סיכום משיעור בוקר 27.08.2015 חלק א' ( מאמר "לשמה ושלא לשמה")

"...מה שאם כן אם אדם משרת את המלך, ואומר להמלך "אני לא רוצה שום תמורה עבור השרות, כי אני נהנה מהשרות לבד, ולא חסר לי שום תמורה לקבל. כי כל מה שאתה תתן לי עבור השימוש שאני משמש אותך, אני מרגיש שזה יפגום בהשרות שלי. אלא אני רוצה רק השרות לבד. ואל תתן לי שום תמורה. וזו היא הנאה שלי. מטעם שזה לי לכבוד גדול, שזכיתי לשמש את המלך".

בודאי איננו יכול לומר, שהוא משפיע על מנת לקבל, הלא הוא לא רוצה עבור זה שום תמורה, ומדוע הוא לא רוצה, משום שיש לו הנאה גדולה בזה שהוא משמש את המלך. נמצא, שזה נקרא, משפיע בעל מנת להשפיע לאדם חשוב, והחשיבות של המלך נמדדת אצל האדם משיעור שהוא נהנה מהשרות המלך. כי כל שהמלך חשוב ביותר, אז הנאה שלו גדולה ביותר. כי אינו דומה מי שמשמש את גדול העיר, או גדול המדינה, או גדול העולם.

וזה נקרא "השפעה אמיתית". היינו שיש לו הנאה מהנתינה בעצמה. כי עיקר ענין של השפעה היתה מטעם השתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים רוצים להיות משפיעים. ובטח שאנו צריכים לומר, שיש להבורא הנאה, מזה שהוא משפיע.

נמצא לפי זה, אם הנבראים משפיעים להבורא ואין לו הנאה, בטח שעדיין אין כאן השתוות הצורה. כי להבורא יש הנאה, בזמן שהוא משפיע להתחתונים. זאת אומרת, מהמעשה של השפעה מושפע הנאה. ואם צריכים משהו לקבל עבור המעשה שהוא עשה, נמצא שהוא פגם בהמעשה, ואומר, שבהמעשה אין שלימות. אלא בכדי שיהא שלימות צריכים להוסיף משהו, היינו קצת תמורה לקבל עבור המעשה, והמעשה שלעצמו אינו לו כל כך חשיבות.

והאמת הוא, שאם רוצים שהמעשה דלהשפיע, מה שהאדם עושה איזה מעשה עבור הבורא, צריכים להשתדל שתהיה לו הנאה ביותר, כי הנאה של מעשה דלהשפיע מחשיבה את המעשה. היות, כי כל דבר ודבר, מה שהאדם רוצה לעשות, מה שחשוב לו ביותר, הוא נותן לו זכות בכורה לעשות אותה מקודם. ומה שהאדם בוחר להיות לו לדבר חשוב ביותר, המודד הוא, ממה שהאדם נהנה ביותר.

נמצא לפי זה, אם האדם רוצה להחשיב את המעשה, שעושה להבורא, הוא יכול להחשיב אותו רק ע"י קבלת הנאה ביותר. זאת אומרת, אם האדם יכול להשתדל, שתהיה לו הנאה גדולה, אז הוא יכול לדעת, שהוא עושה עכשיו נחת רוח גדול להבורא, עם זה שהוא משפיע להבורא, שמקיים מצותיו.

היינו, שיש לאדם רצון לעשות נחת רוח להבורא. אבל אינו יודע ממה שהבורא יכול לקבל הנאה, שיתן להבורא. ומשום זה כשהבורא גילוי לנו, שהוא נותן לנו תו"מ, ואם אנו נקיים את זה, יש לו הנאה, בטח שאנו שמחים, בזה שיש לנו עכשיו ידע מה לעבוד בשבילו. ואנו רואים, שניתן לנו ברכה, לעשות בעת עשיית תו"מ. היינו, שאנו אומרים "ברוך אתה ה', נותן התורה".

וכמו שכתוב במצות, שאנו נותנים לו תודה, בעבור זה שנתן לנו, דוגמא, מצות סוכה. למשל, כולנו שמחים בזה, שהוא מורה לנו מה לעשות, שמזה יהיה לו הנאה. ואין אנו צריכים ללכת לחפש דברים, שמהם יהיה להבורא הנאה. אבל השאלה היא, איך אנו יכולים להגדיל את הנאה שלנו בעת עשיית המצות.

תשובה, רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.

לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שיתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.

ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שע"י זה שמקיים את המצות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'.

אולם העבודה לקיים תו"מ על הכוונה, שע"י זה יזכה להתקרבות ה', שישיג גדלות ה', בכדי שיוכל לעשות לו נחת רוח מטעם חשיבות ה', שזה יהיה שכרו, ואין לו שום השתוקקות לשכר אחר עבור העבודה שלו, היא עבודה קשה, שאין הגוף מסכים לעבוד על הכוונה זו.

הזה"ק (נשא, דף ל', ובהסולם אות ק"ג, ק"ב, ק"ד) אומר וזה לשונו "ואנשי חיל מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו. והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם רק דבר קצוב. באופן, שלא תהיה להם תקומה לנפילה שלהם. ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים, בנים המסולאים בפז, איכה נחשבים לנבלי חרש בראש כל חוצות, וכו'. ואינו ערב רב הם עשירים, בשלוה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם, וכו'".

אנו רואים כאן בדברי הזהר, שמחלק בין חכמים ואנשי חיל ויראי חטא, לבין דיינים וראשי העם, שהם בחינת ערב רב. ואומר, שהחכמים ואנשי חיל ויראי חטא נמצאים בצער ובדוחק, וכו'. מה שאם כן הדיינים וראשי העם הם עשירים, ויש להם שלוה, והם בשמחה. מדוע. משום שהם בחינת ערב רב.

ויש להבחין, מהו הפירוש של "הערב רב". שמשום שהם בחינת "ערב רב", לכן יש להם שמחה ושלוה, וכו'. אנו רואים בויכוח, שהיה יעקב עם עשו, שעשו אמר ליעקב "יש לי רב". ויעקב השיב "לי יש כל". ויש להבין, מהו ההפרש בין רב ל- כל.

ידוע שספירת היסוד נקרא "כל", שהוא בחינת יסוד צדיק, כמו שאנו אומרים בתפילה "לך ה' הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל, הוא יסוד, שענין צדיק, הנקרא "יסוד", הוא רק משפיע, שספירת היסוד הוא המשפיע למלכות, כידוע, כמו שכתוב בזה"ק. זאת אומרת, שדרגתו של יסוד היא צדיק, שלא לוקח שום דבר בשבילו, אלא כל המעשים שלו הם רק כדי להשפיע.

ובטח בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה.

נמצא, שאחר כמה זמן שהשקיע בעבודה, ורוצה לראות קצת התקרבות לה', הוא מרגיש כל פעם יותר את האמת שלו, שהוא באמת מרוחק מדביקות ה'. היינו, שמבחינת השתוות הצורה "מהו רחום, אף אתה רחום", הוא להיפך. שמקודם הוא חשב, שהוא רוצה לעשות נחת רוח לה', וגם שיהיה גם כן קצת הנאה בזה. והיה מקוה, שיקבל תמורת עבודתו, הן שכר עוה"ז והן שכר עוה"ב. אבל עכשיו הוא רואה, שאין לו שום כח לעשות לתועלת ה', אלא הכל בעמ"נ לקבל לעצמו, ולא להשפיע כלל.

ומזה הוא רואה עתה, איך שהוא יותר גרוע, מעת שהתחיל בעבודה. שבעת שנכנס לעבודה בבחינת סוג הג', כנ"ל, היתה לו שמחה ושלוה. כי היה יודע ומאמין, שבכל יום ויום הרכוש שלו מתוסף לחשבון גדול, היות כי כל יום ויום, שעושה מעשים טובים, כן נרשם לפקודתו את השכר של כל מצוה ומצוה. והאמונה הזאת בטח שגורמה לו שמחה ושלוה, היות שהוא ראה, שהוא מתקדם בעבודה, היינו שהרכוש שלו מתרבה אצלו בכל יום ויום.

מה שאם כן עכשיו, שעבר מהסוג ג' להכנס ולהתחיל בעבודה של סוג ד', שהיא עבודה "שלא על מנת לקבל פרס". הוא נמצא בצער ובדוחק, כי הוא בודק עצמו עם כלי דהשפעה, עד כמה שהוא כבר רכש מהכלי זו.

אז הוא רואה להיפך, שכל יום, שהוא משקיע כוחות ורוצה להגיע להתקרבות ה', היינו שיהיה לו רצון להשפיע, אז הוא רואה את האמת, איך שנעשה כל יום מרוחק יותר ויותר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, מדוע האדם רואה, איך שהוא נעשה יותר מרוחק. הלא כל יום הוא עושה מעשים טובים, ולפי זה, המעשים היו צריכים לקרב אותו.

כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אם כן מדוע מי שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, איך שנעשה כל יום יותר גרוע. אז אמר שזה לא נכון. שבאמת הוא לא הולך כל יום אחורה, כמו שהוא חושב. אלא כל יום הוא הולך קדימה. ומה שהוא רואה, שנעשה יותר גרוע, זה הוא שמקודם אדם צריך לראות את השקר והרע. ואח"כ יכולים לתקן אותם.

מה שאם כן שהאדם הולך לסתום נקב ובקיעה באיזה בנין, שהוא חושב, שהחור והבקיעה הוא עשרים סנטימטר. ועבד ומשקיע יגיעה, ולבסוף הוא רואה, שיש לו עוד מה לסתום עוד עשרים סנטמטרים. נמצא, שכל זמן שאינו רואה את החסרון האמיתי, הוא עובד בחנם, היינו שלא מתקן כלום.

הנמשל. אדם חושב שיש לו רע, על דרך משל קילו אחד. ורוצה לתקן אותו. ומתחיל לתקן. ואח"כ הוא רואה, שיש עוד קילו רע. נמצא, שעוד לא תיקן כלום. מה שאם כן אם הוא רואה את כל מדת הרע שבו, ואז שהוא מתקן, נקרא זה "תיקון גמור".

ומשום זה אמר זצ"ל, שכל יום ויום, שעוסק בעבודה דעמ"נ להשפיע, הוא מתקרב יותר להאמת, היינו לראות את גדלות הרע שבקרבו. כי בבית חשוך לא רואים שיש שם לכלוך ופסולת. אלא שאם מכניסים שם אור, אז יכולים לראות, שיש לכלוך ופסולת.

כמו כן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ על דרך השפעה, אז התו"מ מאירים לו כל פעם יותר ויותר, לראות את האמת, מה גודל הרע שבקרבו. נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה, עד שמגיע להרע הגמור, הנמצא בקרבו. ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".

וענין זה אנו מצאנו ביציאת מצרים. כמו שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל בעת יציאת מצרים היו הם במ"ט שערי טומאה. עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. וכולם מקשים על זה, היתכן שעם ישראל, ששמעו מפי משה ואהרן את שליחותו של הקב"ה, ששלח אותם להוציא מגלות מצרים, כמו שהאר"י הקדוש מפרש, גלות מצרים נקרא שדעת דקדושה היה בגלות. ומשה ואהרן הבטיחו לעם ישראל, שיצאו מגלות להכנס להקדושה. וזהו כמו שאנו אומרים ב"קריאת שמע", "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

ולפי זה השכל מחייב, שכל יום ויום הם היו צריכים לעלות מדרגה לדרגה בקדושה. ובפרט שהם ראו את הי' מכות, שהיה במצרים. ובכל זאת אומר האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה.

אלא כנ"ל, שבכל יום ויום הם עלו בדרגת האמת, והתקרבו יותר לראות את שיעור הרע, שיש להם בכלי קבלה. היינו, שמטרם שבאו משה ואהרן, לאמר להם, שצריכים לצאת מגלות מצרים, שהיא הקליפה, היונקת מהקדושה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ועם ישראל התחילו להתרחק מהם, אז קליפת מצרים התחילו להלחם עמהם עם כוחות חזקים.

היינו, שקליפת מצרים נתנה לעם ישראל להבין, שאינו כדאי לצאת מקבלה עצמית. ובענין לעבוד בעבודה דלהשפיע, היו נותנים להם להבין, שזה קשה ואינו כדאי לעבוד בחנם. שבין כך ובין כך אתם לא תזכו לזה, כי לזה צריכים כוחות מיוחדים. וכל כמה שעם ישראל קבלו חיזוק ממשה ואהרן, בא קליפת מצרים והחלישה אותם.

עד כדי כך, שבכל פעם שהם התגברו על טענת המצרים, שבאו לתוך מוחם, שהם יבינו, שזה לא טענת מצרים, אלא שעם ישראל יחשבו, שהמחשבות האלו זהו של ישראל עצמם. וזה נקרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

פירוש, כפי כח התגברותם בקדושה, במידה כזו התגברו הקליפות כנגדם. כפי כח שרוצים לברוח, בשיעור הזה מוכרח הצד השני לתת כוחות יותר גדולים, להחזיק אותו ברשותו, שלא יברחו.

נמצא לפי זה, שבאמת עם ישראל התקרבו להקדושה בכל יום ויום ביתר שאת, והראיה לזה, שאם אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, הסיבה היא, משום שכבר עלו במ"ט שערי קדושה, לכן היה מוכרח להיות הלעומת דקדושה, גם כן מ"ט שערים דטומאה.

אולם מטרם שאדם גומר את העבודה, ויוצא מרשות הקליפות, אין רואה את שיעור שהוא נכנס בהקדושה, אלא הוא רואה רק כל פעם שהוא יותר רחוק, מטעם הלעומת דקדושה מגלה את הרע שיש בו. ומטרם שיש אור דקדושה, אין האדם מסוגל לראות את צורת הרע האמיתית, שיש בו. כי דוקא במקום שיש אור, אז יכולים לראות את הלכלוך, הנמצא בבית, כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין אדם יכול לדעת מה נקרא אצלו מצב טוב. היינו, שיכול להיות שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בירידה. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לתורה ולמצות. ורואה, עכשיו שיש לו תשוקה לאהבה עצמית יותר, למשל יותר מאתמול. אז בטח שהאדם צריך לומר, שאתמול היה במצב, שהוא היה מסתכל על אנשים שדואגים על צרכי גשמיות, איך למלאות את הרצון לקבל שלהם, אז הוא היה מתרחק מהם, לא היה יכול לראות, איך אנשים מבוגרים בעלי שכל משפילים את עצמם, להיות מצוי במצב שפלות כזה.

ועכשיו הוא רואה, שהוא אחד מהם, ואין לו שום בושה להרגיש את שפלותו. אלא זהו אצלו דבר רגיל. היינו כאילו שאף פעם לא היה חושב על רוחניות. ואם יותר להבין, נקח לדוגמא, לפעמים לפנות בוקר, כשאדם צריך לקום, כשמעוררים אותו ע"י שעון מעורר או אדם מעורר אותו, הוא מרגיש, שהוא צריך לקום לעבודת הבורא. ומתחיל להרגיש את החשיבות שבהדבר. ומשום זה תיכף קם בזריזות, היות ההרגשת החשיבות של עבודת ה', נותנת לו כח לקום בזריזות.

ובטח אז הוא נמצא במצב העליה. היינו, שלא הגשמיות נותנת לו כח עבודה, אלא אצלו הרוחניות, בזה שהוא מרגיש, שעכשיו יהיה לו קשר עם הבורא, באיזו צורה שהיא, זה מספיק לו, בכדי שיהיה לו כח לעבוד. ואינו חושב אז על שום דבר, רק על הבורא. ומרגיש, שעכשיו נקרא שהוא חי. מה שאם כן בלי רוחניות, הוא נחשב למת. וממילא הוא מרגיש, שנמצא במצב העליה.

ולפי האמת, אין אדם יכול לקבוע המצב שלו, שהוא מרגיש, שהוא מרוחק. היינו, אם הוא אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאם כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאם כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ"..."


שאלה : איך אנחנו יכולים לחבר מרץ ,שיש לנו בזמן העלייה, עם היאוש ,שיש לנו בזמן הירידה יחד , כדי להיות באמת במעשה דהשפעה ?

אם אני מרגיש את עצמי מושפל וחוסר כוח , אין טעם , אין שום דבר, איזה יופי ,שיש לי עכשיו מצב ,שאני יכול , נגיד ,אם היית יכול בכל המרץ לתת ,להשפיע ,כמו שבעלייה , איך מחברים בין שני מצבים ?


שאלה : האם רק ע"י חיבור בקבוצה אנחנו , כל אחד יכול להביא את המצב שלו ,השונה מאחרים, ( אנחנו בסה"כ בקבוצה מחברים מצב עליות וירידות ) מצב ,שיש בנו ,כך ,שבסה"כ בקבוצה נוצר כלי ,שיש שם גודל עלייה וגודל ירידה יחד בנושא אחד ?

האם זה יכול להתקיים רק בקבוצה ,או ,גם באדם אחד פרטי ?

כאן ,בעצם ,השאלה ,האם באמת, אנחנו יכולים להגיע לפעולת ההשפעה ממש אמיתית , ללא שיש לי תמריץ הפנימי , שאני נמצא בלי חומר דלק מעצמי ?

רק בקבוצה זה יכול להתקיים ?

אז מתוך זה מובן לנו שזה בטוי הנכון .

האם אדם אחד יכול לחבר שני זמנים האלו יחד , שני מצבים האלו ?



"...מה שאם כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאם כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח, היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".

נמצא, כשהוא היה חושב, שנמצא במצב עליה, אם כן אין לו שום חסרון, שהקב"ה יתן שם משהו, כי הכלי שלו הוא מלא, ואין שם מקום שיכנס משהו. מה שאם כן עכשיו, שהוא מרגיש, שנמצא במצב ירידה, לכן הוא מתחיל עתה לראות את החסרונות שלו, ומה הסיבות העיקריות, המפריעות לו להגיע לדביקות ה'. ואז הוא יודע מה לבקש מה', שיעזור לו. כי הוא רואה אז האמת, המפריע האמיתי.

נמצא לפי הנ"ל, שאין אדם יכול לומר, שה' ריחק אותו מעבודת ה'. והוכחה לזה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שה' זרק אותו מעבודה, ואינו רוצה שהוא יעבוד אצלו. זה לא נכון. אדרבה, היות שה' רוצה לקרב אותו, ובזמן שהיה מרגיש שהוא בבחינת עליה, לא היה יכול לקרב אותו, משום שאין לו כלים.

ובכדי לתת לאדם כלים היה מוכרח הקב"ה להוציא אותו ממצבו. ולהכניסו למצב, שירגיש בעצמו בחינת חסרון. ואז הקב"ה יכול לתת לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק, במה. והשיב, בנשמתא קדישא". היינו, שנותנין לו להרגיש, שהנשמה היא חלק אלקי ממעל. ואז הוא נכנס להקדושה. ואז הוא יכול ללכת מדרגה לדרגה, עד שמשלים נשמתו מבחינת מה שחסר לה לתקן…"


שאלה : האם זה ,שאנחנו רוצים להשיג גדלות ה' , גדלות הבורא ,זה לא מקלקל לנו עבודה בע"מ להשפיע ?

למה השגת הגדלות הבורא לא מקלקלת לנו פעולת ההשפעה ?

זה שהוא גדול בעיני ,זה מחייב אותי להשפיע , זה עוזר לי ,שאני אשפיע , זה ממלא אותי ( מביא לי איזה מילוי ) , אפשר לקבל את זה כשכר ?

אם הבורא עכשיו היה מתגלה כגדול , היית רץ לעשות הכל מצד הטבע שלי , אז, איך אנחנו אומרים שצריכים להשיג גדלות ה' ?

מה זאת אומרת ,כדי להשאר בהשפעה , זה ,כאילו ,סותר זה את זה ?

גילוי גדלות הבורא - אני לא צריך יותר כלום , אם עכשיו היה מתגלה, אז ,אני כבר רגוע , אני בידיים נאמנות , הוא גדול , שולט בהכל ( כל העולמות , כל המצבים ) ועד כמה שאני עושה למענו,אני מרוויח מזה , כי כל הקשור לגדול גדול , גם אני .

למה השגת הגדלות הבורא מביאה אותנו להשפעה ולא לקבלת יתר ?


שאלה : איך אנחנו שומרים על עצמנו לא להנות מגדלות הבורא ,אלא ,להשתמש בזה כחומר דלק להשפעה ?


שאלה : אם בני ישראל במצרים רואים מ"ט שערי טומאה , שנמצאים בהם ,אז ,הם רואים את זה מהגובה של מ"ט שערי קדושה , שרכשו .

איך אפשר להיות בשניהם יחד ,זה כנגד זה ?

אז למה זה עדיין מצרים, אם הם נמצאים במ"ט שערי קדושה ?

למה פעולה הבאה נקראת בריחה ( זה לא פיזית ), יש מ"ט שערי טומאה ,מ"ט שערי קדושה ובריחה ? מה חסר להם ,כדי לתקן מה שאפשר לתקן ?

לאון תודה ולחיים!!!

לחיים לאון