סיכום משיעור בוקר 25.08.2015 חלק א' ( מאמר "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה") 37 דקות

אנחנו לומדים ,שבורא ברא רצון לקבל ורצון לקבל הזה הוא מתגלגל ע"י אור העליון ,שעובד עליו עד למצב ,שממנו הוא ראוי להתחיל את העבודה שלו , עלייה שלו , השתוות שלו לבורא , שזו המטרה להביא את הנברא ,שהוא רצון לקבל ,להזדהות , להשתוות עם הבורא .

איך יכול להיות דבר כזה ? זו הבעיה , שאנחנו עדיין לא מבינים ,אלא ,בזמן השינויים ,שעוברים עלינו ,לאט לאט ככה אנחנו מתחילים לעכל ,מה כאן קורה .

אבל ,מקובלים נותנים לנו תמונה , הם אומרים ,שרצון לקבל הוא נברא ע"מ לקבל אחר כך ע"י האור שנכנס בו הוא קיבל כוונה ע"מ לקבל ואנחנו צריכים להגיע מהמצב ע"מ לקבל למצב ע"מ להשפיע , ,שבהבדל בין שתי הכוונות אנחנו מתחילים אז להבדיל ,מה הוא הטבע של הנברא ומה הוא הטבע של הבורא וביניהם אנחנו קובעים את המקומנו .

ולכן ,כל העבודה שלנו היא להשתדל להיות זהירים לאותם השלבים, שאנחנו כן יכולים לעבור ועוברים ולהבחין אותם ולהשתדל למיין אותם , להשתדל תמיד לבחור במצב המתקדם יותר למטרת הבריאה , כי על בטוח אנחנו צריכים להתקדם לכאן ,למצב הזה ,או ,בדרך תורה ,או ,בדרך יסורים .

מתי שאנחנו מקבלים את הדרך ללא שום הבדל בין תורה ויסרים אנחנו מגיעים לשמה . בוא נראה ,מה יש לנו ,עוד שתי בחינות שלפני לשמה .

לשמה זה נקרא להדמות לבורא

לפני לשמה יש לנו כל מני צורות , שהן כולן נקראות ע"מ לקבל פרס , יש שם הרבה הבחנות , שלא יודע בכלל מה שהוא עושה ( כמו שאדם רגיל בעולם שלנו , שמנהלים אותו ) , שמתחיל להתקרב לבורא ע"י כל מני פעולות , שמקיים אותם בגלל הסביבה , בגלל השכר ( בעניין שכר ישנן הרבה הבחנות - בגלל שסביבה תומכת , מפחד מהעונש , מהבושה ,או ,מהעולם הזה ,או ,מהעולם הבא )

ברור לנו ,שלשמה נקרא ,כאשר אדם לגמרי מתעלה מעל האגו שלו כך ,שלא משתמש באגו שלו בזה ,שרוצה למלאות אותו , אלא , משתמש באגו שלו ,כדי להתקדם למטרה ,שהיא מחוצה לאגו שלו וזה נקרא לשמה .

זאת אומרת , ברצון לקבל שלנו אנחנו חייבים להשתמש ,אחרת אין לנו כלי והשאלה היא איך אנחנו משתמשים בו

או לטובת הרצון לקבל שלנו

או לטובת הבורא בעזרת הרצון לקבל



"...בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, ש ישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי-ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאם כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאם כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה…"


שאלה : איך אנחנו יכולים מכל הבחינות לצייר לנו כל ההבחנות שבמצרים , לפני שאנחנו זוכים לבחינת ישראל ?

מה אני רוצה ?

מה אני מקבל ?

איך אני מרגיש ?

מה היא העבודה ?

יחס לבורא ולרצון לקבל שלי ?

עד כמה אני נכנע ?

עד כמה אני מושפל ?

עד כמה שאני רוצה להתגבר ?

כל העולם הפנימי שלי ,כלפי המצב הפנימי ,איך אנחנו יכולים לייצב אותו מכל הבחינות , מכל ההבחנות ?


שאלה : מה הוא שינוי מצבים ,שיש בישראל שבאדם ופרעה שבאדם ?

כי הזמן ,שהוא עובר שם במצרים זה לא זמן ,אלא, עד כמה שהם נמצאים ביניהם בצורות היחסים שונות .

מה הוא ישראל ,שבאדם, ופרעה שבאדם ?


שאלה : איך זה קורה ,שבמצרים ,דווקא, מתחיל להרגיש שנמצא בגלות ?

כאשר הוא נכנס לשם ,חשב ,שזה מצב יותר טוב , נכנס בשמחה ( שבע שנות שובע והכל ) .

איך שזה ,שמתחיל להרגיש גלות ?

מה קורה לו ,שמפסיק להיות מרוצה מהתפתחות שלו ?


"...וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי-ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה"..."


בוא נגיד ,אנחנו מרגישים את עצמנו כך בחוסר מרץ , בחוסר עונים ,רוצה לישון , להרדם , הסביבה לא משפיעה עלי , אני אטום ,אולי ,הם נמצאים ,כי אני רואה ,שיש כאלו שבוערים , אבל ,אני מסתכל עליהם ככה בוערים, נו בערים.

זאת אומרת ,מבפנים אין לי שום דבר ומלמעלה אין לי שום דבר , מהחברה אין לי שום דבר .

שאלה : איך אני מגיע למצב ו "ויאנחו בני ישראל מן העבודה,..." ?

על המצב הזה מדובר ,שהם מתחילים לצעוק .

איך אני מתחיל לצעוק ? ...

לחיים לאון