דברים פרק ז:יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים:
[size=16]מהי הפעולה שמיחסים לדרך ה' בעבודה[/size]
קישור למאמר המקורי
http://www.kab.co.il/heb/content/view/full/26201987/88 - מאמר 31
הנה הזה"ק (עקב דף א' ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעוה"ז. ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה", עד כאן לשונו.
אנו רואים כאן, שצריכים להיות ב' דברים:
א) הנאה, מה שהאדם נהנה,
ב) שהאדם צריך לברך על ההנאה שקבל. ואומר, אחרת, שאם אין האדם מברך, הוא נקרא "גזלן להקב"ה". ואומר, הסיבה היא, שע"י הברכה הוא ממשיך שפע לשמו של הקב"ה. ויש להבין, מדוע אם אין האדם מברך, אינו נמשך שפע לשמו של הקב"ה. כלומר, אם בכוחו של הקב"ה ליתן שפע, למה הוא צריך להתעוררות על ידי הברכה?
ומפרש שם בהסולם, שאביו זה הקב"ה, ואמו זו היא השכינה, שע"י הברכה נמשך שפע לקודשא בריך הוא ושכינתא. אבל יש להבין, מהי החשיבות של הברכה, שתגרום המשכת השפע מלמעלה? ואם אינו מברך, הוא גוזל את השפע, מה שאביו ואמו צריכים לקבל?
המאמר חז"ל הנ"ל מובא גם כן בתלמוד (ברכות דף ל"ה ע"ב) וזה לשונו "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואמו. ואומר, אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קונך. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי, חבר הוא לאיש משחית, אמר ר' חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים"...
...ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל, שכל העולם נברא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים. וכמו כן כתוב (קהלת ג' י"ד) "והאלקים עשה שיראו מלפניו". והלא זהו בסתירה למה שאמרו חז"ל, שבריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כנ"ל, ולא מטעם שתהיה בחינת יראה, לכן נברא העולם. כמו שאמרו חז"ל, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, שמשמע, כאילו הבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא בשביל זה נבראים.
וכפי ... שעולם פירושו "העלם והסתר", מתעוררת השאלה, מדוע ברא הקב"ה העלם והסתר, בזמן שסיבת בריאת העולם היתה להטיב לנבראיו. אלא שיש כאן ענין תיקון, המכונה בדברי הרב בספר "עץ חיים" "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצום את עצמו". רואים אנו, שענין העלם והסתר, הנקרא "צמצום", היה בכדי שיוכלו לקבל האור עליון, וישארו בבחינת הדביקות, המכונה "השתוות הצורה"...
...והתיקון הזה (צמצום) הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה, לומר, אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל. מה שאם כן אם היה האור מגולה, כמו שהיה מטרם הצמצום, איך אפשר לומר, בזמן שאור העליון ממלא את כל המציאות, שיהיה מקום לבחירה, כלומר, שאם הוא לא יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא לא מקבל.
זה היה בלתי אפשרי, היות כי אנו רואים, שלאחר כל הצמצומים שהיו, ואינו מאיר בעולם הזה בבחינת גילוי, אומר האר"י הקדוש, אינו רק, נהירו דקיק ירד מהקדושה להחיות את הקליפות. זאת אומרת, כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, אינו יותר מאור דק מאוד בערך האורות שיש בקדושה. ואנו רואים, איך שקשה לאדם בזמן שמקבל תענוג גשמי, שהוא תענוג קטן בערך רוחניות, ששם הוא עיקר התענוג, מכל מקום קשה לו לומר, שאם אין אני יכול לכוון בע"מ להשפיע, אני מוותר על התענוג. אם כן נצייר לעצמנו, אם היה מגולה האור, למשל האור המלובש במצות ציצית, איך האדם היה מסוגל לומר, שהוא מוותר על התענוג, אם אין ביכולתו לכוון בע"מ להשפיע..
...ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שבכדי שהאדם יחזיק את היראה, הנקראת "מלכות שמים", עשה תיקון. היינו, ברגע שהאדם עוזב את המלכות שמים, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", עשה ה' מעשה, שהוא, שהאדם תיכף יורד ממצבו, שהיה חושב על רוחניות, ונופל לתוך עולם הגשמי, שאין שום קשר בין זה לזה.
והנפילות האלו גורמות, שהאדם ישמור עצמו, שלא ישנה את סדר העבודה של האמונה למעלה מהדעת. ועיין בהקדמת ספר הזהר (דף ק"ל), דיבור המתחיל פירוש: "אולם כל עניני יראה, הוא רק ענין לטובת האדם, ולא שחסר להבורא, שהנבראים יכבדו אותו, כדוגמת מלך בשר ודם. אלא הכל מה שעשה, הוא לטובת האדם, שע"י התיקונים האלו, שהבורא עשה, הם ידריכו את האדם ללכת בדרך הישר, שהוא יגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג".
ועתה נבאר מה ששאלנו בענין הברכה, מה שכתוב "הנהנה בעוה"ז בלי ברכה, הוא דומה כירבעם בן נבט". ושאלנו, מדוע העבירה של הנהנה בלי ברכה כל כך חמורה, יותר משאר עבירות. כאילו בשאר עבירות שאדם עושה, הוא לא דומה לירבעם בן נבט, שהיה חוטא ומחטיא את הרבים. מה שאם כן הנהנה בלי ברכה, הוא דומה לירבעם, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
ועל דרך העבודה יש לפרש, בזמן שהאדם נהנה מאיזה דבר, והאדם מברך עליו, יש כאן ענין חידוש האמונה, כלומר שהאדם בזמן הברכה צריך להאמין, שה' נתן לו את הנאה, שזה נכנס בבחינת רצונו להטיב לנבראיו. לכן גם בתענוגים גשמיים מלובש שם את התענוג מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, כי רק הבורא הוא מחיה את כל, כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". אלא כל זמן שאין האדם ראוי להרגיש מי הוא המפרנס שלו, אז הקב"ה מתלבש בלבושים גשמיים, כלומר שרק בלבושים הנמוכים, שגם בעלי חי מסוגלים גם כן להרגיש בהלבושים האלו הנאה, וגם לבחינת המדבר ניתן לו להרגיש בהם הנאה.
ומאלו התענוגים הגשמיים, שבהם האדם מרגיש הנאה ותענוג כמו בעלי חי, יש מקום לבחירה. כלומר, שיש כאן מקום לומר, שכל התענוגים שיש באלו הלבושים, הוא טבע. זאת אומרת, שהם אומרים, שאין שום מנהיג חס ושלום להטבע. ומזה בא, שכל החילוניים, שלא רוצים להאמין שיש מנהיג להטבע. כי יש להם ראיות ברורות בתוך השכל, שהוא כמו שהם אומרים.
ויש מאמינים, שאומרים, שהם הולכים למעלה מהדעת. כלומר, הגם מצד השכל יש לומר שהכל הוא רק טבע, מכל מקום הם בני מאמינים, ויש להם אמונת חכמים, שהם אומרים, שיש בורא ומנהיג את הטוב. נמצא, שזה שהבורא מתלבש בתענוגים גשמיים, והם מקבלים הנאה ותענוג, זה מספיק להם לחיות חיים מאושרים, ואין להם שום צורך לדעת, אם יש מנהיג את הטבע. כי מה יוסיף לנו בהתענוגים. אלא הם רוצים להרבות התענוגים על ידי ריבוי לבושים.
למשל, להרבות יותר כסף, ויותר כבוד, ויותר למלאות את הגוף באכילה ושתיה, וכדומה. והסיבה, שאין להם צורך לחפש, אולי יש כן מנהיג את הטבע? זהו נמשך מטעם "כי עבדא בהפקירא ניחא ליה", שפירושו, שחז"ל אמרו, שאין אדם רוצה לקבל על עצמו שום שעבוד ממי שהוא, אלא האדם רוצה לחיות בחופשיות ולא יהיה משועבד לשום אדם. נמצא, בזמן שהאדם יחפש לעשות תחבולות, בכדי לדעת שיש מנהיג את הטבע, נמצא, באם יקבל על עצמו את הדעה שיש מנהיג, הלא הוא מוכרח לקיים את פקודי המנהיג, ויהא מוכרח לומר, שיש שכר ועונש. אם כן יותר טוב לומר, שהטבע הוא בלי מנהיג חס ושלום. ובזה הוא יכול לחיות חיי הפקר. ובהאמור יוצא, זה שמוסתר לנו הטוב ועונג בתורה ומצות, הוא בכוונה תחילה, בכדי שיהא מקום לבחירה, מטעם כי בתו"מ אי אפשר לומר שאין חס ושלום מנהיג, כי מי הוא הנותן תו"מ.
אולם מי הוא המעורר לעשות בחירה, ולהאמין שיש מנהיג להטבע. אלא בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, שאי אפשר להיות, שאדם שהוא בחינת מדבר, תהיה לו אותה רמת החיים כמו בעלי חי, כלומר, שלא יכולים להשלים עם עצמם, לומר שאין להם תפקיד יותר חשוב בהחיים שלהם יותר מבעלי חי, הם מתחילים לחפש לעצמם מטרת החיים.
כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל "וכי יש בירה בלי מנהיג". מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו "אני הוא בעל הבירה". כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא "בירה", כולם סובלים יסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג. בטח שאין הטבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע. והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם.
רואים אנו, שצריכה להיות התעוררות מצד התחתון, שירצה לדעת ולהרגיש, שיש מנהיג להטבע, ומשתוקק להידבק בו יתברך, ועושה מה שביכולתו לעשות, אף על פי שרואה, שקשה לו לראות זה בתוך הדעת, שהמנהיג את הטבע הוא בבחינת טוב ומטיב, היות שהוא רואה, איך שהוא עצמו מחוסר מטוב ועונג, וכמו כן כשמסתכל על העולם, הוא רואה, שכל העולם נמצא בסבל ועוני, הן בגשמיות והן ברוחניות, מכל מקום הוא צריך להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא המנהיג את העולם, והוא משפיע לכל העולם רק טוב.
כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר א'), שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שבתוך הדעת הוא רואה להיפך, הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", שכל זמן שהאדם עוד לא זכה להכנס לרשותו של הקב"ה ולבטל את רשות עצמו, אין האדם מסוגל לראות את האמת.
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם נהנה בעוה"ז, שפירוש, בהרצון לקבל הנאה לעצמו, הגם שהרצון הזה בא מצד הבורא, כלומר, שרק זה היה רצון הבורא, שהנבראים יהנו מכל טוב, נמצא, בזמן שהאדם נהנה, הוא מקיים רצון ה'. ...ולכן מוטל על האדם לעשות כוונה על המעשה של הנאה:
א) שיאמין, שהנאה הזו שקבל, באה מצד הבורא ולא מצד כח אחר.
ב) שיעשה כוונה בע"מ להשפיע, ולומר, היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו תענוג, לכן הוא עושה רצון הבורא, אחרת, אם לא שיכול לכוון לטובת הבורא, הוא מוכן לוותר על ההנאה זו.
אבל זוהי עבודה, שלא בפעם אחת מגיעים לזה. וזה נקרא, שמברך את ה'. כלומר, שע"י העבודה דלהשפיע, נבחן שהאדם נותן כלים להבורא, שתהיה לו האפשרות להשפיע להאדם תענוג. כי הצמצום, שהיה שלא להשפיע בכלים דקבלה, תהיה עכשיו מציאות, שהקב"ה כן יכול להשפיע, משום שהצמצום עבר מהם, מסיבת שמקבל עכשיו לא לתועלת עצמו, אלא בשביל תועלת ה'.
...ובזה נבין מה ששאלנו ...מי שאינו עושה ברכה על ההנאה, כלומר שאינו מכוון שיהיה בעמ"נ להשפיע, הוא גורם מניעת השפע מלמעלה. נמצא, כאילו הוא גורם שלהקב"ה לא תהיה לו היכולת להוציא לפועל את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזהו כנ"ל, שבאדם נמצאות ב' פעולות:
א) מה שבא מצד הבורא, שהוא הרצון וחשק להתענוגים.
ב) היא הפעולה שאנו מיחסים אותה להנברא, שהיא הכוונה דעמ"נ להשפיע, שזה מיחסים להתחתון, שהוא צריך לכוון בע"מ להשפיע.
נמצא לפי זה, שהכלי תהיה מוכשרת לקבל את השפע, ותשאר בדביקות בעת קבלת השפע, ב' תנאים, כנ"ל, המעשה והכוונה. ויש כאן להבחין בחינת שותפות בעשיית שלימות הכלי:
א) הבורא,
ב) הנבראים.
וזהו כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט, ובהסולם אות ס"ז) וזה לשונו, ולאמר "לציון עמי אתה". "עמי אתה" אל תקרא "עמי אתה" עם עין פתוחה (פתח), אלא עמי אתה, עם עין חרוקה (חיריק), שפירושו להיות שותף עמי..
...ובהאמור יוצא, שאם אין האדם נותן את חלקו שבהכלי, שהוא חלק הב', הנקרא "רצון להשפיע", הוא גורם בזה, שהשפע מה שצריך להגיע להתחתונים, ע"י המעשה של התחתון, בזה שהוא לא נותן את הכוונה, השפע מתעכב בגללו. כלומר, בזה שלא נתן את הברכה, חסר את הקשר של עליון ותחתון, כי העליון הוא המשפיע והתחתון הוא המקבל. אם כן יש ביניהם שינוי צורה, ואין להם דביקות, אם כן איך יכול השפע לבוא להתחתון.
לכן כשיש בחינת מקשר, כלומר שגם התחתון רוצה להיות משפיע כמו העליון, כבר יכול השפע להגיע להתחתון, מסיבת הקשר שיש ביניהם. מה שאם כן אם אין הקשר הזה, דומה כאילו גזל את המזונות, מה שאביו ואמו צריכים לתת להילדים, האדם הזה גזל, ואין להילדים במה לחיות.
כלומר, זה שנהנה ולא עשה ברכה, היינו שלא נתן את הכוונה לתועלת ה', לכן לקח את ההנאה, שהיא בחינת קבלה, ומסר אותה להס"א, ..ואין לשאול, מהו הפירוש, שהשחית את העולם, הלא הוא לא קלקל את בחינתו עצמו. ואיזה שייכות יש לו לכל העולם? זה צריכים לפרש, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ' ע"ב) "ר' אלעזר בר ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
...וזהו כנ"ל שפירשנו, שאמרו חז"ל "מהו שכתוב "כי זה כל האדם". ומשיב, "אמר רבי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, בשביל יראת שמים. כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וענין יראה הוא כמו שאומר בהסולם, שהוא מתיירא אולי לא יוכל להשפיע לה'. "וזהו כל האדם". זהו כל מה שיש לאדם לעשות, היינו להמציא לו כלים דהשפעה, והשאר, היינו אורות, ה' נותן. וזהו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".[color=#FF0000][/color]
אינדקס 