סיכום הכנה משיעור בוקר 17.12.2015 ( "מהו, רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה " )

"...הזה"ק (אמור דף פ"ד ובהסולם אות רל"ב) אומר וזו לשונו "ממעשים טובים, שאדם עושה בעוה"ז, עושים לו בעולם ההוא לבוש יקר עליון להתלבש בו. וכשאדם התקין מעשים טובים וגברו עליו מעשים רעים, ואז הוא רשע, משום שהחובות מרובות על הזכיות. והוא תוהא ומתחרט על המעשים טובים שעשה מקודם, אז הוא אבוד מכל. ושואל, מה עושה הקב"ה מאלו מעשים טובים, שעשה חוטא ההוא מקודם לכן. ומשיב, אף על פי שרשע ההוא החוטא נאבד, אלו המעשים טובים והזכיות שעשה אינם נאבדים. כי יש צדיק ההולך בדרכיו של מלך העליון ותקן לבושים ממעשיו הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם. הקב"ה משלים לו לבושיו מאלו המעשים טובים שעשה רשע הזה החוטא. זהו שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש". אותו החוטא תקן והצדיק מתכסה במה שהוא תקן", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מהו הענין שאומר, שמדברים מהאדם שהתקין מעשים טובים, ומדוע גברו עליו מעשים רעים. הלא יש כלל "מצוה גוררת מצוה". ומדוע גברו עליו מעשים רעים, עד כדי כך שמגיע למצב שיהיה תוהה על הראשונות, שאז הוא נמצא אבוד מכל, היות שהוא תוהה על הראשונות. עוד יש להבין, מדוע אם חסר להצדיק לבושים הנעשים ממעשים טובים, אז צריכים לקבל מעשים של רשע. ואומר שזהו הפירוש "רשע יכין וצדיק ילבש". מפירוש הפשוט משמע ש"הרשע יכין". משמע, מה יכול הרשע לעשות, רק דברים רעים. וכאן אומר שהמעשים טובים של רשע צדיק ילבש, היינו הצדיק לוקח מעשים טובים ולא רעים.
ידוע שסדר העבודה נחלק לב' סוגים:
א) בבחינת המעשה, כלומר שהעוסק בתו"מ ומקיים צווי המלך, תמורת זה הוא יקבל שכר הן בעוה"ז והן בעוה"ב. אלו אנשים הם בדרך כלל בסדר, כי לפי תכונותיהם, עד כמה שאפשר, כל אחד ואחד משתדל בקיום תו"מ, וכל אחד עובד לפי שיעור האמונה שיש לו. וזה נקרא "אמונה חלקית", כמבואר בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) "וכל אחד מרגיש שהוא נקרא עובד ה'". ובדרך כלל כל אחד רואה תמיד, איך השני לא בסדר, מה שאין כן על עצמו יש לו תמיד תירוצים שהוא בסדר, והוא מרגיש בטח למרובה זכיות, וממילא אין האדם יכול להגיע אף פעם לידי מחשבות רעות, עד כדי כך שיהיה תוהה על הראשונות.
ב) הם אלו אנשים שרוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, ורוצים לעבוד רק מטעם גדלות המלך, שבשיעור שהוא מאמין בגדלות המלך, בשיעור זה יש לו כח לעבוד לתועלת המלך, ואם אין בידו לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות המלך, אין לו חומרי דלק שיוכל לעבוד לשם שמים.
ואז הוא רואה, שהוא נקרא "חוטא", כלומר, בשיעור שהוא עושה מעשים טובים, היינו שהוא עושה מעשים בכדי שזה יביא לו שתהיה לו "אתערותא דלתתא", והגם שאין הגוף מסכים לעבוד בעבודה דלהשפיע, ומתנגד בכל גופו, והוא מקוה ע"י הכפיה, שהוא כופה עצמו לעבודה זו דלהשפיע, יהיה לו מקום שכן יהיה בידו לעשות הכל לשם שמים.
אבל בינתיים הוא רואה, לפי מה שהוא עשה מעשים טובים, הוא היה צריך להיות דבוק בה', אבל למעשה הוא רואה, שמעשים רעים גברו, היינו שהלך אחורה ובא לידי מצב של יאוש, והוא תוהה על הראשונות. על זה אומר הזה"ק, שהכל נאבד ממנו, לכן הוא מרגיש עכשיו לרשע. אם כן נשאלת השאלה, איזה מעשים טובים יש לו, אם הוא היה תוהה על הראשונות, הלא הכל נאבד ממנו. ולפי זה יהא קשה מה שאומר "יש צדיק ההולך בדרכיו של מלך העליון ותקן לבושים ממעשיו הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם, הקב"ה משלים לו לבושיו מאלו המעשים טובים שעשה רשע הזה החוטא".
ויש לפרש זה על דרך העבודה באדם אחד, היינו בזמן שהתחיל ללכת בדרך להגיע לדביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו להשפיע, ועשה מעשים טובים בבחינת "תרי"ג עיטין" (עצות), שעל ידן הוא יזכה להרצון דלהשפיע. אולם כידוע, שכפי ערך העבודה של האדם כך מגלים לו מלמעלה איך שהוא משוקע באהבה עצמית, והוא רואה אז האמת, שאין שום מציאות, שיוכל לצאת משליטת הרצון לקבל, ושכל דאגותיו יהיו רק איך לעשות נחת רוח ליוצרו, וכל מה שהוא עושה, הוא רוצה שע"י מעשיו יגרום שיתגדל ויתקדששמה רבא .
והוא רואה, שכל זה הוא ממנו והלאה…"

שאלה : אז איך אנחנו מבצעים מצווה הזאת היחידה , על פני כל מני תרי"ג הפרעות , שאנחנו צריכים לעבור , על כל צד ?
מה היא המצווה הזאת , איך אנחנו מייצבים אותה ואיך אנחנו מתגברים על כל המכשולים , שמגיעים ?
איך אנחנו מייצבים את עצמנו למצווה , מה היא מצווה ?
מה היא מצווה עצמה ? - שאני מכוון את עצמי לדבקות , זו היא המטרה . הרצון לקבל ע"י כל האמצעים ,שנתנו לו ,מכוון את עצמו לדבקות , שזה ע"י הסביבה , שבאמצע סביבה מגיע לדבקות .
איזה תרי"ג הפרעות הוא צריך לעבור ,כדי לחזק את המצווה הזאת , לקיים אותה ?

שאלה : מה הוא השכר ומה הוא העונש שלנו ,בעצם ,בכל התהליך שלנו ?

זאת אומרת, אנחנו חייבים לדאוג במשך כל שעות היום , להיות בטוב מפני שיש לנו מזה מגע עם הבורא , שהוא סובב כל מצב ומצב ,שאני בו נמצא ,ואם אני מתנתק מהבורא ,אז ,אני רוצה בזה להרגיש רע , שהרע הזה יעזור לי כמה שיותר מהר לחזור למגע

"...והוא רואה, שכל זה הוא ממנו והלאה. עד שהוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות שהוא יגיע לדרגה זו. אם כן הוא אומר "לשוא נתתי יגיעה". והוא תוהה על הראשונות. ואז הוא נקרא "חוטא", "רשע".
ואז מתחיל סדר של עליות. כי בכל פעם נותנים לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל שוב לעשות מעשים טובים. ואח"כ עוד פעם ירידה. וכך הוא הסדר, עד שמתגלה אצל האדם כל הרע שבו, והוא מתפלל אז לה', שיעזור לו, כי גם אז הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שסוף כל סוף האדם יקבל עזרה מלמעלה, היינו שה' יתן לו את הרצון להשפיע, שזה נקרא "טבע שני", היינו שיצא משליטת הרצון לקבל לעצמו וכל חפצו עתה הוא רק להשפיע נחת ליוצרו.
נמצא, שיש כאן ג' שלבים:
א) שבתחילת עבודה שמתחיל לעשות מעשים טובים, אז "וגברו עליו מעשים רעים", ואז הוא "רשע".
ב) הוא בזמן שזוכה לקבל עזרה מלמעלה, היינו הרצון להשפיע, ומתחיל לעשות מעשים טובים בע"מ להשפיע, שאז הוא נקרא "צדיק, ההולך בדרכיו של מלך עליון". ומטרם שהשלים לבושיו, נסתלק מן העולם, משלים לו לבושיו מאלו מעשים טובים, שעשה רשע הזה החוטא. שיש לפרש מהו "ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם", היינו מטרם שהתקין את הלבושים מזמן שהיה רשע.
"נסתלק מן העולם" יהיה הפירוש, "שנסתלק מהעולם" הנקרא רצון לקבל. ועלה לדרגת רצון להשפיע. נמצא, שהגם עתה, כשהוא עושה מעשים טובים בע"מ להשפיע, המעשים האלו הם בסדר, אבל חסרה לו ההשלמה לתקן את הכלים, שהיו בבחינת תוהה על הראשונות. וקורא אותם "מעשים טובים", מטעם שרק המעשים האלו שעשה הם גרמו לו לעשות כל המאמצים, בכדי שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו את הרצון להשפיע.
נמצא, שהמעשים שעליהם היתה שורה בחינת תוהה על הראשונות, קבלו עתה תיקון, בזה שנתגלו עתה על ידם את הרצון להשפיע. לכן נקראים עתה המעשים, שאמר שהוא תוהה על הראשונות, שהם עתה מעשים טובים, מטעם שניכר עתה את התועלת שלהם, כלומר שהם גרמו שיתן כוחות לבקש מה' שיקרב אותו, אחרת הוא רואה שהוא אבוד, וע"י נתעלה לקדושה…"

שאלה : מה קשר , שאדם נמצא במעשים טובים וקשר עם הבורא ?
יכול להיות בברוגז על מישהו , בכל מני מצבים אחרים וגם כן להרגיש ,שהכל בא מהבורא ?
מה קשר בין זה לזה ?
הוא חייב להיות בטוב ,כדי להגיד ,שזה בא מהבורא , דווקא ?

שאלה : תראו מה הוא כותב "...שבתחילת עבודה שמתחיל לעשות מעשים טובים, אז "וגברו עליו מעשים רעים", ואז הוא "רשע"..."
- למה הוא רשע ?
הוא מתחיל לעשות מעשים טובים ואז גברו עליו מעשים רעים , הם גברו עליו , אז ,למה הוא נקרא רשע ?



"...וזהו על דרך מה שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) וזו לשונם "אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה חס ושלום על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר, מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, והוא מאבד כל המעשים טובים שעשה בהרהור רע זה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח להשם יתברך, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, כי עתה נהפכו לזכיות, ועל כן נחשבו דוברי המלות ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו".
ובהאמור רואים אנו, איך המעשים שהיו בבחינת שגברו עליהם מעשים רעים, שאמרו "שוא עבוד ה'", וכי הלכנו קדורנית, פירושו שפל רוח מפני ה', וכל הדברים האלו שהיה להם בזמן הירידה, הכל נצטרף למעשים טובים, ונעשו לבושים להצדיק שהולך בדרכיו של מלך העליון. ולאחר שנסתלק מעוה"ז, היינו מהמצב של קבלה, לבחינת עוה"ב, הנקראת בינה, שהיא בחינת השפעה, ויש לו עתה מעשים טובים רק מכלים דהשפעה, אבל חסרה לו השלימות, היינו המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת עוה"ב, שגם המעשים האלו, שהם גם כן צריכים להכנס לקדושה, ושלא ישארו בלי תיקון.
וזהו שכתוב "שמהמעשים נעשו לבושים".
ג) נמצא, שמצב הג' הוא, שכבר נצטרפו המעשים טובים, שהיה מתחרט עליהם, היינו שבא למצב של תוהה על הראשונות. ולאחר שנסתלק מן עוה"ז, היינו מהרצון לקבל, וקבל בחינת עוה"ב, היינו בינה, שהיא הרצון להשפיע, ולאחר שיש לו הרצון להשפיע, בא שלב ג', היינו שגם המעשים, שכבר היו אבודים ממנו, מטעם "תוהה על הראשונות", נצטרפו עתה בתור מעשים טובים, כנ"ל בהסולם.
ובהאמור נבין מה שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש", שהכוונה על המעשים טובים שהאדם עשה, שבגלל זה שעשה מעשים טובים הוא זכה לגילוי מלמעלה, שהראה לו את הרע שהיה נמצא אצלו, אלא שהיה אצלו "בגניזו", מטעם "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". כלומר, שלא מגלין את הרע לאדם יותר מכפי שהוא מוכשר לתקן. זאת אומרת, שצריך להיות הטוב ורע מאוזן, אחרת, היינו אם האדם יראה את כל הרע שבו מטרם שיש לו טוב, אז האדם בטח יברח מהמערכה, ויגיד שהעבודה זו אינה בשבילו.
נמצא, שרק לפי עבודתו ויגיעתו בעשיית מעשים טובים, מה שהוא רוצה לעשות טוב, הנקרא "שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא", זה נקרא "מעשים טובים". מה שאין כן אם האדם עובד לתועלת עצמו, זה נקרא "מעשים רעים", מטעם שהתועלת עצמו נקרא מקבל לעצמו, וזהו בשינוי צורה לגבי הבורא.
שהמעשים האלו מרחקים אותו מהבורא. נמצא, שהמעשים טובים שהאדם עושה, היינו בזה שהוא רוצה לבוא לדביקות ה', זה גורם לו שרואה כל פעם את האמת, איך שהוא באמת מרוחק מה' מבחינת שינוי צורה. עד שבא לפעמים לידי מצב ואומר, שאין זה באפשרי שיהיה בידו כח לנצח את ההתרחקות, מה שהוא כל כך מרוחק מה'. עד כדי כך שהוא בא לבחינת תוהה על הראשונות.
שעל זה אמרו בזה"ק "וכשאדם התקין מעשים טובים, וגברו עליו מעשים רעים, ואז הוא רשע", שפירושו, שעל ידי זה שעשה מעשים טובים, גילוי מלמעלה שיש לו רע, והוא רשע. וזהו שאומר "וגברו עליו מעשים רעים", כלומר מלמעלה נתנו לו תגבורת של מעשים רעים.
וזהו שכתוב "רשע יכין וצדיק ילבש". היינו זה שהמעשים רעים גברו, שעל ידי זה הוא נקרא "רשע", זה היה הכנה, שהאדם ידע, שאין מי שיכול לעזור לו אלא ה' בלבדו. נמצא, שאלו המעשים רעים נעשו לבושים, שהצדיק מתלבש בהם, לאחר שנעשה צדיק, כלומר לאחר שתיקן מעשיו, היינו לאחר שזכה לדביקות ה'. אז גם הגורמים, כלומר אלו הגילויים של הרע, שהיו לו, שע"י הוא נקרא "רשע", גם כן מקבלים תיקון.
ויש כאן להבחין ב' דברים:
א) המעשים טובים שעשה האדם, היינו ההתאמצות שרצה להגיע לידי מצב שכל מעשיו יהיו לשם שמים.
ב) המעשים רעים. שהוא ראה, מזה שעשה מקודם מעשים טובים, הודיעו לו אח"כ מלמעלה, שיש בו מעשים רעים, היינו שאין בו שום ניצוץ של רצון לעשות הכל לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. שזה נקרא "שהמעשים טובים שעשה גרמו לו מעשים רעים", כנ"ל "וכשאדם התקין מעשים טובים, וגברו עליו מעשים רעים", והיות שהוא בא לידי מצב, שהמעשים רעים גרמו לו, שבא לידי מצב של "תוהה על הראשונות".
נמצא עתה, שמשניהם נעשו מעשים רעים, היות שנאבדו לו כל המעשים ונכללו בתור מעשים רעים. ועתה שזכה להכנס לקדושה, היינו שזכה לרצון להשפיע, נתקנו הכל, ומהכל נעשו לבושים לקדושה.
וזהו שאומר "רשע יכין" היינו המצב שנעשה הכל רע, ע"י שבא לידי "תוהה על הראשונות", אבל בלי המצבים הקודמים לא היה מסוגל להכנס לקדושה. נמצא ש"הרשע יכין", כלומר בלי ההכנה של ב' הבחינות הנ"ל, שנעשה הכל רע, שנקרא בחינת "רשע", מזה נעשה "צדיק ילבש", כנ"ל.
ובזה נבין מה שכתוב (בתפלת נעילה) "ורוצה אתה בתשובת רשעים, ואין אתה חפץ במיתתם, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". פירוש, שבזמן שהאדם עושה מעשים טובים, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', אז מגלין לו מלמעלה את הרע שיש בו, ומגיע לדרגת רשע, כנ"ל. אז האדם רוצה לברוח מהמערכה, ואומר שהעבודה זו אינו בשבילו, מטעם שהאדם רואה כל פעם את האמת, איך שהרצון לקבל מצד הטבע הוא אינו מסוגל להסכים שהאדם יזרוק אותו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע.
ומי גילה לו את המצב הזה, שהוא רשע, הלא ה' גילה לו את זה. ונשאלת השאלה, לשם מה גילה לו ה'. וכי בכדי שימות רשע. הלא אין הבורא רוצה במות רשע. אלא בשביל מה גילה לו שהוא רשע, זהו רק בכדי "שיעשה תשובה". זהו שכתוב "כי אם בשובו מדרכו וחיה".
לכן אין להאדם להתפעל מזה שבאות לו מחשבות זרות, שאינן לפי רוחו של קדושה. שהאדם צריך להאמין, שה' שלח לו את הידיעה שהוא רשע, בכדי שיעשה תשובה, היינו שתשוב לרצון ה', הנקרא "רצון להשפיע". כלומר, שגם האדם יבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע, כמו שפרשנו "בטל רצונך מפני רצונו", היינו שהאדם יבטל את הרצון לקבל שלו, בפני רצונו של ה', שהוא הרצון להשפיע. כלומר, שהאדם יזרוק ויבטל את הרצון לקבל בפני הרצון להשפיע. זאת אומרת, שיקח במקומו את הרצון להשפיע.
ובהאמור יוצא, שבזמן הירידות, שהאדם בא הרבה פעמים לידי יאוש ותוהה על הראשונות, הוא צריך לקבל על עצמו בחינת אמונה, ולהאמין בה', שה' הוא שולח לו אלו המחשבות, בכדי שע"י יחזרו בתשובה. כלומר שהאדם צריך להשתדל לקבל על עצמו את מלכות שמים, בין בזמן עליה ובין בזמן הירידה.
וזה על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף ק"צ ובהסולם אות ר"ב) וזו לשונו "אמר רבי אלעזר, ודאי היראה אינה צריכה להישכח בכל המצות, במצוה זו, האהבה, צריכה היראה להתדבק בה, כי האהבה היא טוב מצד אחד, בשעה שנותן לו עושר וטוב, אריכות ימים בנים ומזון. ואז צריכים לעורר היראה, ולירא שלא יגרום החטא. ועל זה כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. נמצאת היראה שנתאחזה בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה ובצד דין הקשה".
וגם כאן בענין שלנו יש לפרש גם כן על דרך זה, היינו שהאדם צריך לקבל מלכות שמים, בין בזמן שמרגיש שטוב לו בעת שהוא עוסק בתו"מ, היינו בזמן שהאדם נמצא בזמן העליה, שאז נקרא "סטרא דטובו" (היינו מצב שטוב לו), והן "מסטרא דדינא קשיא" (היינו בזמן שמרגיש שרע לו), גם כן. האדם צריך להאמין בה', שהוא משגיח בבחינת טוב ומטיב, היינו שהמצב שבו האדם מרגיש שרע לו, הוא גם כן לטובת האדם. לכן גם בירידות יש לקבל עליו את ענין היראה.
לכן האדם צריך להיזהר בזמן הירידה, ולחשוב על מי הוא שנתן לו את הירידה. ואם הוא מאמין שהבורא נתן לו את הירידה, כבר הוא נמצא קרוב להבורא. לפי הכלל הידוע "במקום שהאדם מחשב שם הוא". לכן כשהוא חושב שהבורא נתן לו את הירידה, כבר יש לו מגע עם הבורא.
ואם הוא מאמין בזה, האמונה הזו, שהוא חושב על הבורא, כבר החיבור הזה מסוגל להוציאו מהמצב של הירידה. מה שאין כן, אם האדם חושב על עצמו, שהוא נמצא בירידה, אז הוא נמצא בירידה יחד עם הגוף שלו, היות שהוא דבוק באדם היורד, ולא חושב על הבורא, וכבר אין לו שום חיבור עם הבורא…"

שאלה : באיזו צורה אנחנו צריכים להיות וממה אנחנו צריכים להיות מנותקים , כדי לקבוע נכון את הקשר עם הבורא ?

שאלה : איך אנחנו מייצבים את המצב עם הבורא , שזה בטוח קשור במצב עם הקבוצה , אחרת זה נעשה מנותק מהמציאות ?

שאלה : איך אני מבטיח לעצמי ,שירידה ,שבאה לי מהבורא ,היא תהיה פחות מכוח התמיכה ,שאני אקבל מהסביבה ?
שאני אוכל להצדיק את הירידה ?

שאלה : אז ,מה היא צריכה להיות התפילה שלנו , שהיא תהיה תפילה ממש ולא אגויסטית ?

לחיים לאון