סיכום משיעור בוקר חלק א' 27.10.2015 ( הכנה לכנס ,מאמר "הצורך לאהבת חברים " )

שאלה ( ממוסקבה ) : איך אנחנו יכולים לתמוך בחסרון של חברים בפ"ת ולהכניס אותם לתהליך הכנה לכנס , מה אתה ממליץ לנו לעשות ?
תשובה : עם כל הכבוד להתאספות הגדולה הזאת , שאנחנו מתכוונים אליה , אנחנו צריכים לדרוש לא בעוד חודש מה שיקרה , אלא ,מה שקורה לנו יום יום , כי פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול ואם אנחנו לא דורשים יום יום את התקדמות בכל צד וצד , שאנחנו כן מסוגלים ומוזמנים לעשות ,אז , אין מה לתלות את העתיד בכנס בלבד .
מה שרוצים להשיג בכנס אנחנו יכולים להשיג היום .
מה זה חשוב ,דווקא ,אסיפה הזאת הגדולה ,הטובה ( אני לא רוצה להוריד בחשיבותה ) ,אבל, זה ,שאנחנו דוחים הכל לבעוד חודש מה שיקרה , זה לא טוב .
אדם ,הכל מה שהוא מצפה שיקרה בחיים , הוא חייב לרכז להיום ,שהוא נמצא בו , אפילו לאותו רגע ,שהוא נמצא . לכן זו העבודה .
מה שאני עושה, אני באמת עובד כל הזמן על ( חוץ מצלומים , בלוג וכו' ) על העיבוד החומר .
מה זאת אומרת ?
שיהיה לי אפשרות לראות בבעל הסולם ( במה שהוא כתב ) צורה יותר פשוטה , יותר קרובה לעם , יותר מתאימה למצב של עכשיו .
אנחנו ,עם ישראל ובכל העולם עוברים מצב לא פשוט , מצב חמור ואנחנו לא מסוגלים להיות יחד בכל המצבים האלו , לקלוט אותם נכון , אבל , זה לא משנה את המצב עצמו . לכן ,אני כל הזמן דואג ,איך תהיה לי אפשרות ,באיזו צורה יותר להתקרב להעם ולגרום לחיבור , שזה ,בעצם ,כל מטרת ההפצה שלנו בינתיים , כי בזה תלוי כל העתיד הטוב שלנו , גם כן ,כלפי העולם , כמו שאנחנו , כמו שעשרייה שלי היא כלפי קבוצה בני ברוך ( אני כלפי עשירייה ) , כולם יחד כלפי עם ישראל , כלפי יהודים ,שבכל העולם , כלפי כל העולם . אני משתוקק לבנות את החומר ,שיהיה מתאים גם לפנימיות שלנו וגם לחצוניות , שמחוצה לנו , שנוכל להגיע גם בהבנה גם בהרגשה באותו החומר ובני אדם ,שזה גם כן שתי גישות שונות : בהבנה אפשר לכתוב כמה שיותר פשוט , כמה שיותר לוגי ,שיבינו כולם
ורגשית זה משהו אחר , שם צריכים להתלבש באדם , ברגש שלו ולהעביר לו את זה בצורה כזאת , בלי להפעיל את המוח , ולתת לו התפעלות והתרגשות ,דוגמאות כאלו ,שהוא מתוכן ירגיש ,על מה מדובר .
כל זה דורש באיתנו עיבוד הרעיונות של בעל הסולם ורב"ש בהתאמה לכל מני סוגי קהלים . זה ,בעצם ,צריכה להיות גם עבודה שלנו , אם נשאר לנו זמן לזה .
העיקר ,שאנחנו בכל יום מרגישים את עצמנו , שבאים ודואגים לחיבור מנקודה פנימית ( הלב של האדם ) ,שהוא מקושר דרך עשירייה לעשיריות יותר חצוניות ,עד כל האנושות ודרך עשירייה שלו לבורא - כולו נכלל בעשירייה

ההכנה צריכה להיות , הכנס הוא יום יום, אמנם שהתאספות פיזית בעצמה היא מאוד חשובה , אבל ,היא תבוא ובצורה נעלה ויפה בתנאי ,שאנחנו בכל יום ויום נתכנס יחד .
לכן ,אני לא חושב ,שאנחנו צריכים להכין את עצמנו לכנס הבא ( אנחנו אומרים כך ) , שיהיה יותר ברור, שאדם מגיע למטרה רוחנית , אם כל התקוות שלו הוא שם ברגע נוכחי ,אז ,הוא מצליח ...




"...בזה יש הרבה סגולות:
א) סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת. שזה ענין, כמו שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.
אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה. היות שאין העולם נברא שאחד יעשה טובות להשני. כי העולם נברא, שכל אחד יקבל הנאה לעצמו. וזה, מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה. שענין התיקון הוא, שבכדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון של ענין השפעה, שרק ע"י זה הנבראים יקבלו טוב ועונג לעצמם בשלימות, בלי פגם של בושה.
ועל זה יש לפרש מה שהזה"ק אומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת. כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין". שיכולים לפרש, כל הטוב, שהם עושים חסד, הוא על כוונה שלהם, שנקראת "לגרמייהו", היינו לעצמם. שפירושו, שזהו לפי הבנת עצמם. ולא לפי שניתן לנו לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מצד מצות ה', שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וענין המצות שניתן לנו, הוא רק לצרף את הבריות, שע"י זה יגיעו לדביקות ה', שיעזור להם לקבל טוב ועונג, וישארו בדביקות ה'.
ב) שזה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. והיות שהכלל שחינכו אותם, כדברי הרמב"ם ז"ל, שאומר, "נשים, קטנים וכלל עמי הארץ, מלמדים אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
והיות שצריכים לחכות עד ש"יתחכמו חכמה יתירה", להגיד להם, שצריכים לעבוד לשמה. וממילא נשאר כלל גדול מהרבים ב שלא לשמה. והיות שמצד הטבע, היחידים מתבטלים לגבי דעת רבים, לכן כשהחברים הרוצים כן ללכת בדרך להגיע לשמה, בכדי שלא יתבטלו לגבי הכלל, לכן כשהחברים מתחברים, וכל אחד מסור להשני, וכוונתם, שע"י אהבת הזולת יגיעו לאהבת ה', שזוהי המטרה, כמו שכתוב "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך", נמצא, שע"י זה שהם כלל אחד, הגם שזה כלל קטן, אבל כבר נחשבים לרבים. ואין הרבים האלה משועבד להרבים של הכלל. והם יכולים לעבוד באהבת חברים על הכוונה להגיע לאהבת ה'.
והגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים.
וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאם כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.
אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל. אלא כנ"ל, ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו.
מה שאם כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע…."

שאלה : למה אנחנו לא מסוגלים ,אפילו בחלק מהדרך להיות עם יפה נפש ( אלו ,שרוצים להתחבר , שיהיה טוב לחברה , ישנם המון ארגונים , עמותות ,שהם עובדים למען החיבור , לטובת העם , לטובת סוג מסויים של אוכלוסייה , לטובת צהל , נשים , ילדים , זקנים , נוער וכו' , לא חשוב ) ? למה אנחנו לא יכולים ,אפילו בצדים הראשונים ,להיות יחד איתם במגמת לגדול ?
מה מפריע ולמה אסור ?

שאלה : יש אמצעי , כמו שכתוב כאן במאמר ( הצורך האהבת חברים ) וישנה מטרה . האמצעי זה מה ? - אהבת חברים , המטרה היא - אהבת ה' . אז ,אנחנו צריכים בכל פעולה ופעולה לחבר את האמצעי למטרה , שהמטרה היא מביאה לאמצעי וע"י אמצעי אנחנו מגיעים לישום המטרה .
איך אני מסדר את היחס הזה בכל פעולה ?
כי אחרת אנחנו מפספסים , אחרת אנחנו ,אולי ,לא מבינים ,אבל ,בעצמנו גם כן נופלים לאותה מתכונת ואותה מסגרת ,כמו שיפה נפש , שעובדים רק לטובת עצמם , לטובת החברה.
איך אנחנו מקשרים ואהבת רעך כמוך ואהבת את ה' אלוקיך כך , שלא נשאר ואהבת רעך כמוך , שכולם מסכימים ?

שאלה : כאשר אני מסתכל על שתי קבוצות מהצד , לפי מה אני יכול להגיד ,שאלו עובדים למען דביקות בה' ואלו עובדים לטובת העם בלבד ?
שבכל זאת המטרה היא יפה , אבל ,היא מנוגדת למטרת הבריאה ולכן היא נקראת קליפה . עם כל הצורות טובות ויפות ,שאנחנו רואים ,בכל מני ארגונים , אנחנו צריכים כך להבין את זה עוד. אז , איך אני אראה הבדל בין שתי הקבוצות ?
איך אני רואה הבדל בין קבוצה ,שרוצה להגיע לדביקות ה' וקבוצה ,שרוצה להגיע לדביקות ביניהם בלבד ?
איך אני מבדיל בצורה פשוטה ?
עושים אותם פעולות ,יוצאים לגני ילדים ועושים שמירה ,ויוצאים באותה התלהבות שניהן ( אפילו אלו ,שעובדים למען חיבור ביניהם ,יוצאים ביתר התלהבות ,כי אגו תומך )
אלו לומדים ואלו לא לומדים - זה העניין . אלו חייבים מאור המחזיר למוטב , כי אחרת בשביל מה הם יצאו ומה הם יעשו ולאן הם יגיעו ולכן ,הם לומדים חכמת הקבלה ,שהיא מביאה תיקון לאדם ואז , איתו הם יוצאים החוצה . זה ההבדל .
זאת אומרת כל אחד מבחוץ יכול להגיד ,אלו ,שלומדים מטרתם היא להדבק בבורא ולאלו מטרתם היא לטובת הבריאות בלבד




"...ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו.
והוא כמו ר' חנניא בן עקשיא אומר, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". זאת אומרת, שכל התורה ומצות שניתן לנו, הוא כדי שיהיה לנו הרבה שכר.
וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'. והגם שראה שקשה לצאת מאהבה עצמית, אבל הוא הבין, שזה הוא דרך אמיתית. כלומר, שהאדם צריך להגיע לעבוד לשמה.
מה שאם כן בו בזמן שנפרד מהחברה הנ"ל, תיכף נפל לדעת הרבים, שהם רוב העולם. כלומר, שרוב הכלל ישראל עוד לא הגיעו לבחינת, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל "עד שיתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז", שהוא שצריכים לעבוד לשמה. והאדם הזה שנכנס בהחברה, שהדרך שלהם הוא, שצריכים להגיע לשמה. נשאלת השאלה, מאיפוא הגיע האדם הזה להכנס למקום כזה. וצריכים להאמין, שזה בא מן השמים.
ולפי זה יש להבין, מדוע הוא נתרחק אח"כ מהחברה. צריכים לומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה מה שהאדם מתחיל ללכת בדרך של לשמה, ובטח הכוונה זו באה לאדם שנותנים לו ההתעוררות לדרך האמת, ואח"כ מאיזו סיבות שהוא האדם מתרשל בעבודה זו, וחוזר לדרך הרגיל של הכלל, הוא שאל, מדוע לא נותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה.
הוא אמר על זה משל, שזה דומה לאדם ששוחה בנהר, ובאמצע השחיה הוא אבד את כוחותיו. ובא אדם השוחה עמו ביחד, ונותן לו דחיפה, בכדי שהאדם יתחיל מעצמו לשחות. והאדם שרוצה להצילו, נותן כמה דחיפות. ואם הוא רואה, שאינו משתתף עמו, הוא עוזב אותו והולך. אלא רק בזמן שהוא רואה, כשנותן לו דחיפה, הוא מתחיל לשחות בעצמו, אז הוא נותן לו כל פעם דחיפות, עד שיצא מכלל סכנה. מה שאם כן אם לא משתתף עמו, הוא עוזב אותו.
כן בעבודה. שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, שיגיע למקום שעובדים בידיעה בכדי להגיע עמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, ונותנים להאדם כמה התעוררויות, ואם אינו מתאמץ לתת כוחות להגיע לזה, אז הוא מקבל כמה תירוצים על עצמו, והוא מוכרח לברוח מהמערכה. והאדם נשאר צדיק. כלומר, בזה שהוא עוזב את החברה הזו, הוא תמיד צודק…."

שאלה : בואו ,שכל אחד יגלה ,כמה תרוצים שבורא נתן לו ואדם חושב ,שזה תרוצים שלו ( לא להגיע לשיעור , לאחר , לא לצאת לפעולה וכו' ) ?
איך אנחנו מגלים ,שכל התרוצים האלו באים מהבורא ולא ממני ?
אין באדם עצמו כלום : הבורא נותן לו מחשול ,או ,שהוא לא יוכל לצאת , או ,שהוא יוכל להתגבר על זה , או ,שלא רוצה אותו בפעולה הזאת ואז נותן בכל מני צורות השכחה , שבכלל נעלם מהראש ,או שזה נשאר בראש , אבל, בליבא יש לזה התנגדות כזאת ערמומית. כל אחד מספר לחברים ,איך הוא חושב ,שאנחנו יכולים לתפוס את העניין הזה בזנב , זאת אומרת , לגלות ,שזה בא מהבורא ולא ממני , מהגוף שלי ,שהוא ,פתאום ,נעשה בעל האמצעים כאלו ,שיכול לתת לי כל מני עצות ותרוצים ?
זאת הנקודה שצדיקים ילכו בה והרשעים יכשלו בה



"... וע"י זה שמצדיק עצמו, באמת הוא מרגיש עצמו לצדיק.
אי לזאת, על האדם מוטל להידבק בחברה. וכיון שהם מאוחדים, הם נבחנים גם כן לכלל. אלא שהם כלל גדול, והחברה שלו הם כלל קטן. וכלל לא מתבטל בפני כלל.
ג) שיש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה. לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה…"

שאלה : איך זה יכול להיות ,שיהיו לי כוחות של כל החברה ?
איפה הם נמצאים בי , איפה אני מאגר אותם , מחזיק אותם, שומר עליהם ?
איפה הם נמצאים באיזה כלי ?
איך אני יכול להתפעל מכולם , לקבל מכולם כל הכוחות שלהם ?
איך זה קורה בפועל , בשטח ?
איך אני מרגיש ,שהם נמצאים בי , שאני מודד אחר כך ,שאני יכול לצאת איתם להתמודד עם איזו הפרעה כזו ,או ,אחרת ?
קצת יותר לפעולה בשטח ,איך אני מקבל כוחות האלו מחברה ומאחסן אותם בי ?

שאלה : אנחנו לומדים על האדם הראשון ,שהוא היה צריך להגיע למטרה ( דביקות בה' ) והוא רצה את זה לבצע והתרסק לשישים ריבוא נשמות . מה תועלת מזה ,שאנחנו עכשיו נמצאים בזה ,שמתקנים אותם החלקים , שיהיו כחלק אחד ( כאיש אחד בלב אחד ) ובזה אנחנו מגיעים לדביקות בבורא ?
למה בתיקון חלקים השבורים , שאנחנו חוזרים לאותו מבנה של אדם הראשון , אנחנו גם כן זוכים לדבקה בו ?
מה מוסיף לי תיקון השבירה ,שאני מגיע לא לדבקות בחברים ( לא חוזר לאותו מבנה ) ,אלא ,מגיע לדבקות ה' , מדרגה הרבה יותר גבוהה ?
אין לי לעבוד על הדבקות ה' , אני עובד על הדבקות בחברים אחרי שבירה , אז , למה בזה אני משיג דביקות ה' ?...
איך זה יכול להיות ,שאנחנו עובדים בקבוצה באהבת חברים , צריכים לחשוב גם כן ,שאנחנו מגיעים לאהבת ה' ,אבל ,איך משיגים את זה מקשר בינינו ?
מה זה נקרא ,שאנחנו חושבים על הדבקות בבורא בנוסף לדבקות בין החברים ?
מה הוא המושג הזה דבקות בבורא ?
מה הוא מוסיף ?
אבל יש שוני ביגיעה , זאת אומרת ,אין שני שלבים כביכול , אלא באותו שלב ,בחיבור עם החברים אני באותו שלב מקיים גם דבקות בבורא , בכל צד יותר ויותר

שאלה : מה היא החברה מתוקנת ומה הוא הבורא שמושג בה ?
תנו הגדרות . אז ,מה היא צריכה להיות הכוונה , הנטיה שלי ?
זאת אומרת ,אם אנחנו מגיעים לחברה מתוקנת , מקושרת נכון בתוך עצמה ( בכל מדרגה ומדרגה ) ,אז ,אנחנו מגלים שם ,בפנים כוח השפעה הדדי , שהוא ממלא את החברה והוא נקרא הבורא ...לכן ,תמיד צריכים לקחת בחשבון את הבדיקה הזאת הסופית ,שאם מתגלה הבורא בתוך חיבור בינינו , זה אומר שחיבור לעת עתה היה נכון

לחיים לאון