לאון-נחום
מספר הודעות : 470
Join date : 30.10.14
 | | נושא: סיכום משיעור בוקר 14.01.2015 חלק א' ( מאמר "ענין בטחון" ) 52 דקות Wed Jan 14, 2015 8:17 am | |
| "...בזהר הקדוש (תולדות דף נ"ג, אות קכ"ב-ד' ובהסולם) אומר וזה לשונו, "ר' אלעזר פתח ואמר, אשרי אדם עוז לו בך, אשרי האדם שמתחזק בהקב"ה, ושם מבטחו בו. יכול כחנניה מישאל ועזריה. אפשר לפרש את הבטחון על דרך שאמרו חנניה, שבטחו ואמרו הן איתי אלהנא, דהיינו, שבטחו, שהקב"ה יצילם בודאי מכבשן האש. ואומר, שאינו כן, אלא בוא וראה, אם לא יצילם ולא יתייחד עליהם הקב"ה, נמצא שלא יתקדש שמו של הקב"ה בעיני כל. אלא אחר שידעו שלא אמרו כראוי, חזרו ואמרו והן לאידיע להוי לך מלכא, דהינו, שאמרו בין שיציל ובין שלא יציל, יהיה ידוע לך, שלא נשתחוה לצלם. אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך, כאשר ישתדל במצות התורה, וישתדל ללכת בדרך האמת. וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו, ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו, ויבטח בו ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב "עוז לו בך".
"מסילות בלבבם". פירושו, שיעשה את לבו כראוי, שלא יבוא בו הרהור זר, אלא כאותה מסילה המתוקנת לעבור בה, לכל מקום שצריכים, הן לימין והן לשמאל. "וכן יהיה לבו", כלומר, שבין אם הקב"ה יעשה עמו טובה או להיפך, יהיה לבו מוכן ומתוקן, שלא יהרהר אחר הקב"ה בשום פנים שבעולם. דבר אחר, "אשרי אדם עוז לו בך". הוא כמו שאתה אומר, "ה' עוז לעמו יתן", שפירושו תורה. "עוז לו בך", פירושו, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. "מסילות בלבבם" הוא כמו שאתה אומר, "סולו לרוכב בערבות ביה שמו", שפירושו, לרומם לרוכב בערבות.
וכן "מסילות בלבבם" פירושו, שאותה התורה שהוא עוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשותו מכובד וחשוב בעולם, דהיינו, שיכוון בלבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמו שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". ואז יקויים "והיה ה' למלך על כל הארץ".
ולפי הנ"ל קשה להבין את ענין הבטחון, מה שהזהר הקדוש מפרש לנו, ואומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר הקב"ה יצילנו", או "הקב"ה יעשה לי כך וכך". הלא אנו רואים, אם מי שהוא מבקש מחבירו, שיעשה לו איזה טובה, ואם האדם הזה הוא ידיד שלו, ויודע שיש לו לב טוב, אז הוא בוטח באדם זה שיעשה את מבוקשו. אבל איך שייך לומר שהוא בוטח בו, אפילו שלא יעשה את מבוקשו, כמו שכתוב "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו".
ועוד קשה להבין במה שאומר, "ולא ישים מבטחו באחר זולתו". ועל זה כתוב "עוז לו בך". וזה צריכים להבין. כי מצד אחד הוא אומר, שלא יאמר "שהקב"ה יצילנו", שפירושו, שהבטחון צריך להיות אפילו כשאינו מצילו, כעין חנניה. ומה שייך לומר אז על הספק, "שלא יבטח באחר", שמשמע שאחר בודאי יעזור ויציל אותו.
זאת אומרת, כאילו יש מי שהוא, שכן יכול להצילו בודאי, בלי שום ספק. ולכן יש איסור לבטוח באחר, רק שיבטיח עצמו בה', אף על פי שאינו יודע אם ה' יצילו כנ"ל. ואיך שייך לומר, שיש מי שהוא, שיכול להצילו, הלא מביא דוגמא מחנניה מישאל ועזריה, ושם איך שייך לומר, שלא יבטחו באחר, משמע כאילו שיש מי שהוא בעולם, שיכול להציל אותם מכבשן האש, היתכן לומר כך.
וכדי להבין את דברי הזה"ק, צריכים להקדים את מטרת הבריאה, היינו שיש מטרה מצד הבורא, מה שהבורא רצה מהבריאה. וגם יש מטרה מצד הנבראים, היינו לאיזה מטרה הנבראים צריכים להגיע, שנגיד, שהם באו להמטרה שלהם, היינו לשם מה שהם נבראו.
וזה ידוע, שהמטרה מצד הבורא היא, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג. והיות שרצה שההטבה שהוא נותן להם, תהיה בה שלימות. לכן עשה תיקון, שמטרם שהנבראים יכלו לקבל בע"מ להשפיע, לא יקבלו שום שפע, הנקרא טוב ועונג. וזהו מטעם, שמטבע הענף להדמות לשורשו. והיות שהשורש של הנבראים הוא להשפיע להנבראים, לכן בזמן שהנבראים יעסקו בקבלה, הם ירגישו אי נעימות.
ומשום זה נעשה תיקון, המכונה צמצום ומסך, שרק ע"י זה שהנבראים יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז הם יכולים להנות מהטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה. ומטרת הנבראים היא, שהם צריכים להגיע לבחינת דביקות, המכונה השתוות הצורה, דהיינו, כמו שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, כמו כן צריכים הנבראים גם כן להגיע, שיהיה כל רצונם להטיב לה'.
ומשום זה, אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות, שדביקות פירושו יחוד, שמשני דברים נעשה דבר אחד, בזמן שהם מתאחדים זה בזה.
מה שאם כן שתי רשויות זהו פירוד. ובזה שהם חושבים על עצמם, היינו לקבל משהו מהבורא לתוך הרשות שלהם, נמצא, מהקבלה זו הם נעשים יותר נפרדים, מכפי שהיו עד עכשיו.
ובזה מובן לנו דברי הזה"ק, שאמרו על פסוק "וחסד לאומים חטאת", משום ש"כל טיבו דעובדין לגרמייהו עובדין". ומתעוררת השאלה, מדוע כשהם עוסקים בחסד, היינו שעוסקים בדברים דלהשפיע, שעושים חסד, ומדוע לא די שנגיד, שלא מקבלים שכר על זה, משום שאין כוונתם למעשה החסד, אלא כוונתם על התמורה שהם יקבלו תמורת זה, שזה נקרא "לגרמייהו", שפירושו, שעוסקים
בחסד הוא לא על הכוונה לעשות טוב להשני, אלא כוונתם הוא, שע"י זה שעושים דבר טוב להשני, הם יקבלו איזה תמורה, לא חשוב שיקבלו כסף או כבוד וכדומה, העיקר שיקבלו תמורה עבור הרצון לקבל שלהם.
אבל צריכין להבין, היות שמכאן משמע, משאמר "חטאת", שהיה יותר טוב אם לא היו עושים את החסד. היתכן לומר כן, הלא אין שום עבירה בזה שעושים חסד. אם כן מדוע נקרא זה "חטאת".
ולפי מה שהסברנו, באנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו לזכות לדביקות ה', שרוצים בהשתוות הצורה, נמצא, כשהם ב"שב ואל תעשה", לא דורשים שום דבר לתוך כלי קבלה שלהם, אם כן אין הם עושים שום פעולה שיתרחקו מה'.
מה שאם כן כשעושים איזו פעולה של חסד, נמצא, שע"י זה הם מבקשים שהקב"ה יתן להם איזו תמורה לתוך כלי קבלה שלהם. נמצא, שהם דורשים דבר שיפריד אותם מה'. ולפי זה נקרא החסד "חטאת" (אבל אין הכוונה על תורה ומצות, כי בתורה ומצות, אמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה").
אולם לפי הכלל, בלי תענוג אי אפשר לעשות שום פעולה, אם כן איך יכולים לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לרשות של עצמו שום תמורה, אלא להיבטל אליו ולבטל את רשות של עצמו, ולא ישאר רק רשות היחיד, היינו רשותו של הקב"ה. אם כן מהם החומרי דלק שיתנו להם כח עבודה, שיוכלו לעבוד בעמ"נ להשפיע.
אלא החומר דלק, שיתן כח לעבודה, צריך להיות מזה שהאדם משמש את המלך. ולפי חשיבותו של המלך. היות שהקב"ה נתן כח בהטבע, שיש תענוג גדול מזה שמשמשים אדם חשוב. ולפי חשיבותו של המלך, כן האדם מרגיש את התענוג. זאת אומרת, אם האדם מרגיש שהוא משמש מלך גדול, בשיעור זה מתגדלת הנאה שלו. לכן כל כמה שהמלך חשוב ביותר, כן הוא מקבל יותר הנאה ותענוג מעבודתו.
ותענוג זה שמקבל משמושו של המלך הוא, שכל מה שהמלך גדול ביותר, הוא רוצה יותר להיבטל אליו. נמצא, כל הנאה ותענוג שהוא מקבל, לא נכנס לרשותו של אדם, אלא לפי גדלותו וחשיבותו של מלך, בשיעור זה הוא רוצה להיבטל להמלך. ואין כאן אלא רשות אחת, הנקראת רשות היחיד.
מה שאם כן כשהוא רוצה לקבל איזו תמורה מהמלך עבור עבודתו, יש לו אז שתי רשויות, נפרדות זו מזו. נמצא, במקום שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', הוא מגיע לפירוד מה', שהוא ממש דרך הפוך מהמטרה, שהנבראים צריכים להגיע אליה.
נמצא, הסיבה שנותנת לו כח העבודה, היא רק זה שיכול להשפיע להמלך. אבל מטרם שהאדם הגיע לידי הרגשת גדלות ה', אז יש לו מלחמות עם הגוף, היות שהוא לא מסכים לעבוד בלי תמורה. ולעבוד מטעם שיש תענוג גדול, בזה שמשמש את המלך, זה אין לו, מטעם שחסרה לו הרגשת גדלות המלך. ויותר אמת הוא, מטעם שחסרה לו אמונה, היינו להאמין שיש מלך בעולם.
וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב') וזה לשונם, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. וכשיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, אז מתחילים החשבונות, מה גודלו וחשיבותו. ובזמן שיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, האמונה הזאת כבר מביא לו הרגשת החשיבות, אפילו שהוא לא עושה חשבון על גדלותו של ה', מכל מקום יש לו כבר כח עבודה לשמש לה'.
אולם היות שחסר לו אמונה, ואין לו אלא אמונה חלקית (עיין בהקדמה לתע"ס אות י"ד), והוא רוצה אז לעבוד בעמ"נ להשפיע, בא תיכף הגוף וצועק בקולי קולות, וכי אתה משוגע, שאתה הולך לעבוד בלי שכר, ומה שאתה אומר, שאתה רוצה לשמש את המלך, שזה בעצמו הוא שכר גדול, זה שייך לומר במי שמרגיש את המלך, שהמלך מסתכל עליו על כל תנועה ותנועה, מה שהוא עושה, שייך לומר, שהוא עובד מטעם שזוהי זכיה גדולה לשמש את המלך, אבל לא אתה.
וזה גורם מלחמת היצר, שפעם הוא גובר על הגוף, ופעם הגוף גובר עליו. כי הוא טוען להגוף, כי זה שאני לא מרגיש את גדלות המלך, אתה אשם בדבר, היות שאתה רוצה לקבל הכל לתוך הרשות שלך, הנקראת מקבל בעמ"נ לקבל. ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שלא יכולים לראות שום דבר אמת. אי לזאת, תן לי לצאת מהרצון שלך, ונתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ובטח תראה אז חשיבות וגדלות המלך, ואז אתה בעצמך תסכים עמי, שכדאי להיות משמש להמלך, ואין שום דבר אחר בעולם יותר חשוב מזה.
ומשום זה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע ולא לקבל כלום, וכל החשבונות שלו, הם בזה שיש הנאה להבורא מעבודתו, מה שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, ועל עצמו לא מסתכל כלום, ואיך אדם יכול לדעת, אם הולך באמת על דרך הזה. יכול להיות שהוא מרמה את עצמו, היינו, שכל כוונתו בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, שהוא בבחינת משפיע על מנת לקבל, ולא הולך בדרך אמת, היינו לומר, שכל חשקו ומאווייו הוא בכדי להיות משפיע בעמ"נ להשפיע.
ובזה האדם יכול לבקר את עצמו, היינו את כוונתו. כי בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו במלחמת היצר, שלא יבוא אליו היצר, וירצה לשלוט עליו עם הטענות שיש לו על עבודתו, הקב"ה יתן לו רק רצון להיות רוצה לעבוד בשבילו בכל לבבו ובכל נפשו. ובטח אין תפילה בלי בטחון, היינו שהקב"ה הוא שומע תפלה, אחרת אם אין לו בטחון שהקב"ה ישמע תפלתו, אין הוא יכול להתפלל, אם אין הוא בטוח שיש מי ששומע תפלתו.
ואז נשאלת השאלה, אם הוא רואה שאין תפלתו נשמעת, היינו שלא עונים לו על תפלתו, כמו שהוא מבין שצריכים לתת לו מה שהוא דורש, מטעם שהקב"ה הוא רחום וחנון, ואם הוא שומע, בטח היה נותן לו מה שהאדם דורש. ולפי זה מדוע הוא לא נענה על תפלתו, וכי אין הקב"ה שומע תפילה חס ושלום, היתכן לומר כך.
אלא שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלה, כמו שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה, "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים". אלא צריכים להאמין במה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". זאת אומרת, שהקב"ה יודע מה שטוב לאדם, היינו לשלימותו, ומה שיכול להפריע לשלימותו.
אי לזאת צריכים לומר, שתמיד הקב"ה שומע ועונה לו, כפי מה שיהיה טוב לאדם. ואת זה הוא נותן לו, היינו אלו המצבים מה שהאדם מרגיש, צריכים להאמין שהקב"ה רוצה שהאדם ירגיש כך, משום שזה הוא לטובתו של האדם.
ונמצא, שעיקר הבטחון, שהאדם צריך לבטוח בה', הוא שבטח הקב"ה שומע תפלתו, ועונה לו על תפלתו, אלא לא לפי מה שהאדם מבין, אלא מה שהקב"ה מבין, שכדאי לתת לו. נמצא לפי זה, שעיקר הבטחון הוא לבטוח בה', שה' עוזר לכולם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו". אבל אין הבטחון צריך להיות שהקב"ה יעזור לו כפי שכלו של האדם, אלא לפי ראות עיני ה'.
ויש אנשים, שחושבים שהבטחון הוא דוקא לפי מה שהאדם מבין שחסר לו, על זה צריך להיות מידת הבטחון. ואם לא מאמין, שהקב"ה מוכרח לעזור לו, כפי מידת שכלו של אדם, לא נקרא זה שהוא מאמין ובוטח בה'. אלא דוקא האדם צריך להיות לו בטחון, דוקא כמו שהאדם רוצה.
ובזה נוכל להבין דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך. אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך". ומביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שאמרו, "בין שיציל ובין שלא יציל". והזה"ק אומר שם, וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו. ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו ויבטח בו, ולא ישים מבטחו באחר זולתו.
ועל זה כתוב "עוז לו בך". ושאלנו, מהו הפירוש "ולא ישים באחר זולתו". וכי יש אחר שיכול לעזור לו, שעל זה בא הציווי, שלא יבטח באחר. הלא הוא מדבר מענין בטחון מחנניה, ומי היה יכול להציל אותם מכבשן האש, שמשום זה היה צריך ליתן איסור, שלא יבטח באחר.
אלא הענין הוא כנ"ל, כיון שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הנקרא בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז הוא צריך להאמין, שהקב"ה יודע מה לתת לו, ומה לא לתת. כי בכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ויראה כל פעם, אם הוא הולך על דרך להשפיע נחת רוח להקב"ה, אז הוא צריך לראות את עצמו, באיזה מצב שהוא נמצא, הוא צריך להיות שבע רצון.
והוא צריך לבטוח בה', שבטח זה הוא רצונו יתברך, אם כן לא חשוב לי באיזה מצב שאני נמצא, אלא אני צריך ליתן יגיעה ותפלה, על מה שהאדם מבין, ויבטח בה', שהקב"ה יעזור לו לטובת האדם. ומהו לטובת אדם, זה הוא ה' יודע, ולא האדם. ובזה יש יכולת להאדם, שיוכל לעשות על עצמו בקורת, על התעסקותו בתורה ומצות, אם כוונתו היא, משום שרצונו הוא בכדי להשפיע להקב"ה ולא לתועלת עצמו, היינו שאין כוונתו להיות משפיע בעמ"נ לקבל.
ומשום זה, בזמן שהאדם מסדר לעצמו את סדר עבודתו, והולך להתפלל לה', ובטח שצריך לבטוח בה', שה' מקבל תפלתו, אז הוא צריך לבטוח בה', היינו שמידת הבטחון הוא על דעתו של הקב"ה, ולא לבטוח באחר. ומי הוא האחר, הוא האדם בעצמו. היינו, שמידת הבטחון, שה' יעזור לו, צריכה להיות כפי שהקב"ה מבין, ולא כפי שהאדם מבין.
והאדם נקרא "אחר", כמו שאמרו חז"ל (סוכה מה ע"ב) וזה לשונם, "ותניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו. משמע, שצריך להיות בלתי ה' לבדו, היינו, בלי הנאה עצמית, הנקראת קבלה. זאת אומרת, שאפילו כשהוא מכוון בהמצוה לשם השם, אלא הוא רוצה גם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם".
ומה פירושו ש"נעקר מן העולם". וכי אלו שלא זוכים לכוון כל מעשיהם הם נעקרים מן העולם. וצריכים להבין, לאיזה עולם הם מתכוונים. ולפי מה שאנו לומדים, כוונתו העולם הנצחי, הנקרא עולמו של הקב"ה, שפירושו, ששם ניכר את שמו של הקב"ה, הנקרא טוב ומטיב, ששם מגולה מחשבתו יתברך, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.
לכן למטרה זו ברא העולם. ומעולם ההוא, הוא נעקר, היינו שלא יכול לזכות, שיהיה מגולה אליו את הטוב והעונג, משום תיקון הצמצום, שהיה בכדי שהאדם יזכה לדביקות, הנקרא השתוות הצורה. ומשום זה, כשאדם רוצה לקבל גם כן קצת לתועלת עצמו, ובשיעור הזה הוא מתרחק מדביקות ה', וממילא לא יכול לזכות לטוב ועונג שישנם במטרת הבריאה. לכן הוא נעקר מעולם ההוא.
היוצא מכל הנ"ל, שאם האדם רוצה לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו, ורוצה לעבוד לה' בכוונה רק להשפיע נחת רוח להבורא, ואומר הזה"ק, שבזמן שהוא מתפלל לה' שיעזור לו, ובודאי צריך להיות לו בטחון, שה' יעזור לו, אחרת, אם הוא לא בוטח, איך אפשר לבקש, אם אין הוא בוטח שה' יעזור לו, אחרת אין מקום לתפלה, כי אין האדם יכול להתפלל ולבקש טובה ממי שהוא, אם הוא לא יודע שהאדם הזה יש בידו לעשות לו את הטובה.
לכן בטח שמוכרח להיות בטוח, בזמן שהוא מתפלל לה', שבטח יעזור לו להאדם. ואם האדם רואה, שהקב"ה לא עזר לו, כמו שהאדם מבין, לכן הוא מהרהר אז על הקב"ה, שחס ושלום הוא לא שומע תפלה, לכן אומר הזה"ק, שהוא צריך להתפלל ולבטוח בה', שבטח שה' יעזור לו כמו שה' מבין, כיון שהאדם הזה הוא רוצה דוקא לעסוק בענינים שהם רק לטובת ה' ולא לתועלת עצמו.
אם כן מה הוא ההבדל איך שהוא עובד ומשפיע לה'. זאת אומרת, הוא צריך להאמין, שאם הקב"ה מבין, שיהיה לתועלת האדם, אם יעבוד באיזה מצב שהוא נמצא, ולא חשוב הוא את מה שהאדם מודד, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה, באם יעזור לו לפי הבנת האדם, מה שהאדם מבין, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה.
אלא הוא צריך לבטוח בה', שה' יעזור לו כפי הבנת הקב"ה. וזה נקרא בלשון הזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", שפירושו, מה שהקב"ה מבין, שרק במצב כזה צריך האדם להמצא. ועל המצב שבו הוא נמצא, הוא צריך לבקש מה' שיעזור לו. (היינו שבמצב, שבו הוא נמצא, והוא מבין, שזה חסר לו. את זה שהוא מבין, את זה הוא יבקש. רק ה', הטוב בעיניו יעשה).
כי מתי שייך לומר, שהוא מסכים לרצון ה', ולא יתעקש לומר, שהוא רוצה שה' יעזור לו כרצונו של האדם. זה דוקא שהאדם מבקש, מה שהאדם מבין, ומתפלל שה' יעזור לו כמו שהוא מבין. ומכל מקום הוא מבטל רצונו בפני רצון ה'. אז שייך לומר שהוא שם מבטחו בה', שיעזור לו כמו שצריך, היינו כפי מה שה' מבין, ולא כפי מה שהאדם מבין.
וזה נקרא "בטל רצונך מפני רצונו", כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב'). מה שאם כן אם אין לו שום רצון להגיע לאיזה מטרה בעת שהוא מתפלל לה', שהוא יעזור לו להגיע אליה, וממילא לא שייך לומר שיבטל את רצונו מפני רצון ה', ולומר, אני רוצה מה שאני רוצה, ומה שאני מבין שחסר לי, ואתה תעשה לי כמו שאתה מבין. אז שייך לומר, שהוא מבטל את רצונו מפני רצון ה'.
אבל בשביל מה צריכים שהאדם יבטל את רצונו. ואם אין לו רצון, שיהיה לו מה לבטל, משמע כאילו שאין זה שלימות. הלא אדרבה, השכל מחייב, אם האדם מסכים לרצון ה', בודאי הוא יותר טוב, מכפי שיש לו רצון אחר מרצון ה', והוא צריך לבטלו. כאילו יש לו דבר רע, וצריך לבטל את הרע. הלא היה יותר טוב, אם לא היה לו רע בכלל.
אלא הענין הוא, כי ידוע שהכלי הרוחני, שתהיה מוכשרת לקבל שפע של טוב ועונג, צריך להיות בה ב' תנאים:
א) שיהיה לה בחינת עביות, שהיא הרצון לקבל הנאה ותענוג,
ב) שיהיה לה מסך, היינו שלא לקבל כפי חשקו ורצונו, מה שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אלא כפי מה שיהיה מזה הנאה להבורא, שזה מכונה לקבל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.
אולם אם אין לו כלי קבלה, היינו שאין לו השתוקקות לקבל הנאה ותענוג, אז הוא לא מוכשר לקבל שפע מלמעלה, כי אין מילוי בלי חסרון. ומשום זה מוכרחים להשתדל לעשות לעצמו חסרון, להשתוקק שהבורא יקרב אותו ויתן לו מכל טוב, שיש בידו של הקב"ה לתת. והוא משתוקק לקבל את זה. ויחד עם זה הוא מבטל את רצונו, ובוטח בה', שבטח ה' יעזור לו, ויתן לו מה שהקב"ה מבין שזה הוא לטובתו. ולכן אין לו אז טענות, שהקב"ה לא עזר לו, כפי שהאדם מבין.
וזה נקרא שמבטל רצונו ואומר, אני עושה את שלי, היינו מה שאני מבין שזהו לטובתי, ואני מבין ומאמין, שבטח הקב"ה יודע יותר טוב את מצבי, ואני מסכים ללכת ולעסוק בתורה ומצות, כאילו הקב"ה עזר לי, כפי שאני מבין שהוא צריך לענות לי על תפלתי. והגם שאני רואה, שעל מה שבקשתי הוא לא נתן לי שום מענה, ומכל מקום אני מאמין, שה' שמע את תפלתי ועונה לי, כפי מה שהוא טוב בשבילי. ומשום זה אני צריך תמיד להתפלל, שה' יעזור לי, כפי שאני מבין, וה' עוזר לי, כפי מה שהוא מבין שטוב בשבילי…"
שאלה : אם אני עושה את רצוני כרצונו ועדיין אני בדרישה ותפילה כל הזמן לבורא לחיבור ,אז ,האם אין סתירה בין שני דברים , איך זה מתמזג יחד גם הביטול וגם הדרישה ? תשובה : תלוי מה אתה דורש . יש כוח עליון אחד , שמטפל באדם משני צדדים מצד אחד מסובב לו כל מני ארועים, מצבים , מקרים ורוצה ,שאדם יגיב על כל הדברים האלו ,כאילו שיש רק כוח אחד בלבד. אדם לא יודע ולא מרגיש את הבורא , לא מבין אותו . הוא צריך פשוט לקחת בחשבון שככה זה - "אין עוד מלבדו" והוא מסובב לי את הכל . גם ,שמביאים לי כל מני ספקות , דחפים נגד יחודיות של הבורא - גם כן הוא עושה ,רק נקרא אחר , לא הבורא אלא אחר - צד השני כל הזמן אדם צריך להחזיק את עצמו בזה ולא יותר . אם הוא משתדל להחזיק את עצמו, שהוא הכל מקבל מהבורא ( גם דברים רעים וגם דברים טובים ) : מחשבות להתחבר ומחשבות לעזוב ומכל מני אופנים , אם הוא מחזיק בזה - הוא מתחיל לשמוע איזה גל מיוחד , שזו ההתקשרות שלו לבורא , אבל ,זה בתנאי ,שהוא מתיחס למה שיש לפניו ומה שיש בתוכו כשבא מכוח אחד .כך הוא מתקרב לזה איך להרגיש את הבורא שאלה : בתחילת המאמר הוא כותב על החסד שגורם לפרוד "...ובזה מובן לנו דברי הזה"ק, שאמרו על פסוק "וחסד לאומים חטאת", משום ש"כל טיבו דעובדין לגרמייהו עובדין". ומתעוררת השאלה, מדוע כשהם עוסקים בחסד, היינו שעוסקים בדברים דלהשפיע, שעושים חסד, ומדוע לא די שנגיד, שלא מקבלים שכר על זה, משום שאין כוונתם למעשה החסד, אלא כוונתם על התמורה שהם יקבלו תמורת זה,..." ? תשובה : "לאומים" זה אומר ,שלא קושרים את זה עם הבורא . אין לנו יותר מה לעשות בכל החיים שלנו ( במציאות ,שאנחנו כרגע נמצאים ) , אלא , למצא קשר עם הכח העליון . אני מתוך המצב שלי צריך לתפוס את הגל הזה המיוחד , שהבורא , כאילו זורק לי את החוט ואני צריך רק בכל רגע להשתדל להיות המכוון אליו . אם אני לא מתכוון להתקרב בחיים שלי אליו ע"י כל הארועים שבאים אלי , זה נקרא ,שאני שייך ל "לאומים" ואז כל הדברים ,שאני כאילו גורם חסד "וחסד לאומים חטאת" זה מוציא אותי לגמרי מהכיוון הנכון . כאילו אני חושב ,שאני עושה דברים טובים , אני יכול להתפלל ולקיים כל המצוות ,שכתובות ב"שולחן ערוך ", אבל אני לא מתכוון בפועל , בכל רגע בחיי לגלות ש"אין עוד מלבדו" ... אני יכול לעשות המון דברים טובים ויכול להיות ,שאני עובד ע"מ להשפיע , לא לאנשים אחרים ,שאני מחלק להם משהו ולא ,שאני מקיים את המצוות הכתובות , אלא , שאני חושב ,שמה שאני עושה ,אני בזה עושה נחת רוח לבורא , גם זה "וחסד לאומים חטאת", כי אני לא מתכוון לגלות אותו ,כי "אין עוד מלבדו" - רק זה החשוב . שאלה : האם חשיבות הבורא אפשר לחלק אותה : 30 אחוז לחשיבות הקבוצה , 20 אחוז חשיבות הרב , קצת חשיבות ההפצה ובעצם כל החשיבות היא מתחלקת לי בין כל האמצעים ? אין לי דיוק ,רק הבורא , אבל ,אני מחלק את זה לכל מני שטחים ? תשובה : אני לא יודע איך אתה מחלק את זה לאחוזים . אולי ,אתה רוצה להגיד שע"י זה ,שאתה מכבד ומחשיב את האמצעים , שדרכם אתה מגיע לגילוי בורא , אז , בזה אתה מתקדם - זה נכון . אבל , בכל זאת , סוף מעשה במחשבת תחילה , אתה שם את הדביקות כמטרה ותחילת הפעולה , מחשבה , כוונה שתהיה רק על הדביקות ואחר כך תחלק ,מה שאתה רוצה , אבל ,בכל חלוקה גם כן הדביקות - היא המטרה ובתוכה אתה מחלק , תחלק . ישנם הרבה מצבים ,אבל ,העיקר שתחילת הפעולה מחשבתית , מעשית וגם בסופה , גם לאורך כל הפעולה תמיד הדביקות ,היא הקובעת שאלה : כתוב "שדביקות פירושו יחוד, שמשני דברים נעשה דבר אחד, בזמן שהם מתאחדים זה בזה." איך שני דברים הופכים להיות לאחד ? תשובה : בניגוד להשכל שלנו ? - נכון . זה בדיוק הקושי ולכן התורה מכתיבה לנו מה לעשות , כדי שאנחנו נתפוס את הכל הזה , את היחס הזה , מחשבה כזאת , שהיא נסתרת , נעלמת . אנחנו לא רגילים כך לחשוב , זה יוצא ,שבורח כל הזמן מאיתנו . אם אדם , בכל זאת , לא עוזב ובקפדנות הולך לברר , למצא בכל דבר סיבה עליונה ( גם למה שהוא מתיחס וגם למה שקורה מסביב ) ,שמיחד פנימיות וחצוניות לכוח אחד, אז , הוא מוצא את הגל הזה ,שלא נמצא בגשמיות , אלא , פתאום הוא מרגיש או! זו רוחניות . זה משהו ,שקשה מאוד לתפוס . זה נמצא ואתה לא מסוגל לגלות אותו תלמיד : איפה יחוד בנקודה הזאת ? רב: בזה, שכל מה שקורה ,מחוצה לך ובך ( במחשבה , דיבור , מעשה ) זה הכל בורא . שאלה : אני רואה רק צרות , קשה מאוד להתקדם וכך גם כתוב ? תשובה : בשביל מה הוא עושה את זה ? בהתחלה היה טוב ( לא ,כנו שהיום ) , כי רצה לעזור לך . אחר כך הזמן עובר , אתה צריך לגדול ואתה לא גודל , לא מאחד אותו לכל דבר ודבר ,אלא ,רק לדברים קטנים , קלים ואתה צריך להתקדם כבר לפי התפתחות הכללית . אתה נמצא במערכת מאוד גדולה ומתוך מערכת הזאת אתה צריך להיות יותר מפותח , כי אתה קשור לעוד מיליארדי חלקים השבורים ,ע"מ להיות איתם יחד ,ואתה לא עושה , אז , הוא לוחץ עליך יותר ויותר והבלגן בחיים שלך גודל וגודל , אבל אתה ממשיך מתרעם עליו ( מי זה הבורא , הוא רע , וכו' ) הוא עושה עוד יותר לחץ בכוונה ,שאולי זה יכול לנענע אותך לראות ,שכנרא אני צריך להחליף את היחס שלי . מאיפה זה יבוא ? - מהמכות ,בדרך בעתה . מה הוא סה"כ רוצה ? שאתה תיחס כל ,מה שיש ,רק אליו . ברגע ,שרק אליו אתה מיחס כל הדברים ( הכי גרועים והכי טובים ) , אתה ,פתאום ,רואה שהכל מסתדר , אין בלגן , הכל נמצא בסדר אידאלי ממש . תלמיד : בכל דרך עושים לך סימנים שאתה בדרך הנכונה רב: אתה ,אל תכתיב תנאים שלך , שאחרת אתה לא תילך . אני חושב ,שכוח העליון ,שפועל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה התוכנית היא שלו ,שאתה לא יכול לעשות עם זה כלום . הוא יודע מה עשה "חוק נתן, ולא יעבור" , כך ,שאם אתה כמו ילד עקשן תמשיך כך, אז, תקבל מכות עוד . אין כאן שום אפשרות לברוח הבורא נתן לך הזדמנות ( הביא אותך למקום , נתן לך מורה , ספרים , שפה ,שזו שפת העם שלך ) הכל , מה אתה רוצה יותר ? מה שאתה אומר קשה ,זה שייך להיגיעה שלך . את זה הוא לא מסוגל לעשות במקומך ,... כי כאן אתה צריך להשתנות ודווקא בעצמך , כי אחרת ,לא תגלה אותו ולא תגיע ליחוד, לחיבור , לדביקות ,אז ,בגלל זה הוא לא יכול לעשות את העבודה במקומך , כי אתה צריך להשתנות בעבודה הזאת. בכל הדברים ,שבעולם הזה ,אתה יכול לבנות ( להוולד כבן מלך , לקבל שכל כמו אצל רבי עקיבה וכו' ) אבל , מבחינת השתוות צורה לבורא ממצב ,שאתה נמצא , הוא לא יכול לעשות כלום . הוא רק גרם לך להתעורר וחוץ מזה שום דבר . אז ,בבקשה חלק השבור במקרה השלם תצטרף לכלי השלם הזה . זה הכל , אין לי מה לשמוע כל התענות . הבורא לפניך כבר הרבה שנים ובזה בכלל אין חדש .  | |
|
