחר שכבר זכה לשמה, אז מתחיל ההתעסקות בתורת הנסתר ובטעמי מצות, שעל ידי עשייתם הוא ממשיך שפע עליון למטה. וכבר דברנו מזה, בענין שהתרי"ג מצות נקראים "תרי"ג עיטין", וכמו כן נקראים "תרי"ג פיקודין".
הכנה
יש לנו רצון לקבל על מנת לקבל שאז אנחנו רוצים לקבל או אלף דולר או עולם הבא, או גילוי הרוחניות, אחר כך אנחנו רוצים לקבל השפעה שיהיה לנו יכולת להשפיע, אבל להשפיע זה גם על מנת לקבל, שזה רק אמצעי להשפיע, אבל על מנת לקבל, שזה גם הרצון לקבל מביא אותנו לזה, ואיך אנחנו מרצון להשפיע על מנת לקבל, מגיעים לרצון להשפיע על מנת להשפיע?
זאת אומרת שגלות מצרים זה שאני נמצא בלהשפיע וכל פעם מגלה שזה על מנת לקבל, שאני עושה את זה רק שיהיה לי טוב, אז אני מוכן להשפיע, אני מעריך את תכונת ההשפעה מפני שהיא מביאה לי אולי שכר גדול מיוחד גבוה, ואני לא מסוגל לעשות את זה לשם ההשפעה עצמה. כאן זו הרגשת העבדות. ומהרגשת העבדות מה שיכול לעזור לנו זה רק נס. [חלק א, ד25]
1. קטע לדיון
ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בע"מ לקבל פרס.
2 קטע לדיון
ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בע"מ לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, מה שאם כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.
3. שיר!!
4. קטע לדיון
היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בע"מ לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.
5. קטע לדיון
ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.
6. קטע לדיון
אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.
כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.
הכנה
*** אם אני לא מוכן למדרגה, איך אני יכול לגלות אותה? אני גם עכשיו נמצא באור אין סוף, מה מפריע לי עכשיו לגלות אותו? הכלי שלי לא מתאים. אני נמצא בזה אבל אין לי כלי. כלי נקרא חיסרון, כוונה, לא חשוב, כל מה שיש מצד הרצון לקבל כדי לתפוס את התופעה הזאת. ועוד יותר. אנחנו צריכים בחיסרון שלנו לגלות מילוי חדש. לא מילוי של האוכל אלא שעל ידי שאני מקבל את האוכל, באין ברירה אני אקבל אותו, מפני שאני על ידי זה נותן תענוג לטבח.
זה נקנה על ידי אמונה למעלה מהדעת, על ידי האור העליון. שאני מעביר את עצמי מלהסתכל על המילוי, מלהסתכל על בעל המילוי ו"אליו תשוקתו", זה העיקר. [ח. אחרון, ד11]
1. קטע לדיון
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. "תורה" נקרא מה שהיא בחינה בפני עצמה. ואז אין לדבר מהאדם, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל. אלא מדברים מהתורה, כשהיא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. ולתת תשומת לב על חשיבותה. היינו, ממי אנו מדברים.
זאת אומרת, שאנו צריכים תמיד לזכור, שאנו מדברים מהמלך, איך שנתן סדר והנהגה, איך ששמותיו הקדושים שלו ישפיעו להנשמות. ושהם יקבלו אותם, ושיוכלו להתקיים עם גילוייהם, כמו שכתוב "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו".
ובזמן כשהאדם נותן תשומת לב, ולהרגיש ממי הוא מדבר, שהוא מדבר מהבורא, רק שאין לנו את ההבנה, שיהיה לנו איזה קשר, שנבין, שמדברים מהבורא, רק אנו צריכים להאמין, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.
2.קטע לדיון
בזמן שלומדים תורה, צריכים ללמוד עם דרך ארץ. היינו, שצריכים לזכור ממי אנו מדברים. ובאופן כזה אנו יכולים להמשיך מאור התורה, ושנרגיש "כי הם חיינו ואורך ימינו". וממילא, כשלומדים עם הכוונה הנ"ל, אז יכול האדם להיות בשמחה, מטעם שהוא דבוק אז בחיי החיים, שזה נקרא "כי הם חיינו ואורך ימינו". כי האדם מתחיל להרגיש את בחינת להטיב לנבראיו, שזוהי סיבת בריאת העולמות כנודע.
ואת הטוב הזה אנו צריכים להוציא מהתורה. וזה נקרא, שאנו מדברים רק בשבח התורה ולא חושבים כלל על האדם. לכן נמצא, שבזמן לימוד התורה, האדם נמצא בשלימות, כפי הכלל "במקום שאדם מחשב, שם הוא". ומזמן זה צריך האדם לקבל חיות על כל היום, כי זה נקרא "זמן תורה לחוד, וזמן תפלה לחוד", משום שכל אחד בסתירה להשני.
3. שיר
4. קטע לדיון
וזמן עבודה זה הוא דבר אחר לגמרי. כי עבודה מדברים דוקא מהאדם. מה שאם כן תורה מדברים דוקא מהבורא, שזה נקרא "תורת ה'". אבל עבודה, דבר זה שייך דוקא אצל אדם, כי האדם צריך לעבוד, כמו שכתוב "אדם לעמל ילוד". והיות שהאדם הוא בריאה, והבריאה נקראת בחינת חסרון, שהוא בחינת יש מאין, ו היש הזה, הנקרא "רצון לקבל", צריכים למלאותו, כי זוהי תכלית הבריאה. והיות שמטעם השתוות הצורה, נעשה צמצום על הרצון הזה, אז צריכים לתקן ולהעביר את הצמצום, שהיה על הרצון הזה, בכדי שיוכל לבוא להמטרה, המכונה "רצונו להטיב".
ובכדי להעביר את הצמצום, ניתנה לנו סגולה, שהיא תורה ומצות, שזה נקרא "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", כידוע. וכאן, בענין עבודה, יש להבחין, אם הוא מתקדם להמטרה של העברת הצמצום. היינו, אם יש כבר ניצוצי השפעה. היינו, שכבר קיבל משהו מסגולת התורה והמצות בבחינת זיכוך המחשבה והרצון, ונמצא בעניני עבודה שייך ביקורת על עצמו.
5. קטע לדיון
מה שאם כן בתורה, אל יעשה שום ביקורת על עצמו, אלא שילמוד תורה כמו שהיא. רק צריכים לעשות עצות, איך להחשיב את התורה. ותורה בפני עצמה היא מציאות, הנקראת "שמות של הקב"ה". נמצא, כשלומדים מן התורה איזה דינים, או דברי מוסר, או סתם סיפורי מעשיות, או דרך של עבודה, זה הכל עוד לא נקרא תורה, אלא זה לומדים מן התורה, והתורה בעצמה אין לה יחס להנברא אלא להבורא, היות שזה הוא שמותיו של הקב"ה.
זאת אומרת, "תורה" נקרא התגלות אלקות. וזה מכונה בשם "פנימיות התורה". ומה שמגולה לחוץ, הלכות, ומוסר, ודרכי עבודה וסיפורי מעשיות, זה הכל נקרא לבושים על התורה. לכן נקרא זה "חיצוניות התורה". ושמותיו של הקב"ה נקרא "פנימיות התורה".
6. קטע לדיון
"לא המדרש עיקר, אלא המעשה". ועל זה באה התשובה "גדול המדרש, שמביא לידי מעשה" (קידושין, דף מ', שם הלשון "תלמוד גדול", וב"ק ר"ז). היינו, שמאור התורה, שהוא הפנימיות, מאיר לאדם, שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים. וזהו בסגולת התורה, שמביא לו כוחות, שיכול לעשות. כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".
וזה שאמרו חז"ל "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד". שכל אחד הוא בסתירה להשני כנ"ל. כי בזמן לימוד התורה, האדם צריך לחשוב רק על חשיבות התורה, ולא על עצמו כלל. מה שאם כן בזמן התפלה, האדם צריך קודם כל חסרונותיו שיהיו מגולים. בכדי שיכול לבקש עליהם, שיתמלאו. כי אין חסרון בלי שמחפשים אותו.
הכנה
בתוך חיבור שלי עם הקבוצה אני עושה את ההכנות. אחרי שאני עושה את ההכנות האלו על ידי פעולות פיסיות איתם, נמצא בלימוד, בהפצה, בסעודות, בכל מיני הפעלות שלנו, נכלל מהם, רוצה להיות בהם, אחרי זה אני מגיע למצב שבאמת יחד איתם, אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב, הוא משפיע עלינו, על כל אחד לפי המאמץ שלו.
1. קטע לדיון
ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". מה שאין כן קבלת התורה, היא מאתערותא ההיא על ידי אתערותא דלתתא, שאמרו "נעשה ונשמע". ונס נקרא אתערותא דלעילא, מה שאין כן תורה, נקראת, "כי לא בשמים היא", היות שבאה על ידי אתערותא דלתתא, לכן יש בזה קיום.
"לא ניתנה תורה למלאכי השרת, רק לבני אדם". נמצא שבני אדם הם מדרגה יותר גדולה ממלאכי השרת, כי מלאך נקרא שליח, שזה בחינת "נעשה", ותורה נקראת, בחינת "נשמע".
2.קטע לדיון
ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". מה שאין כן קבלת התורה, היא מאתערותא ההיא על ידי אתערותא דלתתא, שאמרו "נעשה ונשמע". ונס נקרא אתערותא דלעילא, מה שאין כן תורה, נקראת, "כי לא בשמים היא", היות שבאה על ידי אתערותא דלתתא, לכן יש בזה קיום.
"לא ניתנה תורה למלאכי השרת, רק לבני אדם". נמצא שבני אדם הם מדרגה יותר גדולה ממלאכי השרת, כי מלאך נקרא שליח, שזה בחינת "נעשה", ותורה נקראת, בחינת "נשמע".
3. שיר
4. קטע לדיון
כשנחרב בית המקדש כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו. והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.
וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. כי האור נקרא "ברכה מאת ה'", כמו שכתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה". וזה ענין "נעשה ונשמע", כי על ידי מעשי ידינו נזכה לבחינת שמיעה, כמו שכתוב "וכל העם רואים את הקולות", היינו ששומעים קול ה'.
5. קטע לדיון
"מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פ"ט). ויש להבין מדוע גרמה התורה שנאה דווקא לישראל, ומדוע אין אנו אומרים שיש שנאה בין ישמעאלים לנוצרים, וכדומה. ויש לפרש זה על דרך המוסר, שענין אומות העולם נקרא הרצונות שלהם, היינו התאוות גשמיות, שכל רצונם הוא למלאות את בטנם. והנושא לזה הוא היצר הרע. ולעומת זה ישראל נקרא "הרצון לעבודת ה'". והנושא לזה היצר טוב.
והנה בזמן העבודה, יש להאדם רצון וחשק לתאוות גשמיות. נמצא לפי זה שהאדם אוהב את האומות העולם, ויש לו עבודה גדולה, שיוכל להתגבר, כדי שישנה את הרצונות האלו. וזה אי אפשר, רק על ידי התורה, שיש בסגולתה לשנוא את כל התאוות הגשמיות. וזה יש לפרש, שנקרא "הר סיני", שירדה שנאה לאומות העולם, דהיינו על ידי התורה הוא זוכה לשנאת אומות העולם, שנקבע שנאה בלבו להיצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב".
6. קטע לדיון
"מוח" נקרא בחינת חכמה. "לב" נקרא בחינת בינה, שהוא אור דחסדים. והמוח יכול לשלוט, היינו יכולה להיות לו השליטה שיאיר זה דווקא בזמן שיש לו לב, שהוא בחינת חסדים. כי מטרם שיש לו חסדים אין שליטה לאור החכמה, אינו הוא יכול להאיר, ונקרא אז בחינת "לילה".
מה שאם כן בשכל הגשמי, אמר אאמו"ר ז"ל, שאין להשכל שום שליטה על הלב, שהוא הרצון לקבל. כי הרצון לקבל הוא הבעל הבית, ואין שום כח של שכל יכול לבטל משליטתו. כי "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ", היינו שאין אדם רואה שום שכל, אלא מה שהלב רוצה.
הכנה
*** תלמיד: יוצא, שכדי שהדרך תהיה נכונה והמאמצים יהיו נקיים אנחנו צריכים לנתק בין הדרך לתוצאה.
נכון. מאמצים לנתק את עצמו מהשכר. שהשכר הוא להיות בהשפעה, שכלפי רצון לקבל שלי אני אפילו לא מרגיש גם שאני משפיע. זה קצת קשה, עוד לא נמצאים בנו כאלה פעולות ולא נמצאות בנו כאלו הבחנות. אבל זה מה שאנחנו צריכים. אתה שואל נכון, אבל אין לי תשובה באותו מישור כי זה כבר שייך למישור אחר. עלינו להשתדל לעשות פעולות השפעה בלי לדרוש עליהם שכר, שפעולה עצמה תהיה השכר. שאני לא רוצה יותר חוץ מלהשפיע, אז ייקרא להשפיע על מנת להשפיע. על זה אני חושב. אני מחליף את החיסרון שלי. עם מה אני פונה לבורא? אני לא יכול לפנות אליו עם שום דבר, רק עם דבר אחד, "תעזור לי לעשות פעולה ללא שייכות להאגו שלי." זה הכול. [חלק א, ד99]
1. קטע לדיון
** מה זה בכלל הצלחה וכישלון? האם אנחנו בכלל יכולים לבדוק את זה בכלים שלנו?
בהצלחה וכישלון כל אחד בעצם צריך לתת לזה הגדרה משלו. הצלחה שלנו צריכה להיות במעשה ובכוונה, במעשה זה שאנחנו עושים כל מיני פעולות כדי להגיע לחיבור בינינו, זה מעשה א', מעשה ב' שאנחנו עושים כל מיני מאמצים כדי לפרסם את חכמת הקבלה לכל העולם. זאת אומרת שחיבור זו ההצלה לכל האנושות, מה שנקרא אצלנו חינוך אינטגראלי, זה המעשה, והכוונה שאנחנו מחזקים זה את זה, מחזיקים את כולנו, שהכוונה שלנו היא רק כדי מתוכנו, מחיבורינו להגיע להשפעת נחת רוח לבורא, זה הכול, זאת ההצלחה.
אם נשתדל לשמור את הדברים האלה יחד משך כל מיני פעולות, כל מיני מצבים, בטוח שיתנו לנו עבודה יותר גדולה, יותר קשה, מצד אחד, אבל מצד שני, ביותר השגה, ביותר הבנה, ביותר הכרה, בגילוי. מה זה נקרא "גילוי הבורא"? זה גילוי המערכת ותוכנה שפועלת בה. כי סך הכול מה זה נקרא "השגת הבורא"? מה הוא התענוג הזה? זה תענוג שאתה רואה איך הכול עובד, זה נקרא זיו השכינה.
2. קטע לדיון
*** לאן שאני לא אסתובב זה תמיד יהיה מכוון לאגו שלי. אני אם כך, איך בכל זאת מתוך הדחף שיש לי שקבלתי מהנקודה שבלב, מכוון את עצמי לצאת ממנו כמו התולעת מצנון?
אם אני רוצה לצאת מהצנון, אני יכול לעשות את זה אך ורק בתנאי שאני משתמש ברשימו, בנטייה שלי לצאת שנתנו לי מלמעלה את ההתעוררות הזאת, ושאני מממש את הנטייה הזאת במרכז הקבוצה כי זו המטרה בעצם לגלות שם את הבורא. לצאת מהצנון. זה נקרא להגיע למרכז הקבוצה. ואם אני מכוון את עצמי נכון במידה שאני מתכוון למאור המחזיר למוטב, לכוח הבורא, שאותו אני רוצה לגלות שם שזאת ממש תכונת ההשפעה היציאה מעל הצנון, אז כך זה קורה.
ג' הנתונים הללו: אני, זאת אומרת הרשימו שלי, מרכז הקבוצה, זו המטרה שמתממשת והמאור המחזיר למוטב זה שעוזר לי להגיע מהרשימו, לא מהחיים שלי אגואיסטים, לא מכלום, מהרשימו, מהנקודה שבלב למרכז הקבוצה. [סדנה, ד10]
3. שיר
4. קטע לדיון
*** מה זו העבודה של להיות כל הזמן בנקודת הבירור?
זה בתנאי שיש לך תמיכה מהסביבה, שהיא מעוררת ולא נותנת מנוחה, כך שאתה מרגיש שאתה חייב כל הזמן לבדוק את עצמך באיזה מצב אתה נמצא.
כמה שאדם יותר דינאמי הוא פחות מאוזן, פחות יציב ולא בטוח, מצד אחד. מצד שני יש לו דווקא בגלל זה יותר יכולת להשתנות, יותר מהר להגיב, יותר מהר לברר את הדברים ולהתקדם.
להגיב למה? לכל התנאים המשתנים בכל רגע שאתה נעשה רגיש עליהם, ואז אתה מרגיש שהם משתנים.
אתה מגיע לזה על ידי זה שאתה כל הזמן מחפש, איך אני כלפי האחרים? איך הם כלפי? איך אני וכולי, איפה העבודה? איפה הנקודה שלי המקורית לעומת כל מה שהבורא מייצב לי מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ? שאין חוץ ממני וכוח עליון שום דבר במציאות וכל היתר זה חלקי הנשמה שלי. [חלק א, ד18]
5. קטע לדיון
*** אם אדם עושה פעולת על מנת להשפיע, משתדל לעשות פעולת על מנת להשפיע ומאוד סובל מזה, ומוכן לסבול מתוך זה שהוא משפיע, ורק מפני שבזה הוא לא נמצא בהשתוות עם הבורא, אז מבקש שהוא ייהנה, אז הוא מגיע לפעולת ההשפעה השלמה.
מובן? אדם בכוח עושה פעולת ההשפעה, נגד הרצון שלו. הרצון מאוד סובל, והאדם מוכן שיסבול, הוא משתדל כאילו להתרחק, להתעלות מהרצון לקבל, שיסבול, העיקר שאני משפיע ומוכן כך להישאר. ורק בגלל שמזה שהוא סובל הוא לא נמצא בהזדהות, בהשתוות עם הבורא, הוא מבקש להתעלות מעל הסבל, כי לא יכול ולא רוצה להרשיע את הבורא מתוך הרגשת הסבל. ואז בתנאי שמתחלף אצלו הסבל לתענוג, נקרא שהוא נמצא בתענוג של מצווה. [סדנה]
6. קטע לדיון
זה לא חשוב באיזה מדרגה נמצא האדם, אפילו במדרגה הגדולה ביותר. זאת אומרת, אם יש
לפניו עוד מדרגה תמיד מבטלים לו את השכל ורגש מה שהיה לו עד כה, וכל הניסיון שלו, כל ההבנות והשגחות שלו, כל מה שהוא הבטיח לעצמו שהוא ילך קדימה וכלום לא מפריע לו, הוא כבר יודע את המשחק הזה שמשחקים עימו, שמבלבלים אותו, והוא כבר לא ייתן לעצמו להתבלבל, אלא ילך למעלה מהדעת בעיניים עצומות ויקבל הכול על עצמו, ככה באמונה. זה לא יעזור. תמיד ישנו מצב של מחיקת המצבים הקודמים, ללא שכל, ללא רגש. זה כמו שרבי שמעון אומר שעכשיו נמצא במצב "שמעון מן השוק", שלא מסוגל, לא יודע, לא מבין.
הכנה
*** נקודת הביטול כלפי הקבוצה היא היחידה. היחידה שכלפיה אנחנו יכולים לעשות פעולה רוחנית. ואם לא נעשה את הפעולה הרוחנית הזאת כלפי החברה אף פעם לא נדע ולא נתקרב אל מהי בכלל אמונה למעלה מהדעת, מהי פעולת השפעה. כי דרך הפעולה אנחנו נכנסים לרוחניות.
כאילו יש לך תהום ויש לך קרש, שעליו אתה יכול לפסוע מקצה לקצה, מכאן לשם. תתאר לעצמך, גשר צר מאוד, שאתה עליו פוסע וכל פעם אתה מבטל מבטל מבטל את עצמך, תיזהר באמצע הגשר פתאום להפסיק את פעולת הביטול.
אבל זה ביטול ממש כלפי כל מיני הבחנות רוחניות, לכיוון רק דבר אחד: חברה יותר גדולה ממני. לא בשכל שאתה הולך. תתאר לעצמך, כולם מתבטלים, אף אחד לא מתווכח עם אף אחד, איזו חברה זאת, איך היא יכולה להתקדם? אלא באהבה. כלפי זה שאני אוהב את האחרים, זה הביטול שלי. אבל למה? כי גם הם מתעסקים בזה, גם הם רוצים בזה, רבי יוסי בן קסמא לא יכול לבטל את עצמו כלפי חברה אחרת, שלא נקראת "בני תורה". תורה זה נקרא שמשתוקקים למאור המחזיר למוטב בחיבור ביניהם. [חלק א, ד56]
1. קטע לדיון
איך להחשיב החברים? באיזה חשיבות צריך להסתכל על חבירו? אם חבירו נראה במדרגה נמוכה ממנו - רוצה ללמד אותו להתנהג במידות יותר טובות. אז לא יכול להיות חבר שלו, אלא מורה. ואם רואה חבירו יותר גבוה ממנו, שיש ללמוד ממנו מידות טובות, אז יכול להיות תלמיד שלו.
ורק שרואה חבירו בדרגה אחת עמו, יכול לקבל אותו בתור חבר ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. שיש להם השתוות הדעות. אז הם מחליטים להתחבר ולפעול להגיע למטרה כאחד, ששניהם רוצים להרויח. ובאהבת חברים, מתחברים שתהיה ביניהם אחדות, וכל הרווחים מהעסק מאהבת חברים, חייבים להיות שווים ברווחים.
2.קטע לדיון
הנה המפרשים הקשו על פסוק, מה שכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה". ושאלו, מה הדיוק "אשר ה' אלקיך נתן לך". הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות. ותרצו, כי האדם ידע בלבו, כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ, אלא מתנת ה' היא. והם אמרו: "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי".
"ארץ" – רצון שבלבו של אדם, ונקרא "לב" האדם. ויש שם, גרים שם "אומות העולם" ו"עם ישראל". אבל יחד לא יכולים לגור, לשלוט במקום אחד. כי בריאת העולם בכדי להטיב לנבראיו. לכן ברא רצון לקבל הנאה ותענוג, חסרון לתענוגים. שלפי מידת השתוקקותו מרגישים את התענוג. וזה הכלי שנברא מצד הבורא. הבחינה הראשונה שבנברא, שאם אין בנברא את הרצון הזה, הוא לא נבחן לנברא. נמצא, שמדברים רק על רצון לקבל, כלי לקבלת התענוג.
אלא מסיבת הבושה נעשה צמצום, שלא יקבל בעמ"נ לקבל, אלא אם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, בהשתוות הצורה, להשפיע נ"ר לבורא, אז מקבל, אחרת לא רוצה לקבל. זה "ישראל", ישר-אל, שחושב הכל לאל, והוא לא עולה בשם.
3. שיר
4.קטע לדיון
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. משום ששומרים את הברית, שהעולם מתקיים עליו.
כל ישראל יש להם חלק- בלי שום תנאים מוקדמים. ואח"כ אומר, שרק לאלה שהם שומרים ברית.
שעושים ברית, כי יכול להיות פירוד, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שהברית תהיה לקיום, אפילו שיבואו לפירוד, מכל מקום הקשר הוא לנצח. שאם יבוא פירוד, אזי כל אחד ילך למעלה מהדעת, שבאופן כזה מקיימים את הברית. והברית עם ה' היא, שלא יפרד, שיהיה לבו שלם עם ה', למרות המצבים שיבואו.
כדי לבוא לכריתת ברית עם ה', להשפעה, להשתוות הצורה, ניתנו לנו שתי הבריתות: ברית מילה וברית של התורה, אחרת לא היה באפשרות לקבל את הטוב והעונג, שזהו כל מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וה' עוזר בכריתת הברית, שיהיה לו היכולת ללכת למעלה מהדעת. ובזה יש ג' הבחנות:
א. שלא מרגיש חיסרון ללכת למעלה מהדעת - אין לו מקום לתפילה, שה' יעזור לו לצאת מההפרעות.
ב. שמרגיש חסרונו, אלא אין לו כוח להתגבר ללכת למעלה מהדעת – הוא עובד ה' ורוצה להתגבר על המחשבות הזרות לדרך ה', אבל חסר לו כוח התגברות.
ג. שיש לו כוח התגברות ללכת למעלה מהדעת – הוא בונה את העסק בתו"מ למעלה מהדעת, בעמ"נ להשפיע. שהרצון לקבל לא מסכים, אלא הרצון להשפיע קובע, כי מאמין שמזה יש נ"ר לבורא מהמעשים שלו, לכן מוכן תיכף לעשות, הגם שהגוף טוען להיפוך, מ"מ יש לו כוח להתגבר עליו.
לאחר שגמר אלו ג' בחינות בעבודה, הוא בא לבחינת שבת, מנוחה מעבודתו.
אם יש לאדם אחיזה בס"א, אהבה עצמית, מקבל בעמ"נ לקבל, שע"ז היה צמצום והסתר, אין הקדושה יכולה להתגלות שם, ורק ההסתר שורה שם, שאינו מאיר שם הטוב והעונג, אלא הפוך, מחוסר הכלים המוכשרים לכך, כלים דהשפעה.
לצדיק אין מקום לס"א, אלא שבת, שאין עבודה. כי הטרחה והיגיעה הן מס"א, שהיא המפריעה ללכת בהשפעה. ובשעת העבודה מרגיש שלא יכול להתגבר על הרע שלו, מסיבת שלא זכה להכניסו לקדושה. ויודע שחסר לו, שהקב"ה יעזור לו, לתת לו להשיג קצת קדושה. לכן בזמן הטרחה והעבודה, הוא מתפלל מעומק הלב, שה' יעזור לו, שבלי סיוע מה', לא ישיג שום דבר. והרגשה זו, שהקב"ה יכול לעזור לו, עושה כלי לקבל העזרה מה', כי חסרון נקרא כלי לקבל מילוי. ומשום שמאמין שה' שומע תפלת כל פה, עושה את הכלי לקבלת עזרה.
5. קטע לדיון
ומי שלא נתן יגיעה לעבוד בעמ"נ להשפיע, לראות שאינו יכול לנצח לבד בלי עזרת ה', אין לו מקום לתפילה, אין לו כלי לקבלת עזרת ה'. לכן להכנה זו אנו צריכים. וז"ש, כי המאור שבה מחזירו למוטב. משום שאחרי הטרחה עם הס"א, שמרגישים חסרון, הנקרא כלי, אז יכולים לקבל עזרה.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא: ישראל = ישר-אל, שכל מה שעושה הוא ישר לה' ולא לתועלת עצמו. ישראל, מי ששומר ברית, שעל זה קיים העולם. הברית, שהעולם מתקיים, ברית עם הקב"ה, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת ה', בעמ"נ להשפיע, שע"י זה יהיה קיום העולם, שהעולם נברא בכדי להטיב לנבראיו, ובלי השתוות הצורה, אין הטוב והעונג יכולים להתלבש בנבראים. ובעיקר צריכים להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפילת כל פה, וע"י זה ניוושע.
6. קטע לדיון
"אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". זה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד - רמז על אהבת חברים. למרות שיש להם "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם", מ"מ כל אחד רואה עצמו איש ישראל, כולם שווים. לכן נשפע השפע למטה.
אדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא" במוחא וליבא, שכל עבודתו בעמ"נ להשפיע.
לא רוצה שום תמורה, לא ידיעה שהולך על דרך הנכונה, מ"מ גם על זה מוותר, משום שרוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה' ושמח בחלקו.
ואם בא לידיעה, שבעולם, יש לעסוק רק בעמ"נ להשפיע, ואז בטח שיש לו טעם בעבודה, מחליט, שלא תהיה לו פעם ירידה. ואחר כך יורד לשפלות. חושב איך להרים את עצמו. ה' זרק אותו לשפלות, שידע, אם באמת רוצה לעבוד מטעם להשפיע, או שזה מספק אותו יותר משאר דברים.
הכנה
עלינו להבין שכל הבירור שלנו הוא תמיד בהתנגשות, הוא תמיד בבלבול. הוא תמיד במצבים שאנחנו צריכים להסכים, להבין, ואפילו לאהוב את המצבים הקיצוניים שאנחנו עוברים. אף פעם לא להיות מונָחים תחת המצבים הללו, גם הטובים וגם הרעים, הכל בא מלמעלה. לכן עלינו כל הזמן להשתדל למשוך את הימין ולסדר אותו כנגד השמאל, כך שאנחנו נהיה מאוזנים, ולאיזון הזה להשתוקק. אבל איזון, כמו שכתוב בהרבה מקומות, הוא תמיד עם התגברות הימין על השמאל. הוא תמיד נוטה לימין מה שנקרא. אני כל הזמן דואג, מדגיש את קו ימין, זאת אומרת את המאור המחזיר למוטב. על ידי זה שאני מביא את קו ימין, אני בונה את הצורה שלי על ידי השמאל. זאת אומרת אני לוקח מהשמאל את החומר שלו, את הרצון, הכוונות על מנת לקבל נעלמות על ידי הימין, ואז הימין מפרמט, מפסל את השמאל, וכך אני מקבל את צורת הבורא שנקראת אדם. יוצא שאני כולל את ימין ושמאל, את יצר הרע ויצר הטוב. זה כל האדם.
1. קטע לדיון
הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.
שיר
2. קטע לדיון
ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת הבריאה היתה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים. אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג, מטעם בושה. וזה 3בחינת פירוד וריחוק מה'. כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
שיר
2.קטע לדיון
לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "ר' שמעון בן יוחאי אומר, ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים אדם, זהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ו') "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדשירם". מאי "כי זה כל האדם". אמר ר' אלעזר, "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, מי שיש לו יראת אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה ולא אדם.
שיר
3. קטע לדיון
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו בהמות. והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם שמצדו יתברך הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים, שנבראו, הם, עדיין אין להם בחינת אדם, כמו שכתוב "עיר פרא אדם יולד". נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו יתברך הכל יצא ונתגלה, אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל העולם הגשמי.
שיר
4. קטע לדיון
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "הנצנים נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם". יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם.
"עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה", שפירושו, לאחר שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת "ירא אלקים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם.
שיר
5. קטע לדיון
וזה שאומר "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות למטה להנבראים, שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. מה שאם כן אח"כ, כשזוכה לבחינת אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה.
וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וזה שאומר "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם, היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה נקרא "והשמים נעצרו ולא המטיר", היינו שלא מקבל שום דבר על התפלות שלו.
שיר
6. קטע לדיון
אינדקס