סיכום משיעור בוקר 28.01.2015 חלק א' ( מאמר "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" ) 44 דקות

"...הנה הזה"ק מפרש את ענין "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" (כי תצא דף ד' אות י"ג בהסולם) וזה לשונו "ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו. אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, ועל זה אמרו, וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע, כי מי שנתגבר, לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת רשותו. ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע, וטוב לו", עד כאן לשונו.

ולהבין את הענין טוב ורע באופן כללי, צריכים לדעת, היות ששורש הנבראים נמשך מספירת המלכות. ומלכות משורשה נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל". וזה הוא שורש כל הרע שנמצא בהנבראים. כי הרצון הזה הוא מפרידנו מהשורש. כי אנו לומדים, שמחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, ברא יש מאין בחינת חסרון, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג".

והיות שברוחניות דביקות ופירוד הוא בענין של השתוות הצורה, והיות שהבורא הוא המשפיע והנבראים הם מקבלים, אם כן יש ביניהם שינוי צורה. ושינוי צורה הזה מפרידנו מהבורא. וממילא אין אנו מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רצה לתת לנו, שזו היתה סיבת הבריאה. ולכן, בכדי לקבל את הטוב, חסר לנו הכשרת הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, ואז נקבל את הטוב.

היוצא מזה, מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג. הווי אומר, שאינו לא פחות ולא יותר אלא אהבה עצמית שבנו, שהוא המפריע לנו מלקבל את הטוב ועונג. והוא הגורם לנו בחינת מיתה, היות שהוא המפריד אותנו מחיי החיים. לכן אנו נקראים "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וכשנתבונן בענין הרע שלנו, איך הוא מדבר עמנו ורוצה לשלוט עלינו, עם איזה כח הוא בא אלינו, בכדי לשמוע את טענותיו, יש להבחין כאן ד' הבחנות:

א) יכולים לדמות וליחס לתשובה מאהבה (הגם שתשובה מאהבה הוא ענין גדול, כאן אנו מדברים רק בבחינת היחס).

ב) לדמות בערך כמו תשובה מיראה.

ג) שלא יכול להתגבר ולעשות תשובה, אבל על כל פנים הוא נשאר שבור ורצוץ, בזה שלא יכול לעשות תשובה.

ד) שהוא לא מתפעל מזה שלא יכול להתגבר על הרע ולעשות תשובה.

ונבאר אותם אחת אחת. ידוע, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך, לעשות הכל לשם שמים, כי על מה שהוא עושה, הוא חושב איזו תועלת תהיה מזה לה', ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף עם טענות, ומתחיל לדבר לשון הרע על דרך הזו, הנקראת "דרך של השפעה, ולא לתועלת עצמו". והוא טוען "טענת פרעה", ו "טענת רשע", שהם בחינת "מוחא וליבא", שהם בחינת "מי ומה".

וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו. הוא חשב, כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם יותר להמטרה, היינו שכל פעם הוא צריך להבין, שכדאי לעבוד לשם שמים.

ופתאום הוא רואה, שבמקום שהיתה צריכה להיות לו יותר תשוקה לעבודת ה', הוא שומע התנגדות מצד הגוף, שאומר לו עכשיו, מדוע אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר צריכים לדקדק על המעשים בכל פרטיה ודקדוקיה, ובענין הכוונה צריך לומר "יהי רצון כאילו כוונתי". ועתה, אומר הגוף, אני רואה, שאתה משים לבך דוקא על הכוונות, היינו שתוכל לכוון שהכל יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. היתכן שאתה תהיה יוצא דופן. ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל, שהם אומרים, שזוהי הדרך הבטוחה ביותר. והראיה לזה, תסתכל על הרבים, איך שהם נוהגים.

ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות. היינו, שהוא צריך להתגבר על טענותיהם, ולא להיכנע למה שהם דורשים ממנו. ובטח שהוא צריך לתת להם תשובות ברורות, על מה שהם נותנים לו להבין, שזה, מה שהוא רוצה לכוון, שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל. כי השכל מחייב, היות האדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש דרישה מצד הטבע למלאות אותה, אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים, אם לא להנות מהחיים, למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא נותן לו להבין, שזה על פי השכל מאה אחוז, ואין שום תירוץ להשיב על טענותיו.

והתשובה הברורה צריכה להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים, שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל ודעת. זאת אומרת, שאמונה אמיתית היא דוקא למעלה מהדעת, ולא הכל נכון מה שהשכל מבין, כי לגבי הקב"ה, אנו לומדים, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".

וכאן מתחילות ההבחנות שבסדר העבודה:

ומדרגה א' היא, שאומר להגוף שלו, כל הטענות שאתם אומרים לי, שמצד השכל הצדק אתכם, גם אני מסכים לדעתכם. אבל תדעו, היות שהדרך האמיתית, כפי שקבלתי מאמונת חכמים, היא למעלה מהדעת, אבל לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי לעיני, שבאמת הוא כך, שאני הולך בלמעלה מהדעת.

מה שאם כן עכשיו, שאתה בא אלי עם הטענות שלך, שצריכים ללכת בתוך הדעת, ואתה מדבר לשון הרע על הדרך דלהשפעה ואמונה, אז אני שבע רצון מזה שאתה בא אלי על הלשון הרע שלך, כי עכשיו אני יכול לגלות את מחשבותי, שכל היסוד שבניתי את עבודת ה', הוא על דרך האמת. היינו, שעכשיו אני יכול לומר, שאני הולך למעלה מהדעת. מה שאם כן מטרם שאתה באת אלי, לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי…"


שאלה : באיזה אז מד' הבחנות האדם נמצא ? במה הוא היה ובמה עכשיו נמצא ? במה באתי לשיעור ובמה אני עכשיו נמצא ?

כאשר אני באתי לשיעור, היית רדום לגמרי והיית מנותק מכל ד' הבחנות , בהמה ממש , אחר כך ,מה הבחנה ד' , שנקרא ,שהוא לא יכול להתפעל ולעשות תשובה , אבל זה כבר מצב , יחס למטרה

אחר כך משתדל , נעשו בו כמה תנועות מתחילת המאמר ,אבל ,עדיין לא יכול להתגבר ולעשות תשובה ולא שהוא מצטער או בוער

אחר כך תשובה מיראה



"...אי לזאת, אני אוהב את הטענות שלך, כי עשית לי טובה גדולה, בזה שאמרת לי לשון הרע. זאת אומרת, על הלשון הרע ששמעתי ממך, זה גרם לי, שאני עושה עכשיו תשובה, כי עכשיו אני מוכרח להתגבר עם הבחינה של למעלה מהדעת. נמצא, מי גורם לי שאני צריך לקבל עלי עכשיו, עול מלכות שמים בבחינת השפעה ולמעלה מהדעת. רק הלשון הרע שלך. ואם אתה לא היית בא אלי בטענות, לא היה לי צורך לקבל עלי את מצות האמונה. אבל עכשיו אני מוכרח לעשות תשובה. נמצא, שהוא לא ברוגז על הלשון הרע ששמע…"


אבל לא שהוא מעורר את הלשון הרע שבו , אלא הבורא


"...וזה יכולים לדמות מבחינת היחס לתשובה מאהבה (ובאמת תשובה מאהבה ותשובה מיראה, הן שתי מדרגות גדולות), כמו שאמרו חז"ל "תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכיות". כמו כן אפשר לפרש גם כאן, שזדונות נעשו לו כזכיות. ויש להבין, הכיצד נעשה מזדונות זכיות. כי ענין זדונות, זה דבר שהאדם ברוגז, שבא לידו זדונות. וזכיות הוא דוקא דבר, שאדם נהנה, מזה שבא לידו זכיות. ואיך אפשר לומר, שמזדונות נעשה זכיות, כי מה כאן הזדון, שבא הגוף עם טענותיו על האמונה, שהוא קבל עליו למעלה מהדעת. ואיך אפשר להיות זדון יותר גדול, ממי שהוא מדבר סרה על האמונה הקדושה.

אבל אם הוא עושה תשובה מאהבה, היינו זה שעושה תשובה עכשיו, ומקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, בדעת צלולה, הוא מכריע ללכת דוקא בדרך האמונה. כי עכשיו יש לפניו שתי דרכים, והוא מכריע, אם כן יש לו מקום בחירה. מה שאין כן מטרם שבא אליו עם הלשון הרע, הגם שקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אבל אז לא היה מגולה כל כך, שיש לפניו שתי דרכים. מה שאם כן עתה הוא עושה בחירה ממש, שהוא מכריע, שצריכים ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שהוא שבע רצון מהלשון הרע ששמע, ואוהב את דברתם רעה, שדברו על בחינת האמונה, הגם שזה זדונות. והיות שהם גורמו לו מקום לבחירה, שיהא גלוי לפניו, שבאמת הוא רוצה ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, נמצא, שהזדונות האלו חשובות לו כזכיות, שבלעדם לא היה לו מקום לבחירה. נמצא, אם התשובה שהוא עושה עכשיו, הוא שבע רצון מהעבודה שנזדמנה לו עכשיו, אז נקרא זה ביחס לתשובה מאהבה. היינו שהוא אוהב את מעשה התשובה, שעשה עכשיו. אז ממילא הגורמים שלו, שהם הזדונות, נחשבו לו כזכיות. היינו שאוהב אותם כמו זכיות. כי זה בלי זה לא הולך. ויש לו בערך, כיחס אור וכלי. היינו חסרון שגורמו לו הזדונות, נקרא "כלי". והתשובה, שהוא עשה את הבחירה, דומה ליחס של אור. וזה הוא מדרגה הא' שישנם בסדר העבודה…"


שאלה : על מה היה לו ללכת מקודם למעלה מהדעת ,בלי שהתגלו לו זדונות ?

תשובה : על מה שהיה כמו בהמה , גם כן הלך למעלה מזה . באים לכאן אנשים ( כולם כמו בהמות נדמו ) ועד שמתחילים להזכר איפה נמצאים וכו' ,אז ,כל פעם ישנה אפשרות קצת לעורר התעוררות של אדם שבנו .

למעלה מהדעת יכולים להיות בזה במצבים מאוד פשוטים, לא בהשגחה עליונה , שממש אתה רואה שמאל ימין , אלא , גם בדברים קטנים . כל פעם ,שאדם מסוגל לעורר חשיבות של הדבר שאין בו , כבר אפשר להגיד שבדרגה הגשמית זה למעלה מהדעת , אחר כך זה מקבל צביון חדש - כל פעם זה ההפך מהשפעה , תלוי באיזו דרגה הוא נמצא . אם הוא מתחיל לרדת להתנגדויות, אז ,יש לו על מה לבנות למעלה מהדעת

שאלה : מה הוא הבדל למעלה מהדעת ,שהוא למעלה מהזדונות, ובין זה ,שהוא צריך להגיע לדבקות ?

תשובה : זה מצב שלמעלה מדעתו לא מתוקנת והוא הולך למעלה מזה , השפעה למעלה מקבלה

תלמיד : הוא כותב ,שאם אין לו זדונות, אז ,הוא לא יכול ללכת למעלה מהדעת ?

רב: וודאי , מה התשתית שלנו ,אם לא זדונות ? לכן היית שבירת הכלים

תלמיד : אז איך מגיעים לדביקות ?

רב: למעלה מזדונות בלמעלה מהדעת , שם אתה מגיע לדביקות והזדונות נשארות . היחס אליהם אתה משנה , שאם אתה צריך אותם ,כדי ללכת מעלהם למעלה , אז , הם הופכים לשגגות או לזכויות. אין רע ,אז ,זה הופך להיות לטוב

תלמיד : מה קורה בין מצב ,שהוא הלך מהמצב למעלה מהדעת למדרגה הבאה ?מה קורה עד שמתגלות עוד זדונות ? איפה שם עבודה מלמעלה מהדעת ?

רב: כאשר יתגלו זדונות חדשות , הן יותר גרועות , אז , ילך למדרגה למעלה מהדעת יותר . עד כמה שמינוס עמוק יותר כך יוכל לעלות לפלוס , לגובה

תלמיד : מה קורה בין לבין

רב: ברגע ,שאדם מימש את הזדונות שלו ( או שגגות שלו , לא חשוב ) ועלה מעליהם למעלה מהדעת , כבר בעלייה מלמעלה מהדעת יש התחלת הרשימו יותר גרוע . זה אותו סדר של השבירה , לכן ,כל המלאכים ,כאשר נשברים או פרצוף שמזדכך ,תמיד יש שם ד'ג' , ג'ב' קשר בין המדרגות או קשר בין כל חלקי המערכת , שקשורים זה לזה . זה הכל שרשרת - סה"כ זו אותה מלכות ,שנפתחת לפנינו מקל לכבד ...

זה תלוי באדם , אם הוא הכין כל התנאים החצוניים ,אז ,מייד מגלה מדרגה הבאה , אחרת זה יכול להיות בעוד חודש , חודשיים . זה תלוי ,מתי שיתאספו כל התנאים החיצוניים : גם בעולם וגם בסביבה שלו , אבל העיקר זה בסביבה . חייבת להיות תמיכה , שהיא מתאימה לגילוי רשימו הבא ( אנחנו לא מדברים על יחידי סגולה , שלא היה להם שום דבר ) .

אנחנו רואים את זה גם בעולם : אם צריכים להגיע לאיזה מצב ,אז ,מתגלה טכניקה , יחסים בין המדינות , תרבות חינוך וכו' …


"...ומדרגה ב' היא, הגם שהוא מתגבר על הלשון הרע, שהגוף מדבר על דרך האמת, שהיא בחינת השפעה ואמונה, ועושה תשובה, היינו שעונה להגוף, שכל מה שאני שומע ממך, הוא רק מה שאתה אומר, שהשכל מחייב. אבל אני הולך לפי מה ששמעתי, שעיקר הבסיס של עבודת ה', הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו שאני לא הולך לפי מה שהשכל מחייב, אלא למעלה מהשכל. אם כן זו תשובה אמיתית.

אבל אומר, שהוא היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה שומע את הלשון הרע שלהם, כי הוא היה בסכנה, אולי לא היה יכול לעשות בחירה. נמצא, שתשובה זו היא בבחינת יראה. זאת אומרת, שהוא מתיירא מהעבודה דהתגברות, שזו היא עבודה קשה. כי בזמן שהאדם עומד לפני נסיון, הוא קשה מאוד להיות בוחר בטוב.

נמצא, שהתשובה זו יש לה יחס לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כיון שעשה תשובה על הזדונות, הם נעשים כשגגות. אבל לא כזכיות. כי זכיות משמע, שהוא דומה לזכיות. באופן, כמו שהאדם משתוקק לזכיות, כמו כן הוא שמח בעבודתו, שניתנה לו הזדמנות לעשות בחירה. מה שאין כן כשהוא מתיירא מהלשון הרע, אז הוא בעצמו אומר, שזהו לא זכיות, אלא שזה דומה לשגגות.

נמצא, הגם שהעלה את הרע לקדושה, היינו שתיקן את הרע, בזה שעשה תשובה, אבל מדרגה זו היא יותר נמוכה מתשובה מאהבה, כי הוא בעצמו אינו עושה אותם לזכיות. לכן נבחן זה למדרגה שניה, שישנה בעבודה…"


רואים אנחנו ,שהכל אין רע ואין טוב ולא שכר ולא עונש , אלא , הכל איך שאדם קובע


"...ומדרגה ג' היא, שיש להבחין בסדר העבודה, היא, שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות הידועות, שמדבר לשון הרע על בחינת מוחא וליבא. והוא נכנע תחתיהם, ואינו יכול להתגבר עליהם. ואח"כ הוא מוכרח לרדת מדרגתו. היינו במקום שמקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב בין העובדי ה', ועכשיו הוא רואה, שהוא רחוק מזה. כי מטרם שבא אליו הגוף עם טענותיו הידועות, היה חושב על עצמו, שהוא כבר בסדר, היינו שאין לו שום תשוקות לאהבה עצמית, אלא כל מה שהוא, בטח שהוא בעמ"נ להשפיע.

מה שאם כן עתה הוא רואה, איך שהוא לא יכול להתגבר על טענותיו, הגם שעכשיו הוא לא עומד בפני נסיון בפועל, שהרי עתה הוא כל הוויכוחים רק בכח. ומכל מקום הוא רואה, שהוא נכנע נגד טענותיו, ולא יכול עכשיו לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהגיד, שאני רוצה ללכת רק בדרך השפעה.

והאדם עתה יושב ומשתומם על עצמו, איך נהפך המצב. ונראה בעיניו, כאילו זה הוא גלגל החוזר בעולם, בדבר שהוא היה תמיד מסתכל על שפלותו, הוא בעצמו נפל לשמה, ולא יכול לצאת מהמקום הזה, אף על פי שהוא זוכר, עד כמה שהוא היה ממאס, והיה מסתכל על אנשים האלו לאנשים קטנים, והם עושים מעשי ילדות, ותמיד היה מתרחק מהם. עכשיו הוא נמצא שם, ולא יכול לצאת משם בכוחות עצמו.

ועכשיו הוא רואה, כעין המעשה שמספרים על הרבי יונתן ז"ל, שהיה לו ויכוח עם כומר אחד, שהכומר אמר, שיכול לשנות את הטבע, והרבי יונתן ז"ל אמר, שהטבע שהבורא ברא, אי אפשר לשנות. רק הבורא בעצמו יכול לשנות, אבל האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל.

ומה עשה הכומר, לקח כמה חתולים ולימד אותם להיות מלצרים, והלביש אותם בבגדי מלצר, והלך להמלך, וספר לו כל הענין, שהיה לו עם הרבי יונתן. והכומר עשה סעודה, והזמין את המלך והשרים. ולפני הסעודה חזר הכומר על הענין של טבע שני, אם יכולים לשנות. והרבי יונתן אמר, שרק הבורא יכול לשנות ולא האדם.

ואח"כ נתן הכומר פקודה. ואמר, קודם נאכל את הסעודה, ואח"כ אנו נגמור את הוויכוח שלנו. ותיכף נכנסו המלצרים, היינו החתולים, שהיו מלובשים בדיוק כמו מלצרים אמיתיים. והם הכינו את השולחן, וכן הם הביאו את כל המנות לכל אחד ואחד. והכומר והמלך והשרים ראו ותמהו על מעשי הפלאי של המלצרים. וכולם ראו עכשיו, שאין שום מקום לעשות עוד הפעם ויכוח לאחר הסעודה. וכולם התפלאו על הרבי יונתן, איך שהוא יושב כל כך בשלוה, ואינו מתפעל מהמעשה, שהביא שחור על גבי לבן, שכן יש ביד האדם לשנות את הטבע.

ומספרים, מה עשה אז הרבי יונתן. לאחר שגמרו את הסעודה, והמלצרים עומדים ומחכים לשרת את הכלל, הוציא הרבי יונתן קופסה של טבק. וכולם חשבו, שהוא רוצה להריח טבק. אבל כשפתח את הקופסא, יצאו משם כמה עכברים. וכשהמלצרים ראו איך שהעכברים יוצאים מהקופסא ובורחים, תיכף עזבו המלצרים את האורחים ורצו אחרי העכברים, כהטבע שלהם. ואז ראו כולם, שהצדק עם רבי יונתן.

אותו דבר אצלנו, בשעה שבא הגוף ומתחיל עם לשון הרע שלו, ומתחיל להראות לו באופן מוחשי את הטעם של אהבה עצמית, תיכף הוא עוזב את התורה והעבודה ואת הרבונו של עולם, ורץ להשיג את אהבה עצמית, מה שהגוף מראה לו את התענוג שבהדבר. אז הוא רואה, שאין לו שום כח שיוכל לצאת מאהבה עצמית.

נמצא, שכאן, בזה המצב, שהוא רואה עכשיו, איך שהוא משוקע באהבה עצמית מכח הטבע שלנו, נקרא זה, שהגיע לאיזו דרגה בעבודה. זאת אומרת, שהוא הגיע לדרגת האמת שנקראת "הכרת הרע". ויודע עכשיו, שהוא צריך להתחיל העבודה שלו מחדש. כי עד עתה הוא היה הולך בדרך, שהיה מרמה עצמו. והוא חשב על עצמו, שהוא בבחינת מרים מעם. ועכשיו הוא רואה את מצבו האמיתי.

לכן יש לו עכשיו מקום חסרון, להתפלל לה' מעומק הלב. כי עתה פשוט הוא רואה, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, שאין בידי אדם לצאת, אלא רק הקב"ה יכול לעזור בזה. וזוהי דרגה שלישית, שהיא יותר נמוכה משתי דרגות הקודמות.

ומדרגה ד' היא, שהיא הנמוכה ביותר מכל ג' מדרגות הראשונות, שיש לפעמים, שהגוף בא אליו עם כל הטענות שלו. והוא שומע, והוא לא עונה לו שום דבר. אלא הוא לוקח את טענותיו ברצינות. וגם הוא רואה, שזה דבר טבעי, שאין בידו לעשות מעשים שהם להשפיע. ונשאר בתוך אהבה עצמית, באופן רגיל בלי שום התפעלות. ולוקח את כל זה בקור רוח. והוא שוכח על מקומו ומצבו, שהוא היה לפני רגע, היינו מטרם שבא אליו הגוף עם השאלות שלו, שהיה חושב על עצמו, שהוא לא דומה לשאר אנשים, שכל עבודתם בנויה על אהבה עצמית. אלא עכשיו הוא מרגיש בעצמו, שזו היא דרך עבודה, כמו כל הכלל כולו עובדים.

נמצא, שמכל שאלות שבאו אליו, שהיה בטח כרוז מלמעלה, בכדי להביאו לידי שתהיה לו הזדמנות לעלות בדרגה, או כבחינה א', שהיא דומה לבחינת תשובה מאהבה, או כבחינה ב', שהיא דומה לתשובה מיראה, או לבחינה ג', שהיא שיהיה לו מקום חסרון, היינו שהיה לו עוד מקום להתפלל לה', היות שהוא רואה עכשיו, שאין שום מציאות, שאדם מכוחות עצמו יוכל לעזור לעצמו.

ועכשיו הוא בא למצב, שהוא מאמין ורואה מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "אמר ר' שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה, שעוזר לו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".

והוא רואה, שבאמת הגוף מבקש להמיתו, היינו עם טענותיו הוא רוצה להפריד אותו מחיי החיים. והוא רואה עכשיו, שאינו בכוחו עצמו להתגבר, אלא שהוא מחכה, שה' יעזור לו. נמצא, השאלות שבאו אליו, לא היו בחינם, אלא שנותנו לו מקום תפלה מעומק הלב. מה שאין כן במדרגה ד', שהוא לוקח הכל בקור רוח, נמצא כאילו השאלות באו לו בחינם, בלי שום תועלת.

אבל צריכים לדעת, אצל אדם, שהתחיל ללכת בדרך של השפעה ואמונה, אין שום דבר הולך לריק. אלא אח"כ, כעבור ימים או שעות, הוא מתאושש ממצבו, שבו היה נמצא, לאחר ששמע את הלשון הרע. ואז הוא רואה דבר חדש, איך שהאדם יכול ליפול ממדרגה גבוהה, למדרגה שהיא תכלית השפלות בערך מצבו, שהיה נמצא בו. ומכל מקום לא היתה לו שום הרגשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו, כאילו לא קרה שום דבר, אלא הוא לוקח הכל בשקט ובשלוה, והוא מסכים להישאר במצב הנוכחי, והוא רגוע, ונמצא במצב רוח לא נורא, במקום, שמקודם לכן היה חושב, אם אין לו התקדמות ברוחניות, היה מרגיש, שטוב לו מותו מחייו. והיה תמיד רועד ורוגש איך להתקדם. והיה תמיד מסתכל על אנשים, שהם שלוים, כשעוסקים בתורה ומצות בבחינת היבשות, היינו בלי מוח שום מחשבה, אלא כמצות אנשים מלומדה.

ועכשיו הוא לא מרגיש, שהוא צריך מה שהוא לקבל איזו תמיכה ממי שהוא, שירגיש שאיננו בעל חסרון. אלא, שזה פשוט טבעי, שאדם רוצה לחיות במנוחה, ולא לחפש חסרונות על עצמו, אלא לדון את עצמו לכף זכות. היינו, שעל כל דבר, שהוא חושב שזהו חסרון, יש לו תיכף הרבה תירוצים. ובעיקר הוא רוצה לחיות בלי שום יסורים, כי הוא זוכר, שפעם, שהוא כן חשב על רוחניות, אז היה מלא יסורים, והיה תמיד מלא דאגות. ועכשיו ברוך ה' אין לו דאגות של רוחניות, אלא הוא חי כמו כל אנשים.

אבל כשבאה לו אח"כ איזו התעוררות מלמעלה, אז הוא שוב מתחיל לדאוג על רוחניות. אז הוא רואה דבר חדש, שאין האדם בעל בית על עצמו. אלא הוא נמצא בכף הקלע, שמלמעלה זורקים אותו כמו שרוצים, והוא נמצא בידיהם של מעלה. היינו שפעם נותנים לו מחשבות, שיזרוק כל עניני גשמיים, השייכים לתועלת עצמו. ופעם זורקים אותו למטה לתוך עולם הגשמי, זאת אומרת, שהוא שוכח מכל ענינים רוחניים.

נמצא לפי זה, אפילו מדרגה הד', גם זו היא מדרגה, שנותנים לו הזדמנות, שילמד מזה לראות את האמת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא להתדבק בה', מזה שהוא רואה, שהוא תלוי ביד ה', אז הוא יתעורר לבקש מה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, ולהגיע לאהבת ה'.

אבל זוהי דרך ארוכה. אלא הסדר הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". שהאדם צריך לומר, שהכל בהאדם. כי כל הבחירה ניתנה ביד האדם לעשות, ולא לחכות עד שתגיע לו התעוררות מלמעלה.

ולאחר המעשה הוא צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין האדם יכול להוסיף מה שהוא על עבודתו. אלא כמו שרוצים מלמעלה, הוא מוכרח לעשות. ואין לו שום בחירה. וזו דרך קצרה ומוצלחת ביותר, היות שמרויחים זמן ויסורים, שאינם סובלים מסיבת אריכת הזמן…"


שאלה : למה אנחנו מצד אחד אומרים ,שהכל מלמעלה ,מצד שני אנחנו אומרים תעשה מאמצים ותרוויח זמן , הרגשה , בקיצור אתה תגיע ,בסופו של דבר ,לאותה מטרה , אבל ,בדרך אחרת לגמרי .
אז ,תלוי באדם או לא תלוי באדם ?