סיכום משיעור בוקר חלק א' 28.10.2015 ( הכנה לכנס , מאמר "בא אל פרעה - ב' " ) 34 דקות

"...הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.
ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.
אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.
אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).
ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').
וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.
אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.
כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.
וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.
אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.
ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.
וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים,..."

כאן יש אפשרות ,אולי ,להבין ,מה הבדל בינינו ודרגות דומם , צומח וחי ?
שאנחנו לא יכולים לקיים שום חוק רוחני ,לפני שאנחנו מכירים אותו ,כמו שהוא אומר כל ערך דבר רוחני הוא ידיעתו ( לא זוכר בדיוק את המשפט ) ,שאנחנו קודם צריכים לדעת את החוק , להבין אותו , להרגיש אותו ואז אנחנו מגיעים לקיומו - מזה נבנה הראש שלנו , שישראל נקרא לי ראש .
כל האלו ,שאין להם נטיה לזה , להבין ולהרגיש במוח חוקי הבריאה , חוקי המלך , התנהגות שלו ( למה עשה ככה ) וכו' ,אם אין להם נטיה לזה , הם לא שייכים ללי ראש , לישר-אל ומקיימים דברים האלו בהכרח , כגוף מהראש , שמקבל פקודות ומקיים בלי לדעת עומק וצורך בדברים האלו .
לכן ,ההבדל הגדול בין אדם לאדם ,הדומה לדרגת החי ,זה ,שהאדם הוא קודם חוקר בחוקי המלך ואז הוא יוכל לקיים רצונו ומי ,שנמצא כחי , הוא מסתפק בזה ,שמקיים ,ואז בשבילו גם צורת הקיום היא אחרת ( לא במחשבה , לא מפעיל את הראש ) , אלא , כתוב כך ועושה . זה הבדל גדול בין דעת תורה ודעת בעלי בתים


"...וכללא נקוט: כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, ע"ד שכתוב: "לפי שכלו יהלל איש". אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב…" ( אגרת יז בעל הסולם )

יכולים להיות חכמים במעשה ומנותקים לגמרי ממחשבת הבריאה , מידיעת הבורא , מאיפה ,שצריכים לברר את כל הדברים , עבודת האדם לא שייכת להם , אבל ,תיקונם בזה, שיצטרפו לאלו ,שהם ראש , אז ,יוצא ,שאלו שיש להם ראש ,חייבים לאלו ,שמהוים לנו בחינת הגוף הכללי ואלו ,שגוף הכללי ,לא יכולים להתקיים בלי הראש

"...וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר ר' עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.
והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.
אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעוה"ז, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.
נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.
וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.
וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאם כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.
אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך,..."

בואו נגיד ,בעולם שלנו , אנחנו לא יודעים ,איך לחנך ילדים , איך להסתדר במשפחה וכו' ,עד שאנחנו לומדים את זה ,החיים עוברים ,וילדים גם כן לומדים את זה כך, בצורה כזאת בעצמם . לצערנו ככה זה קורה בינתים ,בעולם הזה ,וזה הקלקול ,כתוצאה משבירת הכלים .
אבל, ברוחניות אנחנו חייבים קודם ללמוד :
איך אפשר לבצע חוקי הקשר , שנקרא אהבה ? שזה מאוד מאוד לא פשוט.
אנחנו רואים בעולם שלנו ,עד כמה שזה אי אפשר . אנחנו לא יכולים לצאת מעצמנו ולהיות בקשר בהתקשרות הנכונה , שכל אחד נכלל מרצונות של הזולת ומספק לו ,מה שהוא רוצה ובכך מפתח את עצמו - אין .
לכן ,מה הוא אמר : אי אפשר לזכות לאהבת ה' מטרם ףשאדם זוכה לאהבת חברים .
למה ?
כי זה הלימוד , בניית הכלי ,בעצם .
אין כאן חברים ואין כלום . אני פשוט מתוך מערכת השבורה שלי , הנשמה השבורה שלי , שכך היא מוצגת לי , כאשר אני מרכיב אותה , אני בזה לומד חוקי הרכבה , פירוק , אנליזה וסינטזה של החלקים . מתוך זה ףשאני יודע לסדר אותם ףאני לומד לא רק סתם איך שהם מסודרים ( חלק לחלק ) , אלא , למה זה צריך להיות ?
באיזו צורה הם מתקשרים ?
מה זרימה שיש ביניהם ?
מה כוח הכללי שנמצא בהם והמגמה הכללית ?
זאת אומרת ,בזה אני בונה את הבורא .
זאת אומרת ,אין קומה שנייה , היא ,בעצם ,מתגלה מזה ,שאני בונה ונמצא בקומה הראשונה . בראשונה ,השבורה ,אני מקבל , אני בונה אותה ,כמתוקנת ובה אני מגלה קומה השניה . לכן ,לאהוב את הבורא זה כתוצאה ישירה , שמתגלה מתוך זה ,שבונים את הכלי אהבת חברים


"...שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'..."

שזה ,בעצם, מתגלה ככוח הכללי ,הנמצא במערכת המחוברת נכון ( מערכת של החלקים מחוברים ) , שעל רצונות לקבל כל אחד וויתר ,ע"מ להיות מחובר עם האחרים ואז מערכת כאלו חלקים המתוקנים , כאשר היא מתקשרת , מתחברת ונעשה בה קליק הנכון , האידאלי ,בין כל החלקים , אז ,ביניהם מתחיל לזרום האור העליון , זרימת החיים וזה נקרא בורא



"...ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאם כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.
אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.
והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאם כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.
אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.
אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו,..."

אנחנו בכלל צריכים להבין , שכל מה שאנחנו מדברים כלפי הבורא , שאדם מבקש ,מתחנן , רוצה לעשות נחת רוח - כל הדברים האלו ,הם לא שייכים לבורא .
אנחנו לא יכולים לדבר עליו מרגיש ,או ,לא מרגיש ?
מקבל עבודתו של האדם או לא ?
אלא ,כך זה מדובר, כלפי תיקון האדם במילים האלו ואני עובד כלפי האבסולוט , שאי אפשר להגיד בכלל , שהוא מתפעל ממני במשהו מכאן או מכאן , אלא ,אנחנו משייכים לו רגשות , תכונות , גישות , צורות היחסים שלנו , כדי שיהיה לנו אפשרות לדבר על עצמנו כלפיו , אבל ,לא שלבורא שייך משהו ובכלל הוא מגיב באיזו צורה אלינו , אלא ,אנחנו בעצמנו מוצאים את התגובה ,בהתאם להשתוות הצורה עם ה"טוב ומטיב " ,"אין עוד מלבדו" ," אני הויה לא שיניתי " ,הנמצא במנוחה מוחלטת וכו' .
העבודה שלנו היא מול הקיר ( כמו שאנחנו מתיחסים לאיזה מכשיר ,שאנחנו עובדים עמו , שכאילו יש לו תכונות שלנו : מתרגזים עליו , מדברים ,תראה ,מה הוא עושה לי וכו' ) כך אדם בנוי ,כדי שיוכל להעביר לכל העולם הסובב את התכונות שלו , צורות שלו , בכך יש לי צורת ההתקשרות , אחרת לא היה אפשר להתקשר לעולם הסובב .
לכן ,כמו שהוא מסביר בספר הזוהר , העולם הגדול נמצא לפנינו , כביכול , וברור, שהוא נמצא בנו , אבל, ככה אנחנו ,דווקא ,משיגים את המבנה הפנימי שלנו . אותו דבר ,ככה עם הבורא , שאין כאן שום דבר ,חוץ מזה ,שאני מעביר לעולם , לבורא כל דבר ,שיצא כביכול מחוצה לי , אני מעביר לשם את התכונות שלי



"... הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.
וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.
הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.
נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.
ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו"..."

זאת אומרת, יש צורך ביצירת החסרון בעזרת ה' , שבלי חסרון הזה אדם לא מתקשר לבורא , לכן , פרעה הוא ,בעצם , מטרתו , תפקידו ,לברוא בנו נחיצות לבורא וזה נקרא כנגדו

"...ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.
והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.
ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.
נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי…"

כאן יש מקום לשאלה ,איך אדם לא בורח בינתים מהתפקיד הזה ?
כי הוא צריך ממש לאסוף בתוכו חסרונות , בעיות מכות , אכזבות ובכל זאת לעורר עוד ועוד יותר רצון הזה של פרעה ,שבו , לראות ,עד כמה שהוא לא מסוגל , כדי לפנות לבורא ולקבל כן עזרה . איך כאן אנחנו לא בורחים ממערכה ?
אולי אנחנו נראה את זה בסיפור

"...ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.
וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'...."

לחיים לאון