קטע משיעור בוקר 07.05.2015 חלק א' ( מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" ) 30 דקות

הכמה לשיעור :


אז ,אנחנו צריכים לכוון את עצמנו קודם כל למטרה , כדי שהשיעור יתן לנו כוח להשיג אותה .


שאלה : איך אני דואג, שהקבוצה תפליג בכיוון הנכון , שהכל תלוי בי ( ההגה אני מחזיק ביד ) והדאגה הזאת ,שאני לא סתם דואג , אלא , היא חייבת להתבטא בזה ,שאני מכוון את כל הקבוצה כאוניה ל "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" .

איך אני עושה את זה , כל אחד ואחד ? בבקשה לחשוב על זה .

מה חסר לי כדי לממש את זה ?


חלק א' :


"..."אמר ר' יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה. זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפוא הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום…"


זאת אומרת , אנחנו צריכים לעבור כל המצבים ולבדוק את כל הספקות , מחשבות ( מה שיש לנו על החברה ) ולהגיע לתיקון כזה ,שעל כל התביעות שלי , כלפי הקבוצה , אני אהיה בטוח , שאקבל יחס שלי לקבוצה בצורה הנכונה . זאת אומרת, שיתגלו כל המחשבות , רצונות יחסים שלי כלפי החברים ועל כל זה אקנה נעליים , אעלה מעל זה ביחס הנכון כלפיהם , שבאמת מזה נבנה בית , כלי להשגת המטרה , שכולנו יחד הולכים להיות לכלי אחת.


שאלה : לא הבנתי , נשארים הספקות ?

תשובה : וודאי ,שהכל נשאר , שום דבר לא נעלם - אם לא יהיו ספקות ,לא יהיה סוף הפרצוף , אז ,הוא אף פעם לא יגדל , אלא , יותר ויותר ספקות באות ומתגלות ואנחנו ,על פני ספקות האלו ,קונים נעליים ( זאת אומרת מנעולים ) , מסך ולמרות הספקות מתעלים מעליהם .

החברים שלי לא נעשים יותר יפים בעיני , כמו שעכשיו אתה רואה ,שהם בשבילך לא חשובים , אתה פשוט לא מזהה אותם , לא מרגיש , אבל ,אם נגיע למדרגות גבוהות ,אז, נהיה כמו תלמידי רבי שמעון , שמרגישים שנאה ממש ולא מוכנים לשבת אחד ליד השני ( עכשיו אתה יכול לשבת ,כי לא איכפת לך .

מה זה אומר ?

שכמה שמתקדמים , סוף סוף מתחילים לגלות יצר הרע ועד כמה שהוא לא סוהל אחרים ועל זה אנחנו קונים נעליים , מסכים ומתחברים מעל הכל היחסים הרעים ( שהרצון לקבל ,שגודל כל פעם בנו , הוא מתאר לנו כך היחס הנכון מצדו ,כלפי החברים , קבוצה ) .

איזה יחס הלא נכון ? - שנאה . עד שמגיעים להר סיני ולא יודעים מה לעשות וזקוקים לתורה ונקבל תורה , אבל ,לא לפני זה



תלמיד : אז מה זה למעלה מהספקות ?

רב: למעלה מהספקות ( ספקות נשארות , בירור נשאר , "כל הפוסל במומו פוסל" נשאר , הכל נשאר) אנחנו לא מבטלים עולם הזה . העולם הזה -זה היסוד שעליו עומד הסולם ואנחנו רק עולים על הסולם … ע"י מאור המחזיר למוטב , אבל הכל נשאר

תלמיד : מה זה אותו מסך ,שמאפשר להיות למעלה מהספקות ?

רב : חשיבות המטרה , גדלות הבורא , שאני מצדיק אותו ,כי הכל מ"אין עוד מלבדו" והעבודה שלי בחלק שלי בזה ,שאני חייב להתעלות ולבקש ע"י מאור ,אבל ,להתעלות מעל מצב ,שנקבע בתוך האגו שלי

תלמיד : אז בתוך האגו אני תמיד בספקות על החבר

רב : אתה תראה שלילה טוטאלית , שלמה

תלמיד : אבל אני רואה

רב: אתה לא רואה , אתה לא שונא אותם , אתה אדיש כלפיהם ...

אם אני מסתכל על הקבוצה הזאת , מה זה ?

זאת לא קבוצה , סתם . באים אנשים כל בוקר , למדים משהו והולכים . אין ביניהם יחס . ישנם קבוצות שיש ביניהם יחס יפה . הם מרגישים ,שיש להם יחס מיוחד למטרה אחת , דואגים זה לזה . ישנם חברות מאוד יפות



תלמיד : כאשר אנחנו באים לפה ,אנחנו כן באים בשביל לעבוד על היחסים בינינו ?

רב: קודם כל ,לא בטוח ,שאתה בא בגלל זה , אם בגלל זה, לא היית בא . אתה בא לכאן לא כדי לעבוד על עצמך , אלא, כדי להשיג משהו ,שנקרא רוחניות ולא איכפת לך מי שיושב כאן ...

ואתה לא קושר השגת המטרה עם כל החברים , שנמצאים כאן . אחר כך אתה שומע הרבה פעמים , שהמטרה מושגת לא למעלה , אלא , באמצע , בין כולם . אם כולם מתחברים נכון ,אז , שם באמצע יש גילוי מטרה . זה מאוד מקרר אותך עד שבורחים או אם נשארים אז עדיין

או בגלל שהאוזן סתומה והם לא מרגישים את זה ממש ככה , שחייבים להיות בקשר במרכז הקבוצה

או שאין ברירה הם ממשיכים , מה שלא יהיה , גבורים שמידת הסבלנות עמדה להם ומגלים עוד יותר ויותר רע עד הר גבוהה , עד אין סוף ,כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" , אבל ,הם כבר מבינים ,שצריכים ,למרות הרע הזה ,להתחבר . כאן עבודה היא בשני קווים

מצד אחד מתגלה הרע

מצד שני הם צריכים כוח החיבור , שמקבלים אותו מפעולות משותפות ביניהם . מי שנכנס לפעולות משותפות ,הוא מתקדם . הבעיה היא להכנס לזה .


אנחנו עכשיו נמצאים במצב האם להיכנס לזה או לא ?

צריכים להחליט , האמת שהחלטה היא כל פעם , אבל , להבין מה היא ההחלטה ?

אז , אנחנו מסדרים את כל העבודה הפנימית שלנו בצורה אחרת : זאת אומרת, שהעיקר בשבילי זה כל רגע ורגע להיות בהחלטה , שאני מקושר עם האחרים והקשר הזה הוא רוכב מעל רצון לקבל שלי וכך אני נמצא בהכרעה הזאת כל הזמן וזה בשבילי חשוב מכל דבר אחר .

זה נקרא הכרעה בכוונה . כל היתר זה אותם מעשים ,שאני צריך לעשות איתם ( לימוד , הפצה , כל מני דברים ,שאני עושה עם הקבוצה יחד ,כי אין ברירה או ברצון …

כל הזמן אני נמצא בכוונה ,שהחיבור הוא העיקר ובתוך חיבור אני רוצה לגלות כוח ההשפעה המשותף ואליו אני מכוון , זה נקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" למה ?


ישראל זה אלו אנשים שרוצים להתחבר . הם לא מסוגלים , אפילו מרגשים ,ששונאים זה את זה , אם מתקדמים נכון . הם דורשים המאור המחזיר למוטב ( זה נקרא ישראל אורייתא ) ואם מגלים ע"י זה שמתקנים ישראל ( מי שמכוון ישר - אל ) ע"י אורייתא ( כדי לעזור לו להגיע לגילוי בורא ) ,אז ,כאשר הוא מתגלה הוא מתגלה ,לפי השתוות הצורה .

העיקר ,מה שאנחנו עכשיו צריכים לעשות , שאנחנו עומדים בהכרעה :

האם אנחנו ניקח את הכוונה הזאת על חיבור הקבוצה וגילוי בורא וכל היתר הם רק תנאים ,שעל פניהם אנחנו צריכים את העיקר הזה לשמור . או נמשיך בצורה כמו שקודם , מתגלגל וזהו


תלמיד : אז איך לוקחים את ההכרעה ?

רב: לא יודע , אבל כאן זאת הבחירה החופשית , כמו שדברנו בהכנת לשיעור …



תלמיד : יש דרך לבדוק את עצמי ,האם אני פועל בכיוון החיבור ?

רב: כן , אני בודק את היחס שלי לחברים , אני בא בבוקר ואני בודק ולא חשוב מה אני מגלה , אבל ,אני חייב לגלות . מה אני מגלה מדרך כלל ?

איך לי שום יחס , אין כלום . אז ,אנחנו באים ,כי הכניסו אותנו כאן ע"י כוח העליון …

ואנחנו לא לוקחים ממנו את הסימן הבחירה , לא לוקחים אחריות עלינו , על ההתקדמות , אלא , הוא הביא אותנו ,אבל ,יותר מזה אני לא מרגיש ,שקורה כאן משהו .

איפה אנחנו מקבלים על עצמנו אחריות על ההתפתחות הבאה ?

- אין … , אנחנו לא לוקחים . אני לא מוכן לקחת את זה על עצמי , אני מוכן לעשות אלף דברים ,אלא ,רק לא זה וזה מאוד מורגש בכל הקבוצות שלנו ובקבוצה הזאת במיוחד .

כאילו הכל נתון ומסודר , על מה עוד אנחנו צריכים לחלום ?

מה לבקש ?

יש הכל חוץ מההכרעה מצדנו .

לחיים לאון ותודה!!!

לחיים לאון