סיכום משיעור בוקר חלק א' 02.11.2015 ( הכנה לכנס , מאמר "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם " )

"...במגילה (דף כ"ט) כתוב שם וזה לשונו "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן, שנאמר, ושב ה' אלקיך את שבותך. והשיב, לא נאמר, אלא, ושב. מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות", עד כאן לשונו. ויש להבין בדרך העבודה:
א) מה נותן לנו זה בעבודה, אם השכינה גם כן בגלות. כלומר, מהי התועלת מזה, שגם השכינה היא בגלות, כמו שכתוב "חביבין ישראל לפני הקב"ה, בזה שגם השכינה היא בגלות". אם כן יש להבין, מה מוסיף לנו זה בעבודה. כלומר, מהו התיקון שאנו מוצאים מזה, שגם השכינה היא בגלות.
ב) מהו זה שאמרו חז"ל "צער השכינה, בזה שהיא בגלות". וחז"ל אמרו "אדם צריך להצטער בצער השכינה". איך אפשר לומר, שיש צער למעלה, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה "לאקמא שכינתא מעפרא". זאת אומרת, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה, שהוא יוקים אותה מהעפר.
ג) מהו בעבודה להבין שהשכינה מונחת בעפר, שהיא בעצמה לא יכולה לקום, אלא צריכים שהקב"ה יוקים לה.
ד) בכדי שהקב"ה יוקים לה, אנו צריכים להתפלל על זה. וכאילו בלי תפלתנו, אין הקב"ה יכול להוציא אותה מעפר.
ולהבין כל זה צריכים מקודם להבין, לאיזו בחינה אנו קוראים קוב"ה, ולאיזו בחינה אנו קוראים שכינה. אאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שכתוב בזה"ק "איהו שוכן, ואיהי שכינה". שיש לדעת, מה שאנו מבחינים הרבה בחינות בעולמות העליונים, זהו רק מצד המקבלים. אבל מצד הבורא כתוב "אני הויה לא שניתי". ולפיכך מבחינים את כל העולמות לב' בחינות:
א) בורא, שהוא "השוכן". ונקרא "אור", ונקרא "המשפיע", "הנותן" ו"המחיה".
ב) המקום שהבורא הוא מגולה. כלומר, המקום שמרגישים אותו, ומשיגים אותו לפי ערך הכלי, שיש לה ההשתוות הצורה. שתיקון הזה יצא לאחר הצמצום. לפי זה יוצא, הוא אמר, שהמקום, שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא "שכינה". אם כן אין הם שני דברים, אלא זהו אור וכלי, אור נקרא "שוכן", והכלי, ששם מלובש האור, נקרא "שכינה".
ובהאמור לפי דבריו יש לפרש את כל ענין עבודה, שיש לפנינו בבחינת תיקון הבריאה, שהוא רק תיקון הכלים. פירוש, איך שהשפע עליון, מה שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, שהכלים יתאימו לקבל השפע, והשפע לא ילך להחיצונים. רק זו היא עבודה שלנו ולא יותר.
נמצא לפי זה, השוכן רוצה להיות מגולה, כלומר שהטוב והעונג יהיה מגולה להנבראים. ומצד המאציל אנו מיחסים רק בחינת משפיע ונותן, כי זו היתה מטרת הבריאה.
אבל מצד התחתונים, שהכלי, ששם צריך להיות מגולה את הטוב והעונג, הואיל שחשקה בהשתוות הצורה לשורשו, כלומר שתהיה משפיע כמו השורש, לכן אמרה, שהיא לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל. ועל זה עשתה צמצום.
ורק בזמן שתהיה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, אז הכלי תקבל את הטוב ועונג. וזה נעשה בעולמות עליונים, שהם נקראים בחינת "השורשים להנשמות", כלומר שגם הנשמות לא יקבלו את השפע, אלא בתנאים כאלו, הנקראים "בעמ"נ להשפיע". זהו גורם עיכוב, שלא יכול להתגלות את הטוב והעונג, עד שהתחתונים יהיו ראויים לקבל השפע.
ובהאמור יוצא, שהמקום, שהשוכן צריך להיות מגולה, ואם אין התחתונים נותנים את המקום הזה, כי אין בכוחם לתת הכוונה על המתנה, מה שהשוכן יתן, שהקבלה תהיה בעמ"נ להשפיע, נמצא, שזה נקרא "צער השכינה". כלומר, שאין הקב"ה יכול להשפיע את הטוב והעונג כרצונו יתברך, שרצונו הוא להטיב לנבראיו…"

שאלה : איך אנחנו בונים צער השכינה ?
דווקא ,דואגים לצער , כי בלי חסרון לא מושכים מאור אליה , איך אנחנו בונים צער השכינה ?

שאלה : ממה נבנה צער השכינה ?
מה זה צער ושכינה , ממה הוא נבנה , ממה הוא קלול ?
האם אנחנו כן צריכים לגרום לצער השכינה או לא ?
האם זאת המטרה שלנו לגרום לצער השכינה ?
האם אנחנו שמחים ,כאשר מגלים צער השכינה , ואיזו שמחה זאת ,כמו לשונאה , לאויב , מתוך מה ,כאשר מגלים צער השכינה ?

שאלה : האם צער השכינה זה ,שאנחנו סה"כ עשרה מצטערים יחד ,או ,מתוך חיבור בינינו מיוחד מגיעים לאיזה צער , חסרון משותף , אחד לכולם ?
האם זה יסורי אהבה ,או ,האם זה מתגלה מלמעלה ?
דווקא מהבורא , מהעליון ,שהאיר ונותן לנו הרגשה ,עד כמה שאנחנו עוד לא ראוים , זאת אומרת ,זה צער של הבורא , בסופו של דבר , שמורגש בתוך הקשר בינינו ?
מה זו השכינה , זנ משהו שקיים חוץ מאותנו והבורא , עוד משהו שלישי ?
שזה משהו ,שיש לו הרגשה ,צער ,קיום נפרד , איך זה ?



"...נמצא, "צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

שאלה : איך אנחנו מרגישים את הצער של הקב"ה ?
באיזה כלים אנחנו מרגישים את הצער שלו ?
איך הוא מודיע לנו על צערו , שהוא מצטער ?
איזו יש לנו תגובה על זה , נגיד בושה , כי אנחנו הרי צריכים להקים אותה , את השכינה מהחורבן , מהעפר והוא מצטער, שאנחנו לא עושים את זה , נגיד . איך אנחנו מרגישים ?


"...ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".
והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאם כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.
וזה שייך לעבודת האדם ולא להבורא. להבורא שייך לתת. מה שאם כן לא לתת, לא שייך להבורא, אלא להנבראים. כלומר, שאין הנבראים רוצים לקבל לעצמם, אלא בתנאי בעמ"נ להשפיע. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".
ופירש אאמו"ר זצ"ל "הכל הקב"ה נותן". הכוונה היא "הכל", היינו כל השפעות טובות הבורא נותן. ו"יראת שמים", שהוא שלא לקבל לתועלת עצמו, זה רק האדם צריך לעשות. לכן על האדם מוטל לתקן את עצמו, בכדי שיהא בידו של הקב"ה לתת את הטוב והעונג.
נמצא בזה, מה שהאדם עובד לתועלת ה', נשאלת השאלה, איזו תועלת, כלומר מה חסר להבורא, שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, שהקב"ה מקבל מעבודת האדם. יכולים לומר רק דבר אחד, היינו מקום, שיהא בידו להשפיע שם את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו בעת בריאת העולם, שהוא להטיב לנבראיו.
אי לזאת, כשאנו אומרים "צער השכינה", הכוונה על זה שאין הקב"ה יכול לגלות להם את הטוב ועונג. נמצא, שיש כביכול צער על מה שהוא לא יכול להטיב להנבראים. וזה נקרא "צער השכינה", צער שאינו יכול להשפיע לתוך הכלים, כנ"ל, שהכלים נקראים "שכינה", ששם שורה השוכן.
והסיבה, שצריכים לכוון בכל מעשינו לצער השכינה, הוא, היות שאנו צריכים להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו". וזה כלל, שאין האדם יכול לעבוד ללא מטרה. אם כן האדם צריך לשום לעיניו, מה הוא רוצה עם היגיעה שלו. כלומר, מה הוא רוצה לקנות בחיים, שידע אם הוא ישיג את הדבר, הוא יהיה אדם המאושר בעולם.
לכן אומרים לו, שאין דבר יותר גדול ויותר חשוב, מזה שהוא ימלא את רצון הבורא ולא הרצון לקבל לעצמו…"

שאלה : רצון הבורא נקרא המקום , שמעתם ישנן מצוות בין אדם לחברו וישנן מצוות בין אדם למקום , המקום זו השכינה . למה אנחנו ,בכל זאת ,לא אומרים בין אדם לבורא ,אלא ,בין אדם למקום ?
מה הוא ההבדל ?
צריך להיות הבדל או לא ?
מה הוא הבדל בין אדם לבורא ואדם למקום ?
למה אנחנו אומרים מצוות שבין אדם למקום , יחס אדם למקום , כאילו מקום זה הבורא , למה ?



...מי זה הבורא - התפעלות מיוחדת של הכלים שלנו , כי מחוצה זה כבר עצמותו , שלזה אנחנו לא יכולים להתיחס בנתיים , אחר כך נראה אחרי גמר התיקון . לכן ,אנחנו מדברים על המקום , הכלים המתוקנים , שנמצאים ביניהם בחיבור המושלם - זה הקב"ה , זה המקום המתוקן , הבורא המגולה . הכלים המתוקנים נקראים בהתפעלות ,בהופעתם - הבורא , לכן ,המקום והבורא זה זה אותו דבר , כך אנחנו מקבלים את זה , תופסים את זה , מתוך זה ,שלומדים תפיסת המציאות

שאלה : כלים המתוקנים זה לא נקרא שכינה ?
תשובה : כלים המתוקנים נקראים שכינה
תלמיד : לפני שניה אמרת ,שכלים מתוקנים נקראים בורא
רב: כן , נקראים בורא , מה הבעיה , איך אתה תופס אחרת ?
זאת אומרת, שכינה בתיקונה , במלואה ,אחרת אנחנו לא תופסים , אם הבורא זה בו - רא ואני לא מגלה בצורה אחרת אני מגלה אותו כשכינה מתוקנת , כהתפעלות המתוקנת של הכלים שלנו המחוברים . בקיצור , החיבור בינינו הנכון , לפי כל התנאים הרוחניים, מה שיכול להיות - זה בעצם הבורא .
עכשיו ,תראו ,עד כמה שהם מדברים לעומק של הדברים " ממעשך היכרנוך " . לה שמעשים מביאים לך למשהו , אלא ,בתוך המעשים שלך , שם ,כאשר אתה בונה , אתה מכיר אותו ,כתוצאה מהמעשים הנכונים . זה מאוד חשוב ,כי זה מביא אותנו להתקרבות למציאות הנכונה


שאלה : אז למה הוא אומר ,שזה שייך לעבודת האדם ולא להבורא , אם זה מעשך , מעשים שלו ? מה פה מעשים שלנו ושלנו באמת ?
תשובה : אנחנו בזה שותפים עם הבורא . אנחנו צריכים להביא את החסרון , צער השכינה לגלות ואז ,מתוך צער השכינה ,אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב , שמתקן אותה ואז ההופעה הנכונה של השכינה , שהיא מאירה מתוך רצון המשותף להשפיע של החברים וכאשר הוא מתגלה , אנחנו מגלים בזה את הבורא .
הבורא הוא נעשה מהדדיות הנכונה בינינו , כמו שאתה אומר לאנשים ,שמגיעים אליך לעיגול ,שאנחנו עכשיו נתחבר ואתם תגלו את הכוח המשותף, שפתאום נולד בינינו , ממש כך . רק בפועל ,אם אנחנו מגיעים לזה , למעלה מעצמנו ,אז ,זו השכינה וזה הבורא


"...ואז האדם צריך לדעת, מה חסר בבית המלך, שהוא יכול למלאות את החסרון הזה. כלומר, מה אפשר לומר שיש להבורא צער, שחסר לו את דבר הזה. שאם יתנו לו, תהיה שמחה לפניו.
על זה באה התשובה, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים…"

איך אנחנו מרגישים את זה , שהבורא מצטער ? למה יש לנו כזאת הרגשה ?
במידה, שאנחנו משתוקקים להשפיע זה לזה ולא יכולים , אז, זה הכלי הנכון להרגיש אותה נתינה מצד האור אלינו , שאנחנו בעצמנו ,בעצם ,מייצבים את הכלי להרגשת הרצון שלנו וגם הרצון של העליון

"...ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.
מה שאם כן, אם האדם מקיים תו"מ בעמ"נ, שהקב"ה ישפיע לו טוב להכלי קבלה, בעמ"נ שהוא רוצה להנות עצמו, האדם הזה מרוחק מהשפע. כי השפע עליון יכול לבוא רק בכלים דהשפעה. לכן צריכה להיות הסיבה, מה שהוא מקיים תו"מ, הוא מטעם, שע"י זה הוא יהיה בין האנשים שרוצים להנות את הבורא, כנ"ל בהמשל.
אבל היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.
כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה…"

נגיד , יש אצל אדם בכל רגע ורגע איזו נטיה למשהו ( רוצה משהו ממישהו ולמישהו , איכשהו , לא חשוב ) זה ממלא את הכלים שלו ...
אם במקום רצונות , מחשבות האלו תהיה לי רק מחשבה על הצער השכינה, לעשות נחת רוח לבורא דרך חיבור עם החברים וכל הזמן להיות בחסרון לזה , אז, אני איכשהו מתחיל להתקרב לעבודת ה' , לא צריכים יותר , אלא ,שבכל הרצונות , נטיות , מחשבות במוח וברצונות שבלב יהיה לי כיוון רק כלפי השכינה , להיות בה ולהרגיש בה חוסר לגילוי בורא , זה הכל .
זאת התפילה ,שהופכת להיות לתפילה הקבועה , תמידית , שמביאה אותנו מהר מאוד למטרה

"... ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.
ובזה נבין שאלה הב'. מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש, צער, שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן. ששכינה נקרא הכלי, ששם מגולה האור.
ובהאמור נבין את השאלה הג', ששאלנו, מהי בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר…"

שאלה : קודם כל צער השכינה זה הבדל בין שני פרמטרים :
בין מה שיש לי בתוך השכינה
בין מה שאין לי בתוך השכינה
איזה שני נתונים האלו ,שביניהם אני מרגיש צער ?
יש רצוי ומצוי , יש משהו ,שבונה בי צער , ההרגשה ,שבתוכנו ,וזה לא שאני נמצא שם ומישהו כותב לי .
צער השכינה זה אנחנו מגלים , באיזה כלים ותוצאה ממה ?

שאלה : למה צער ,שאנחנו מרגישים ,אנחנו משייכים אותו לבורא , שכאילו הוא סובל ?
איך אנחנו יכולים למדוד את הצער שלו , שהוא סובל ?
בכלים שלנו נמצאים כנרא כאלו הבחנות ?



"...והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול.
ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום, שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם, לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.
לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, כל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן מה שהמשפיע צריך לעשות שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות שייך להמקבל. כלומר, שהמקבל צריך להשתדל, שיהיה לו כלים מוכשרים, דהיינו שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע, אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.
ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הרווח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו, שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה".
ויש לפרש זה על דרך העבודה. בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה. והיסורים שלו, הם במה שאינו לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו.
ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר מהי הסיבה, שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר, במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש, שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היתה לו לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".
ועכשיו הוא רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה, שכל העולם חיים ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוציאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים, שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר, שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול, בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום.
מה שאין כן הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל העולם חשך בעדו. זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם, אינו מאירה לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם. והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה:
• או לומר שהוא בחינת ישראל. והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו יתברך. כלומר, שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו. והיסורים, מה שהוא נמצא במצב של שפלות, הכל בא ממנו יתברך. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב, שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'.
אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.
ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".
ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. שתפלה אמיתית נקראת דוקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא"..."

לחיים לאון