סיכום משיעור בוקר 17.02.2015 חלק א' ( מאמר "מהו מחצית השקל, בעבודה – א'" )

"...אולם בזמן שרוצה ללכת ברגל שמאל גם כן, ובשמאל למדנו, שמאל דוחה, כלומר שבזמן שהולך לבקר את מעשיו, אם צריכים משהו לתקן, אז הזמן לראות רק דחיות, כלומר איך שהוא נדחה מרוחניות, וכל מחשבה דיבור מעשה שלו, הם שקועים באהבה עצמית, ולא רואה לפניו שום מציאות, שיהיה בידו לצאת משליטת הגוף, השולט עליו בכל תוקפו.

ולא עוד, אלא אפילו כשרק מתחיל לחשוב, שלא כדאי להישאר במצב של קבלה, תיכף הגוף בא אליו בטענות יותר חזקות מכפי שהגוף היה רגיל לדבר, בזמן שלא היה רוצה לשמוע בקולו, אלא רצונו היה לעבוד להשפיע. כי עתה הגוף נעשה יותר חריף, ושואל שאלות יותר חזקות.

והוא שואל לעצמו, מדוע טרם שהתחלתי לעבוד ביתר שאת ומרץ בעבודת הקודש, הגוף לא היה כל כך פיקח. ועכשיו שהתחלתי לעבוד עבודת הקודש, הייתי מבין שצד הטוב של האדם היה צריך להיות יותר חכם ופיקח, ויותר בעל מרץ, משום שעסקתי בעבודת הקודש.

ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", הבינותי שהגוף נחלש, כלומר, טענותיו שהיו לו עד כאן, נסתמו, ואין לו כח עכשיו להתווכח, כי הקדושה קבלה התחזקות מהמעשים טובים, שעסקתי כל הזמן בעבודת הקודש. ועתה אני רואה את ההיפך, שהגוף נעשה יותר פיקח, וטוען טענות יותר חזקות ויותר שכליות.

ובעיקר שמביאו לידי יאוש, שאומר, שיותר טוב בשבילו שיפסיק את העבודה הזו הנקראת, לעבוד בעמ"נ להשפיע, וילך כמו הכלל כולו, ולא לחפש להיות יוצא מהכלל, זאת אומרת, לחזור להמצב המקובל. היינו שמספיק לנו שנקיים תורה ומצות בלי כוונות. וכל הכח צריכים לתת לקיים את תורה ומצות ביותר דקדוקים, היות שזה יותר קל מכוונה דלהשפיע. ובעיקר אני רואה, שכל הכלל, מאלה שרוצים להיות יוצא מהכלל, הם עוסקים ביותר דקדוקים בתו"מ מאנשים אחרים. ובזה הם מקבלים תוארים, אחד בשם, צדיק, ואחד בשם, חסיד, ואחד בשם, איש מורם מעם. ומאי לי להכנס בדרך של לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

ובמצב הזה האדם לרחמים גדולים הוא צריך, בכדי שלא לברוח מהמערכה. ואין לאדם שום עצה לצאת ממצב זה, אלא על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, זה שהגוף נעשה עכשיו פיקח גדול, הוא מטעם שנותנים לו מן השמים הרגשה לדעת מה זה דעת, בכדי שיהיה לו מקום ללכת עכשיו למעלה מהדעת.

כי מה שאומרים, דעת, הכוונה על הדעת שבא משכל החיצון, שחיצוניות נקראת, רצון לקבל המקורי, שאין בו מבחינת השפעה. ודעת הפנימי נקרא, דעת המתלבש בכלים הפנימיים, שהוא בחינת בינה, שבחינתה היא ממקורה בחינת השפעה, ואין לה מבחינת קבלה כלום, שמשום זה, שכל החיצון אינו מבין שיש מציאות של רצון להשפיע. לכן בו בעת שהאדם מתעורר לעשות משהו בעמ"נ להשפיע, תיכף הוא מתעורר וקם כנגדו, כגבור מלומד מלחמה, ומתחיל להכניע את האדם בפקחות גדולה.

ואל יקשה, הלא הכתוב אומר, שיצה"ר נקרא, מלך זקן וכסיל. ואיך אנו אומרים שהוא פיקח. ועל זה יש להקשות שאלה אחרת, איך אפשר לומר על מלאך שהוא רוחני, שיהיה כסיל, כמו שכתוב בזה"ק, על הכתוב, "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". ומפרש, מלאכיו, היינו ב' מלאכים, יצ"ט ויצה"ר. ואם היצה"ר נקרא, מלאך, ואיך אפשר שיהיה כסיל. אלא צריכים לפרש, כי מלאך נקרא, על שם הפעולה, כמו שכתוב (שופטים י"ג), "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי".

שפירושו, ששם של המלאך נשתנה לפי השליחות, שנשלח לעשות איזו פעולה, נמצא, לפי הפעולה נקבע לו שם.

ולפי זה יש לומר, היצה"ר נקרא, כסיל, על שם שהוא משתדל שהאדם יעשה מעשה כסילות. ואת זה שהאדם יהיה כסיל, הוא עושה זאת בפקחות גדולה. ולכן כשהאדם מתחיל ללכת בהתגברות, ולא רוצה לשמוע בקולו, הוא מוכרח להראות לאדם יותר פקחות, שהצדק הוא עמו. וכשהאדם מתגבר על טענותיו של יצה"ר, מוכרח אז היצה"ר לבוא אליו עם טענות יותר מחוכמות, ואין האדם יכול לנצח אותו אלא עם האמונה למעלה מהדעת. ולומר, אין להדעת שום ערך, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.

אבל אם האדם מתגבר על הדעת החיצוני, שטוען טענות צודקות, הוא מרויח, שהאמונה שלו מתגדלת בכל פעם מדרגה יותר גדולה, מכפי שהיה לו טרם ביאת היצה"ר עם השכל שלו, שלא כדאי לצאת מאהבה עצמית, מסיבת שכל פעם שהדעת של היצה"ר מתגדל, אין לו ברירה אחרת, אם הוא רוצה להישאר בקדושה, אלא להמשיך על עצמו בחינת אמונה יותר גדולה. כלומר שהוא נעשה כל פעם נצרך להבורא, שיעזור לו להינצל מהרע שלו. זאת אומרת, שאל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.

וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות, אלא שהוא יסתפק עם האמונה שיש לו בה', שכפי אמונתו שיש לו בטרם ביאת היצה"ר עם הטענות הצודקות, ושאי אפשר לתרץ אותם בלי עזרת ה', שמקבל כח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאם כן מי שלא הולך בדרך האמת, שכל עבודה שלו תהא בנויה על יסוד של מוחא וליבא, הוא מבקש מה' שיקח ממנו את המחשבות האלו, שלא יפריעו לו מעבודתו. נמצא, שהוא נשאר בדרגתו ואין לו מקום ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך ללכת קדימה, אלא הוא רוצה להישאר במצב הנוכחי בקביעות. ורק לזה הוא מצפה, ואין לו צורך לגדולות.

והגם שהוא רוצה מדרגות יותר גבוהות משאר אנשים, זאת אומרת, אם הוא תלמיד חכם, ויודע בעצמו שיש אנשים שלא מגיעים לקרסוליו, ובודאי שגם בעבודה הוא רוצה להיות מורם מעם, ומשום זה הוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא מרגיש שהוא נמצא במצב הנוכחי.

אבל כל זה הוא רק מטעם מותרות ולא הכרחיות. ומי שמתפלל על מותרות, לא יכולה להיות תפלה זו מעומק הלב, כי הוא יודע בעצמו, שמצבו לא כל כך רע…"


שאלה : איך אנחנו מגיעים למצב ,שאנחנו באמת מרגישים שמה שאנחנו רוצים לא מותרות ,אלא ,הכרחיות ?

מה זה נקרא שאני מרגיש שזה הכרחי ?

באיזו צורה אנחנו מרגישים שזה הכרחי ואיך אנחנו מגיעים לרצון כזה , מתוך זה שמהתחלה בכלל לא רוצים ?


הכרחי נקרא ,שזה יסוד החיים שלי , שאם עכשיו היסוד החיים שלי זה לקבל ובלי זה אני לא יכול להתקיים , כי כך הטבע שלי וזה לא תלוי בי, כי ככה אני נבראתי ,אז , להחליף , להביא משהו אחר כהכרחיות - זה להחליף את היסוד החיים , שאם אני לא מקבל את זה ,אז ,אני לא יכול להתקיים .

איך אני עושה את זה ?

אני עושה כל הפעולות ,כדי לעורר מאור ואז הוא משנה את זה בדרך הטבעית ואחרי שישנה את הטבע שלי, אז , אני אתבסס כבר על העיקרון אחר , עיקרון של השפעה ואז אני לא יוכל להתקיים בלי להיות עם כוח השפעה .



"... וזהו מסיבת שהוא רואה אנשים יותר גרועים ממנו, אלא רק למותרות הוא צריך. ולפי הכלל, "אין אור בלי כלי", שפירושו של כליהוא, צורך וחסרון, ולמלאות את החסרון הוא צריך. מה שאם כן מותרות עוד לא נקראות חסרון ברוחניות. ומסיבה זו האדם נשאר על מצבו, ואין לו שום אפשרות שיוכל לזוז ממנו.

אולם האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת.

נמצא, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו כח יותר גדול, אין זה מטעם מותרות, אלא פשוט שהוא רוצה להיות יהודי מאמין בה'. והוא מביא לו מחשבות, שטוען לשון הרע על דרך ה', ועל כל דבר ששייך לקדושה. היינו כל דבר שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, תיכף בא אליו עם טענות של רשעים, המלעיגים על עובדי ה', כמו שכתוב, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים".

אי לזאת, הסיבה שהוא רוצה כל פעם כוחות יותר גדולים מלמעלה, היא הכרחיות, היות שהוא מבקש עזרה להינצל ממיתה, להכנס לחיים, כי, "רשעים בחייהם נקראים מתים". והואיל שהוא רוצה עם טענותיו להכניסו במחנה של רשעים, נמצא, שהוא לא מבקש עזרה מה', שיתן לו מותרות, אלא פשוט להיות נפשו, כלומר שלא יהיה רשע.

ובהאמור יוצא, שהאדם מרויח תמיד מהשאלות של הרשע, ע"י זה שיש לו מקום חסרון, לבקש מה' שימלא משאלות לבו לטובה, היינו שיהיה טוב ולא יהיה רע. ותפלה כזאת, הנקראת, "תפלה מעומקא דליבא", מתקבלת תיכף למעלה, היות שזה נקרא, "תפלה דעני", כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב, "תפלה לעני כי יעטוף", שאומר, שתפילת העני מאחרת כל התפלות, היות שתפלתו מתקבל לפני כל התפלות.

והטעם הוא צריך לומר כנ"ל, שאין זה מותרות אצלו, אלא פשוט הוא רוצה לחיות, ולא יהיה בחינת מת, כי רשעים בחייהם נקראים מתים. וזה הוא מה שכתוב, "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת".

יש לפרש, שה' קרוב להושיע להם, לאלו שמבקשים שרוצים ללכת בדרך האמת, הנקראת, לשם שמים.

כלומר שהם רואים שאין ביכולתם להתגבר על אהבה עצמית, ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומבקשים מה', שיתן להם עזרה, שיוכלו להתגבר על הגוף. זאת אומרת, מה שהם מבקשים מה', הוא רק דבר אחד, שתהיה להם היכולת לעשות משהו לשם שמים, שיוכלו לומר בפה מלא, "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, ולא לתועלת הגוף".

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל, "ג' שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. אביו נותן הלבן".

לובן נקרא, קו ימין, שהוא בחינת לבן, כלומר שאין שם שום כתם ופגם אלא רק שלימות. אבל כנ"ל, השלימות היא מצד החשיבות. פירוש, הגם שהוא רואה שיש לו חסרונות, ומאיפה הוא יודע זה, שיש לו חסרונות, זה באה מאמו, שנקרא, קו שמאל, כנ"ל, שהיא בחינת, שמאל דוחה, שהיא בחינת נוקבא בחינת חסרון. כשהוא מסתכל אל מצבו הרוחני, הוא רואה שאין כל הכוונות רצויות, כלומר שיהיו כולם להשפיע. אלא שהוא רואה, שאיך שהוא שקוע באהבה עצמית. ויותר מזה, הוא רואה?? שאין מציאות בידי אדם לצאת משליטה הזו, אלא רק ה' יכול להוציא מהגלות, כמו שהיה בגאולת מצרים, שכתוב, "אני ה'". ודרשו חז"ל, "אני ולא שליח", היינו כנ"ל, שרק הקב"ה יכול להוציא מתחת שעבוד של אהבה עצמית הנקראת, ארץ מצרים, כי ארץ מלשון, רצון. כלומר שהרצון לקבל, כל חשקו הוא למיצר הקדושה, שזה נקרא, ארץ מצרים.

ומשום זה, זאת אומרת, לאחר שהתחיל בקו ימין, שהוא שלימות. ועל זה שה' נתן לו שלימות מצד החשיבות כנ"ל, בודאי הוא צריך להודות להלל להמלך, כמו שכתוב, "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך, וליתן שבח והודאה לשמך, אשרינו, מה טוב חלקינו, אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", (לפני "קריאת שמע" דקורבנות).

ואח"כ עוברים לקו שמאל, שנקרא, בחינת חסרון. כלומרשנקראת אמא בחינת נקבה, שהיא מראה על חסרונות. כלומר שיעור האמיתי איך שהוא מלא דחיות מהרצון דלהשפיע, דהיינו שהוא רואה איך שכל פעם שהוא רוצה לתת כוונה דלהשפיע על המעשה, הגוף דוחה אותו, ואין בידו להתגבר עליו.

ובמצב כזה יש מקום לתת תפלה שה' יעזור לו, שתהיה לו יכולת להתגבר. ואח"כ שוב חוזר לקו ימין. ואומר, שיש לו שלימות וזכיה גדולה, לכל הפחות מצד המעשה, הגם שהשרות הזאת שהוא עושה להמלך, הוא מתוך כוונת אהבה עצמית, הנקרא, שלא לשמה, מכל מקום הוא חשוב לו מאוד השרות הזו, היות על כל פנים הוא משמש את המלך מצד המעשה.

ולפי שהמלך חשוב אצלו כנ"ל, הוא יכול לשמוח עם משהו אחיזה שיש לו בקדושה. נמצא, שע"י קו שמאל הוא מקבל עכשיו מקום להתגבר בבחינת הימין, ולומר שהוא שמח בזה שיכול להחשיב את האחיזה הקטנה שבקדושה שיש לו. כלומר שמטרם שבא לקו שמאל, היה חושב, שבאמת יש לו משהו שלימות, רק אין זה שלימות גמור, ממילא יש לי על מה להלל להמלך. אבל עכשיו, שהקו שמאל נתן לו להבין איך שהוא מרוחק משלימות, נמצא, שעכשיו הוא צריך להיות עצוב ולא להיות בשמחה, מכל מקום הוא מתגבר ואומר, היות שהמלך הוא חשוב מאוד, אי לזאת, אפילו שיש לי קצת אחיזה ברוחניות, גם כן חשוב אצלי.

ובהאמור יוצא, שהקו שמאל גורם לו תמיד להתבונן בגדלות וחשיבות ה', אחרת אין לו במה לשבח את המלך, כי אין לו שום דבר חשוב ברוחניות, שיהיה לו על מה לתת תודה. ולכן הקו ימין גורם לו שהקו שמאל נעשה אצלו כל פעם גדול יותר. והקו שמאל גורם לו, שהקו ימין מוכרח להתגדל, וע"י זה הקוים מתגדלים, וכשהמה באים לשיעור מסוים, עד שיהא ברור את ב' קוין האלו, שהם בהפוכים זה מזה, אז הקב"ה נותן את הנשמה, ואז הוא יוצא מהגלות, שזה נקרא, "הבא לטהר מסייעין אותו", כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמה, וזהו העזרה שהוא מקבל מהקב"ה…"


שאלה : מה זה ,שהקב"ה נותן נשמה ?

לפני זה לא היית בי ועכשיו כן קיבלתי , אני צריך אותה ?

מה היא מאפשרת לי ?

מה הוא הרווח שלי לרכוש כזה החדש ?

איך אני מקבל אותה ?

מה היא השמחה ,שמלווה קבלת הנשמה ?


שאלה : מה זה נקרא ,שרק לאדם ישנה נשמה ?


שאלה : מה זה נקרא ,שנשמה זה חלק אלוקה ממעל ?


שאלה : ונגיד שאדם מקבל נשמה , אז מה הוא עושה איתה ?

לפני זה הוא היה חי ועכשיו הוא חי , אז ,מה הוא עושה איתה ?

מה זה נקרא ,שיש לו עכשיו חלק מאלוקים ?


שאלה : אם אדם מקבל תכונת ההשפעה ( זה חלק אלוקה ממעל , אלוקים זו בינה ) , הוא קיבל עכשיו תכונת הבינה ,אז ,מה הוא עושה איתה ?

איך הוא עובד עם תכונת הבינה ,שקיבל ?


שאלה : איזה ישנן הגבלות בשימוש הנשמה ?


שאלה : לבורא אין רצון , שאני משפיע על הרצון שלו . הבורא זה איזה יחס מסויים בין הנבראים , שהוא מגולה לנו כבורא . אם הנבראים כולם ברצון לקבל - אין בורא, אם הנבראים נמצאים בהדדיות ,ברצון להשפיע ,התכונה הזאת ,שמגולה ביניהם , היא נקראת בורא .

איך אני משפיע לבורא ?


שאלה : איך להרגיש את עצמי ,כאדם הראשון המתוקן ?

תודהרבה לאון על היגיעה

לחיים לאון על היגיעה
תודה לך