סיכום משיעור בוקר 12.02.2015 חלק א' ( מאמר "מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה " ) 55 דקות

"...הזהר (פנחס דף קצ"ב, ובהסולם אות תצ"א) אומר "למנצח על שושן עדות. אמר רעיא מהימנא, שושן עדות, זה הוא עדות השכינה, שהיא נקראת שושן עדות, מפני שהיא עדות, שעומדת עלינו ומעידה עלינו לפני המלך. והיא עזרה קדושה לנו לשבח בתשבחות. על כן נקראת שושן עדות. אמר רעיא מהימנא, היא נקראת שושן עדות, בשביל שהשכינה היא עדות על ישראל, שהם אברים שלה, והיא נשמה עליהם. היא עזרה מן השמים, שכתוב בה, ואתה תשמע השמים. היא סיוע קדוש".

ויש להבין, מדוע השכינה נקראת "שושן". מה זה מרמז לנו, את צבע הזה שיש להשכינה. ועוד יש להבין, מהו הפירוש, שהשכינה מעידה עלינו לפני המלך. שענין עדות, ידוע צריך להיות מפי הראיה ולא מפי השמיעה. אם כן יש להבין, איזו בחינת ראיה יש כאן, לומר אצל השכינה, שמעידה עלינו מבחינת ראיה.

זה ידוע, שיש לפנינו בעבודת ה' ב' בחינות, שהם הפוכים זה לזה:

א) מצד אחד אנו לומדים, שמטרת הבריאה היא, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ומסיבה זו ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג. כי כפי מידת ההשתוקקות להדבר, בשיעור זה נמדדת הרגשת הנאה. נמצא, שהמטרה של הבריאה היתה, בכדי שהנבראים יהנו מהעולם. כלומר, שברא רצון לקבל תענוג. והנבראים יהנו, היינו שכל המטרה היתה, שהנבראים יהנו.

ב) ומצד הב' אומרים לנו, שאסור לקבל לתועלת עצמו. היינו, שאין האדם יעשה משהו במחשבה, דיבור, מעשה, לתועלת עצמו. אלא שהאדם ידאג לעשות הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו, שזה ממש נגד מטרת הבריאה.

והתשובה היא, שענין מה שאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אינו מטעם שה' צריך שיעבדו בשבילו, ולתת לו משהו חס ושלום. אלא זהו תיקון עבור הנבראים. כמו שאומר האר"י הקדוש, שבכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היינו שהפעולה הזו, הנקראת "להטיב לנבראיו", שהנבראים יהנו, שיהיה בהנאה הזו שלימות, היינו שלא ירגישו בזה בחינת בושה, לכן נעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת.

אלא רק בזמן שיהיה להם כוונה לשם שמים, שפירושו הוא, היות שהבורא הנהנה מזה, שמקיימים את רצונו, ומקבלים את הטוב ממנו, בגלל שהוא רוצה בכך, ממילא עובר מכאן את ענין הבושה, מה שהשינוי צורה מביא. מטעם שיש כלל "כל ענף רוצה להדמות לשורשו". כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן כשהתחתון משפיע, הוא נהנה.

מה שאין כן כשהתחתון צריך לקבל, מתבייש. לכן נעשה תיקון זה על הרצון לקבל לתועלת עצמו, שבא מצד הבריאה, שהאדם צריך לעשות על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע.

אולם בזמן שהאדם רוצה בקיום תו"מ על הכוונה, שזה יביאו רצון לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, והיות שהרצון הזה הוא נגד הטבע של האדם, שהוא נברא מצד הטבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, לכן כשהאדם אומר "אני רוצה לעשות מעשים טובים, בעל מנת שעל ידם, היינו בסגולתן יהיה לי הכח לכוון הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו", אז הרצון לקבל לעצמו שבגופו של אדם, המכונה "רשע", צועק "מה העבודה הזאת לכם".

ומהי התשובה שצריכים לענות לו על שאלתו. התשובה מובא בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו".

התשובה הזו מאוד קשה להבין. הוא שואל שאלה, שהוא רוצה להבין, מדוע אנחנו הולכים לבטל את הרצון לקבל, שזה הוא הרצון, שהבורא ברא אותו. אז צריכים לתת לו תשובה, היות שהוא שואל לפי דעתו, שהצדק אתו. אם כן מדוע אמרו "הקהה את שיניו".

אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, היות שהוא שואל "מה העבודה הזאת", היינו "בשביל מה צריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו", על זה אין מה לענות. כלומר, שנותנים תשובה לאדם, על מה שהוא שואל, בכדי שהוא יבין לפי שכלו. וכאן אי אפשר לתת לו להבין, היות שהוא שואל, מה שיהיה להרצון לקבל, אם הוא יעבוד בעל מנת להשפיע. אם היה אח"כ מקבל, לאחר שהוא רוצה להשפיע. כלומר, אם היו יכולים לומר, שאתה תשפיע, ובשכר זה תוכל אח"כ להיות מקבל. נמצא, שזה נקרא "משפיע בעל מנת לקבל". וזה נקרא "שלא לשמה".

לכן בזמן שהאדם רוצה ללכת לשמה, היינו להיות משפיע בעל מנת להשפיע, אין מה לענות לו. וזה נקרא "הקהה את שיניו". כלומר את התשובה, שצריכים ללכת בכח, היינו למעלה מהדעת. כי בתוך הדעת הצדק עם הרשע. זה נקרא "הקהה את שיניו". ואמר, שאין האדם יכול לנצח את הרשע בפעם אחד, אלא שזו היא עבודה בירידות ועליות. עד שהאדם זוכה לנצח אותה, ולקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

לכן נקראת מלכות "שושנה" או "שושנים" או "שושן". שתמיד, נותנים שם הוא על שם המאורע, היות שאין זוכים למלכות שמים בלי ענין "הקהה את שיניו", לכן נקרא מלכות "שושנה", על שם הפעולה.

ובהאמור יוצא, שפירושו של "שושן" הוא בחינת "הקהה את שיניו". היות שאין מה לענות לו על שאלתו, אלא שצריכים ללכת בכח, היינו בכפיה, אף על פי שהרשע, היינו הרצון לקבל לעצמו, אינו מסכים. שזה נקרא בחינת "הכאה", היינו שעושה מלחמה עם עצמו. ובזמן שאדם אומר להרע שלו, שכדאי לשמש מלך גדול, ולא צריכים שום תמורה, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", היינו מפני גדלותו יתברך, שהאדם צריך להיות שבע רצון, בזה שהוא משמש מלך גדול, אז הרע אומר לו "איך אתה רוצה לשמש מלך גדול, האם אתה מרגיש את גדלותו יתברך, שבגלל זה אתה אומר, שכדאי לשמש אותו".

ואז במצבים כאלו, יש לפעמים, שאין אדם יכול לצייר לעצמו שום גדלות ה'. אלא הוא מרגיש את השפלות שבקדושה, שהיא בחינת "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא". היינו, שלא מרגיש שום חשיבות במלך. ולהיפך, שבאים לו ציורים, שהציורים האלו מרחיקים אותו מעבודת ה'. עד כדי כך, שלפעמים הוא רוצה אפילו לשכוח מעבודת ה'. כי בו בזמן שהוא זוכר, שיש לעבוד את ה', ולא לקבל שום תמורה על העבודה, אלא העבודה בעצמה תהיה לו למטרה, זה אפשר לומר, בזמן שהאדם מרגיש טעם בעבודה, אז הטעם מה שהוא מרגיש, זה מחייב אותו להמשיך בעבודה, ואין הוא זקוק לשום תמורה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שבעת שהוא הולך לעבוד עבודת הקודש, ואומר, שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אם כן אין לו תמורה, מה שיחייבו, שבגלל הסיבה הזו הוא יכול לעבוד. ושיעבוד בשמחה, בזה שהוא יקבל אח"כ שכר גדול, היות שהוא עובד שלא על מנת לקבל שכר. ושיעבוד עבור מלך גדול, גם כן לא מרגיש. אם כן, איך האדם יכול לעשות מעשים בלי שום שמחה. ואומרים לו, שיעבוד בדרך כפיה, כלומר שהגוף לא מסכים. וזה נקרא "הקהה את שיניו".

אבל מאין האדם יכול לקבל כוחות, שיהיה בידו לכוף עצמו, ויעשה מעשים בעל מנת להשפיע. ואפילו שהוא מתגבר על עצמו, אבל הוא לא יכול לעבוד עבודה כזו בשמחה. כלומר, שהעבודה, שהאדם עושה, אז יש לו צורה לאדם, שתפסו, והוא מוכרח לעבוד. וכל פעם הוא אומר "אולי יש איזו עצה לברוח מכאן, שלא יצטרך לעבוד בשביל אחרים". וכל השמחה שיש לו אז, שהוא מסתכל על השעון, ורואה, שעוד מעט הוא יפטור עצמו מן העבודה.

נמצא, שבזמן העבודה היא מלאה צער ויסורים, מזה שהוא צריך לעבוד בשביל אחרים, ולא בשביל עצמו כלום, וכי האם בעל בית יכול להסתכל, איך המשמשים עובדים אצלו, ובזמן העבודה הם בוכים, ואומרים "מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לפטור את עצמי מן העבודה".

והאדם שואל את עצמו "וכי הבורא רוצה, שנעבוד בשבילו בצורה של כפיה".

היינו, שמרגישים, שהאדם מרוחק מה'. כלומר שלא מרגיש את אהבת ה'. היינו שאדם בזמן העבודה, שיאהב את ה', והוא מסתכל על עצמו, ואינו יודע מה נעשה פתאום עם האדם. כלומר, במקום שהעבודה לשם שמים, היה האדם צריך להרגיש בעת עבודתו, שעובד לשם שמים, התקרבות לה'. כלומר, שיהיה לו רצון כל פעם יותר להתקרב לה'.

ועתה ממש להיפך. היינו, שמרגיש כל פעם, איך שהוא מרגיש התרחקות מה', שהמעשים שהוא עושה, דוחים אותו. ומרגיש כל עשיה ועשיה, כאילו דוחים אותו החוצה. היינו, שלא נותנים לו להתקרב ולהרגיש את החשיבות של קיום תו"מ, ושיהיה לו קצת טעם בעשיות האלו. אלא להיפך, כאילו נעשה מרחק ביניהם. וזה נראה לו, כאילו אין אחד יכול לסבול את השני. וכל עשיותיו, שעושה בכפיה, הוא עליו כעול ולמשא. וחושב תמיד לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח, רק על ידי שינה. כלומר, שרק בשינה הוא מוצא טעם.

אולם אז נשאלת השאלה, למה באמת ככה. היינו, שיש לאדם לשאול, מדוע מגיע לי כך. וכי זו תורה וזה שכרה. האם בגלל שנכנסתי לעבוד על דרך האמת, שהיא להגיע לעבוד עבודת הקודש, שיהיה הכל לשם שמים, בגלל זה דוחים אותי מחוץ לעבודת הקודש.

מדוע בזמן שהעבודה היתה כמו כל הכלל, היינו להרבות מעשים טובים, ועל הכוונה, שצריך לכוון לשם שמים, לא חשבתי בכלל, וסמכתי את עבודתי כמו כל הכלל, שחושבים רק על מעשים ולא על כוונות, היה לי טעם בעבודה וטעם בתפלה. והייתי יודע, שאני מתפלל עתה לה', והוא שומע את תפלתי. והיה לי כח להמשיך בתפלה. ואף פעם לא הסתכלתי, אם אני מתפלל, אם ה' שומע את תפילתי. היינו, שלא היה לי שום בקורת על המעשים שלי, והלכתי בתמימות, בטח הכל הוא בסדר.

ועתה, בזמן שהייתי צריך להתעלות במעלות הקודש, היות אני רוצה לעבוד לשם שמים, בכדי להגיע להתקרבות לה', ומה יש לי עכשיו, רק התרחקות במקום שהייתי צריך לקבל התקרבות.

והאמת היא, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, ולא ללכת לפי השכל מה שהאדם מבין, אלא הכל לסמוך על מה שהחכמים אמרו לנו. והנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך להאמין, אף על פי שהוא לא רואה, שכך הוא. אלא על האדם להאמין, שכן ה' שומע תפלה, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". והיות שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, לכן ה' רוצה לתת לו התקרבות אמיתית. כלומר, שיתן להאדם את הטוב ועונג, מה שברצונו של הבורא לתת. וזה נקרא "מטרת הבריאה". ולכן ה' מכין לו כלים לזה, שכלים נקראים "צורך וחסרון". והיות לפי שאנו רואים, אין יותר מג' דברים:

א) שהאדם מבין, אם הוא רוצה להיות עובד ה', הוא צריך לסגף את עצמו, ולא להנות משום דבר, ואז הוא יהיה עובד ה', היינו תמורת זה הוא יקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ב) שהוא מבין, שהוא צריך להגיע לדרגה, שיכול לעשות מעשים לתועלת ה'. היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ובזה הוא מסתפק.

ג) שיש להאדם להגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ולא שיתנו. כי ענין הנתינה, שצריכים לעשות נחת רוח ליוצרו, הוא רק תיקון הבריאה.

ובהאמור נבין את מה ששאלנו, מדוע כשהאדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, הוא מקבל מלמעלה כלים דקבלה יותר גדולים, מכפי שהיה לו מטרם שבקש מה', שיתנו לו כלים דהשפעה.

התשובה היא, כמו שדיברנו במאמרים הקודמים, שאם האדם היה מקבל תיכף רצון להשפיע, היינו שתהיה לו היכולת להתגבר על הרצון לקבל הקטן, נמצא שהיה מסתפק בזה, והיה נשאר בו הרצון לקבל בלי תיקון, מטעם שלא היה מגולה אצל האדם, שיהא בידו לבקש עליו כח התגברות.

זאת אומרת, זה שהאדם רואה, בזמן שהוא מבקש, שיתנו לו כח התגברות על הרצון לקבל הקטן, ונותנים תמורת התפלה רצון לקבל גדול, אין זה כמו שהאדם חושב, שמקודם היה הרצון לקבל שלו קטן. ואח"כ משמים נתנו לו רצון לקבל גדול.

אלא זהו כמו שאומר הזה"ק, על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושאל "מי הודע לו". ואמר "ה' הודע לו". פירוש, ה' נתן לו לדעת, כל פעם בשיעור יותר גדול, כמה גדול כוחו של הרצון לקבל, שהאדם נולד עמו תיכף בעת הלידה. כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף כשנולד, כבר נולד בכל תוקפו. לכן הוא נקרא בשם "מלך זקן וכסיל".

אלא, שאין האדם צריך לדעת את שיעור גודלו של הרצון לקבל. אלא, גילוי זה של כוחו של הרצון לקבל הולך בהדרגה. כלומר, שהרע צריך להיות מאוזן, לפי הטוב שיש לו. כלומר, מה שהאדם נותן כוחות לבטל את הרצון לקבל, בשיעור זה מגלים לו מלמעלה.

וכמו שביארנו בענין "אצל הרשעים נדמה להם כחוט השערה ואצל הצדיקים נדמה להם היצר הרע כהר גבוה". ופירשנו, היות שהטוב והרע מוכרח להיות מאוזן, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו חציו טוב וחציו רע". כלומר, כי לעולם הם הולכים ביחד. והטעם הוא, בכדי שתהיה בחירה, מה להכריע.

נמצא, שהרע נמצא באדם. אלא שהרע מתגלה לפי שיעור הטוב שבאדם. לכן כשאדם מתחיל ללכת בקו של אמת, אז כל פעם מתגלה אצלו הרע. אולם, על כל מצב של רע, שהאדם מרגיש, אין לו לעשות שום דבר, רק לבקש מה', שיתן לו עזרה. כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שאין כח לאדם להתגבר על הרע, אלא הקב"ה צריך לעזור לו.

אבל צריכים לדעת, כי גם זה תיקון. כלומר, מה שאין האדם יכול להתגבר על הרע מבלי עזרה מלמעלה, זהו בכוונה תחילה. וזה מטעם, שהיות אם האדם יהיה בידו ללכת בכוחות עצמו לעשות לשם שמים, אז הוא ישאר במצב של קטנות. כלומר, שלא יהיה לו צורך לעלות במעלות הקדושה, שהאדם צריך להגיע להשיג בחינת תורה, ששם גנוז הטוב והעונג, מה שה' רצה לתת להנבראים.

והיות, שאם האדם מרגיש שהוא בסדר, אז אין לו צורך לתורה. מה שאין כן, אם אין האדם יכול להתגבר על הרע, ומבחינה זו אי אפשר שהאדם יקבל סיפוק, הלא הוא רואה, איך שהרע שולט עליו, אם כן הוא רואה, שאין לו אחיזה בקדושה, ואיך הוא יכול לקבל סיפוק.

ואז, לפי ערך ההתגברות שלו, הוא רואה יותר את האמת, שאין לו שום סיכויים, שתהיה לו אפשרות לצאת משליטת הרע. וכשהוא מבקש אז מה', שיעזור לו, אז הוא מבקש עם כל הלב. ועוד יותר מזה, שהרבה פעמים הוא בא לידי יאוש, והוא צריך להתגברות יתירה, שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו.

נמצא, שעל ידי זה שהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה'. ובמה עוזרים לו. זהו כמו שאומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". היינו שכל פעם עוזרים בהארה יותר גדולה. וזוהי הסיבה, שאין האדם יכול לצאת משליטת הרע מכוחות עצמו, אלא שה' צריך לעזור לו. ועל ידי זה יתגלה לו את הנרנח"י דנשמה שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו:

א) מדוע נקראה השכינה "שושן",

ב) מהו שהשכינה מעידה עלינו לפני המלך. כלומר, מה היא צריכה להעיד.

ג) מהו שאומר, שהשכינה נקראת "עזרה מן השמים", כמו שכתוב, "ואתה תשמע השמים".

הנה "שושן" היא נקראת, מטעם שאי אפשר לקנות מלכות שמים, שהיא אמונה למעלה מהדעת, רק בזמן שהרשע בא ושאל "מה העבודה הזאת לכם". והוא רוצה תשובה בתוך הדעת "מה יהיה לו, בזה שהוא יעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו".

אז אין לו מה להשיב בתוך הדעת. כי מצד הדעת הצדק איתו, כמו שכתוב "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". פירוש, היות שהוא כפר בעיקר התיקון, שהיה בכדי שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, נמצא, שאין הבורא צריך שיעבדו בשבילו, אלא זה שאנו צריכים לעבוד לתועלת ה', זה לתועלת עצמו.

היינו שעל ידי התיקון הזה, לא יהיה לנו ענין של בושה, בזה הוא כפר. לכן לא יעזור לתת לו להבין שום דבר. אלא צריכים ללכת בכח, היינו על דרך הכפיה, שזה נקרא "הקהה את שיניו". והיות שענין עבודה זו היא דבר תמידי, לכן נקרא זה "הרבה הקהה שיניו". על כן נקראת המלכות שמים "שושן" או "שושנה", מלשון "הקהה שיניו".

ומה שהשכינה מעידה עלינו, שאנחנו בסדר. ושאלנו, איפוא היא רואה זה.

התשובה היא, היות שהיא עוזרת לנו. כי מלכות נקרא "סייעתא דשמיא". פירוש, שמלכות בעצמה נותנת את העזרה. וזהו כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". אם כן, היא יכולה להעיד עלינו, שאנחנו בסדר, כי היא עזרה לנו בזה.

וגם מה ששאלנו, בשביל מה היא צריכה להעיד. יש לפרש, כי לאחר שהאדם זכה למלכות שמים, שכבר יכול לעשות את מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך לזכות לבחינת תורה, הנקרא בחינת "ז"א", בחינת "מלך". זהו שהיא צריכה להעיד. שכבר יש לו בחינת מלכות שמים, וממילא הוא ראוי עכשיו לבחינת תורה, הנקראת בחינת "שמותיו של הקב"ה". שזוהי מטרת הבריאה…."


ברור לנו מכאן, ששושן זאת המטרה וגם כן סיכום של כל העבודה שלנו ומקום ,שמקבלים את השכר . איך במגילת האסתר ? - שושן הבירה

שאלה : מה הוא הבדל בהבחנות שכינה בגלות או שכינה בעפר , האם גלות זה חוסר גילוי ועפר זה כבר טעם של הגילוי שיש ברצון לקבל ?

תשובה: כל מה שאנחנו מתארים לעצמנו ( רואים ומרגישים ) ,אנחנו ,בעצם, מרגישים את השכינה , את המלכות . אנחנו נמצאים בה ואין יותר חוץ מזה , המציאות היא מלכות . כל אחד מרגיש ,לפי מה שמשיג וכל התהליך ,שאנחנו עוברים ,זה איך לרכוש את הכלים , יכולת להרגיש את המלכות במלואה , שהיא השכינה ,שמקבלת גילוי בורא , שמתגלה בה ,לפי החוקים של השתוות הצורה , דביקות .

מתקדמים בהדרגה , בזה ,שאיך להתיחס נכון למצבנו . כל פעם ,בכל דור , בהתחברות , בהתרחקות בכל מני מצבים ,אז ,בסה"כ אוספים התרשמויות ,עד שהן מהכמות עוברות לאיכות ואז אנחנו מסוגלים לתת להן שמות , מתחילים לקשור ביניהן , לפי יכולת שלנו להבחין בהן קשרים , השפעות הדדיות בין חלקי המלכות .

איך אנחנו יכולים לא רק לראות את זה בצורה פסיבית , אלא גם כן מעצמנו להשתתף במה שקורה ? היום אנחנו נמצאים בזמן , במקום , בתהליך סה"כ ,שאנחנו רואים ,עד כמה שמשנה לשנה ( לפעמים אפילו מיום ליום ) ישנם שינויים גדולים , שאנושות עוברת ,ואנחנו עוברים בהתקדמות שלנו . בדורות הקודמים זה לא היה כך , לא היו בכלל שינויים , היו עוברים מאות שנים וסה"כ בגשמיות לא היו שינויים , אלא ,רק יחידי סגולה שהיו מיועדים להכיר את התהליך ולהמשיך אותו , הם היו ממשיכים את התיקון . ההבחנות האלו שכינתה בגלותה , עפר הן מתבררות בכל מדרגה ומדרגה .


שכינה בגלות זה, שהיא בגלות ממני ויותר נכון ,אני בגלות ממנה , בהבחנות שלי ככה אני מרגיש . בגלות ,וודאי ,שהיא גם כן בעפר , אבל יכול להיות ,שאני עכשיו לא מבחין את זה , שהכלים שלי הם נמצאים במצב ,שככה אני מבזה את העבודת ה' , כוונת ההשפעה , שאני צריך לרכוש וזה נקרא ,שאצלי בעפר , כדברים הלא חשובים , שאני עכשיו כך מרגיש . כתצאה מזה, וודאי ,שהשכינה היא בגלות . אבל יכול להיות ,שאני לא קובע שהיא בעפר , אבל היא גם כן בגלות , שאני מרגיש ,שאין לי יראה , אין לי חשיבות בהשגת הפעולת ההשפעה .

כאן אנחנו עוברים כאלו מצבים ,שאדם לא יכול לקבוע בעצמו שום דבר , אלא , לפי מידת המאור ,שמקבל ,כך הוא מתקדם . הוא יכול להשפיע על ההתקדמות שלו , אבל ,זה בהתאם לחברה , בהתאם לכמה שהוא מעורר אותם , כמה שהוא מחבר את כולם יחד , לכן ישנם מצבים ,שאנחנו צריכים לעבור בהם ,כדי לקבוע ,שבאמת שאנחנו נמצאים בעבודת ה' ,שהבורא הוא עושה הכל ואנחנו רק צריכים להכין את הכלים ,כדי להרגיש שהוא עושה . הכל מתרחש בתוכנו , כדי להראות לנו , שהמציאות עצמה היא נמצאת בצורה מושלמת . לכן ,זה נקרא פנימיות התורה , עבודה פנימית וצריכים להבין איפה כאן בדיוק השתתפות האדם , שמצד אחד

יש לנו הרגשה ,שאפילו ,אם לא נעשה כלום ,זה תבצע וזה לא טוב . צריכה להיות, בכל זאת , בכל רגע ורגע השתתפות משלנו . אנחנו מאוד נחלשים מזה ,שישנה הרגשה כזאת, שגם כך זה יסתדר , עוד מעט זה ישתנה

מצד השני ,אסור לנו לחשוב שאנחנו עושים ושהכל נעשה בהשתתפות שלנו , אלא גם כן איך שלא נשתתף הבורא יעשה

ההתנגשות הזאת ,בין שתי הבחנות, היא מאוד מחלישה אותנו , מאוד מבלבלת אותנו . אנחנו לא מסוגלים לחבר בין שני דברים האלו ביחד …



שאלה : איפה הבורא ,אם אני מהרצון החופשי שלי צריך להתעלות מעל הרע שלי ?

תשובה : קודם כל ,זה שהוא רוצה להתעלות מעל הרע שלו , מי נתן לו את הרצון ?

הוא משייך לעצמו את הרצון ,שהוא מגלה ששולט בו ? מאיפה זה בא ?

הוא בירר אותו והוא גילה אותו ? - דבר אחד .

דבר השני - מי יממש את הרצון ? הוא בעצמו ? מאיפה ?

רק הכוח השפעה , כוח האור מסוגל את זה לבצע .

לאיזו מטרה ? מאיפה הוא יודע ? אין כאן אדם , האדם ,בעצם ,הוא הצופה .

אנחנו צריכים להשתתף , כדי לגלות את התהליך ,שהואר עושה עלינו ולא יותר מזה . הרבה פחות ממה שאנחנו עושים בעולם הזה , כאשר אנחנו קטנים ולומדים


שאלה : למה הוא קושר "ואף אתה הקהה את שיניו" עם שושנה ?

תשובה : כי להרבה שאלות אנחנו לא יכולים לענות בהיגיון שלנו . אין תשובה , כמו שאין תשובה לרצון , שרוצה אני . אם זה רצון ,שהבורא מעורר בו , שהוא נמצא בזה וזה תופס אותו , אומנם שאין בזה שום דבר , אבל ככה ואין מה לעשות . עכשיו הוא נמצא כאיבר של השכינה והוא חייב לממש את הרצון הזה , תעזוב אותו ,אין כפייה ברוחניות .

אם אדם שמתקדם למטרה, ורואה ,שיש לפניו הפרעות , שבאות בצורה מאוד פשוטה : חולשה , בלבול , בזבוז זמן , זלזול, לכן אין איזו התגברות במאמץ ,שכלי ,פשוט לא בא לי , לא רוצה שום דבר ...

לכן "ואף אתה הקהה את שיניו" . ברצון ,שבא לשבש לנו תהליך הרוחני ,אף פעם אין לו חכמה , אלא , תמיד נופלת חשיבות של ההשפעה וגדלות הבורא ובמקום בא טמטום ומאוד ברור ,שאין בזה שום ערך , לכן רק המכה עוזרת



שאלה : אומרים ,שבאמונה למעלה מהדעת אנחנו אמורים להשתמש בה בשמחה , מצד שני ,אנחנו מוסיפים כל הזמן כלים וחסרונות , אז איך להשיג אושר ?

תשובה : כל העבודה שלנו היא ,כדי לשנות ערכים , שאני פתאום ( ! ) מתחיל להרגיש שחשיבות הבורא לזה יש לי איזה רגש וכך מתקדם בכל מני כאלו ערכים . אחר כך ,באה עוד הרגשה היחס להשפעה , פתאום להשפיע , המושג הזה ( עוד לא מגלה כלום ) הוא מהשמיעה ,שאני שומע ,לצליל הזה מתחברת הרגשה , אני נתפס לזה , שזה מחוצה לי ,אבל, יש לי מזה טעם , במשהו , קצת . עדיין זה לא אור ולא פעולה עצמה ,אבל ,כך אדם מתקדם .

העיקר הוא וודאי סבלנות - מה שאפשר ,אני עושה ואני צריך לבדוק את עצמי , האם אני מרוצה מהמצב הנוכחי בזה ,שאני נשאר בו , אבל שאני מסוגל , יחד עם זה , להשתתף באיזו פעולת ההשפעה . זאת אומרת ,כלפי אני מרוצה במאה אחוז ולא צריך שום דבר , העיקר קטנות ולא גדלות וכל הרצון שלי הוא מכוון לזה, אולי אפשר להשתתף באיזו פעולת ההשפעה …


שאלה : יש הקבלה בין שני מצבים שכינתה בגלותה ושכינת בעפר והסתר אחד וכפול ?

תשובה : לא . וודאי, ששכינת בגלותה ושכינתה בעפר ,זה שני מצבים של הסתר . אבל הסתר בתוך הסתר, שאפילו אחוריים הוא לא רואה . לא , יש כאן יותר הבחנות


שאלה : אנחנו צריכים להשתתף ,כדי לגלות עבודת הבורא עלינו . מה זאת בדיוק העבודה ?

תשובה : אדם צריך להגיע למצב ,שהוא נהנה מהשפעה , כי מטרת הבריאה להנות , להגיע לטוב ועונג . אנחנו שוכחים על זה ורואים לפנינו איזו מוות לרצון להנות , לא . צריכים לראות מילוי בלתי גבולי ממש , רק להנות מהשפעה . השתתפות של האדם ,שהוא משפיע לבורא בכל הכוח שלו ונהנה מזה , כמו אמא לתינוק . רק אנחנו צריכים לקנות את הכלים , ואמא עושה את זה מתוך כלים הטבעים שלה

תלמיד : מה זה עבודת ה' ?

רב: זה ,שאני ע"י התיקונים על הרצון לקבל שלי , שאני מגיע לאותם הפעולות , כמו הבורא

תלמיד : ממה הוא נהנה ? מהתיקונים שברצון לקבל ?

רב: הוא נהנה מזה ,שהוא דומה לבורא , שנעשה כבן שמסתכל על אבא ומתוך זה יש לו דביקות

תלמיד : ההנאה מהתהליך זה ביטוי לדבקות ?

רב: ההנאה מתהליך ,שמזה הוא מביא תענוג לבורא . אין לו כלים אחרים להנות , הכלים של התענוג מהשפעה הוא מקבל מהבורא . יש כאן כמה שלבים ,שאנחנו עוד לא מרגישים ...זה יתברר בקרוב , תוך חודשים, נראה לי

תלמיד : נכון לעכשיו אנחנו יכולים להנות מאותם פעולות ,שהבורא מאפשר לנו לעשות

רב: רק לעשות כל הפעולות , שאתם מחליטים יחד , פעולות מאוד חשובות , פעולות של הפצה בכל מני כיוונים ואתם רואים ,עד כמה שאנחנו מתפשטים ונכנסים לקהל הרחב ומתחילים להיות בעלי השפעה , ככה זה יהיה , בעזרת ה' ,אתם תראו מה היא התוצאה , לקראת ראש השנה יהיו שינויים גדולים . רק הכוונה שתהיה לכל אחד ולכולם יחד , על זה צריכים לעבוד ...