סיכום משיעור בוקר 20.01.2016 חלק א' ( "מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה " ) 41 דקות

"...הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.
ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה "כלל גדול בתורה". וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש ב' פירושים:
א) כפשוטו בין אדם לחבירו,
ב) בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", שמפרשים, זה הקב"ה, שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות "ואהבת לרעך כמוך":
א) צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן תורה". לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות.
כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע שבאדם מראה לשון הרע על הבורא, אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי שאני אוכל לאהוב אותו", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, שהיא אהבת ה'.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא, שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו למוטב".
וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.
הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא. הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.
ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על כל העולם. היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".
היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי יכול לראות את עין ה', שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות הצורה", המכונה "דבקות בה'".
לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. מה שאם כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע.
אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות, זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".
וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".
וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".
היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים עצמם, שהם בחינת "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.
מה שאם כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת החסד, הוא מטעם, שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.
וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא "חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי. מה שאם כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.
לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה.
ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.
וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".
אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".
שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הנסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.
וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתנו, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא ע"מ לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.
ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.
נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:
א) הבורא,
ב) הנבראים.
היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.
ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בע"מ להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".
פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בע"מ לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בע"מ להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בע"מ להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בע"מ להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".
ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ו מיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') " אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ו מיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".
שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ו יחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב.
והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב. וזוהי עבודת האדם, להאמין בזה שהוא כך, אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת תודה להבורא על זה.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו, אחרת הבורא לא היה נותן לו להרגיש את המצבים האלה, מטעם שרצונו יתברך הוא, שרוצה להטיב לנבראים, כי זו היתה מחשבת הבריאה.
ו מיוחד נקרא, בזמן שהאדם כבר זכה לראות, איך שכל ריבוי יחידים כבר קבלו צורת יחיד, כלומר שזכה לראות, איך שעל כל רע כבר קיבל את הטוב השייך לבחינתו. וענין מיוחד זוכה האדם להשיג רק לאחר שתיקן את הכלים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע. אז האדם זוכה למטרת הבריאה, שהיא כולו טוב.
וזה שכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". שענין "חנוכת הבית" הכוונה על בית המקדש, שבבחינת עבודה, לבו של אדם צריך להיות בית מקדש לה', כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו.
ובזמן שהאדם כבר זכה לבחינת מיוחד, אז הוא רואה שזכה לבנין בית המקדש. ועל זה אמר דוד "ארוממך ה', כי דליתנו ולא שמחת אויבי לי". היינו, שכל האויבים הם הרצונות של קבלה עצמית, שהם היו המפריעים דקדושה, שה' הציל אותו מכל האויבים, וזכה להכנס לקדושה. וזה שכתוב "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור"...."

שאלה : שאמרו חז"ל " האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב" , הפסוק לא ברור לי , איך אני יכול להגיע לדבר כזה ?
תשובה : מצד העליון לא יצאו רעות , רק דברים טובים , שכל פעם בא אור ( כאילו בא אור , האור נמצא במנוחה מוחלטת ) .
כל פעם בנו מתעוררים רשימות , רשימות האלו נמצאים באור אין סוף , כנגד אור אין סוף . אנחנו יכולים להגיד ,שרשימות מתעוררים בנו והאור הוא קבוע , יכולים להגיד ,שאנחנו לא משתנים , אלא האור משתנה , אבל ,באמת ,האור לא משתנה :
טוב ומטיב לרעים ולטובים ,
אני הויה לא שניתי וכו'
אלא ,אף ורק הרשימות שלנו מתעוררים אחרי שבירה , שהכל התרסק ומתחיל ע"י האור ,שמשפיע עליהם ,לאט לאט להסתדר בדרגות דומם , צומח , חי בצורה אינסטינקטיבית ,
זאת אומרת ,לפי חוקי הטבע . האור פועל על כל הרצונות השבורים ורצונות האלו מתחילים באותו האור להתחבר יותר ויותר בצורה אגויסטית ,עד שזה מגיע לדרגת האדם , לדרגת המדבר שהמדבר הזה גם כן עובר שלבים של דומם , צומח , חי שבתוכו ,עד שמגיע למדבר שבמדבר , שהוא כבר מתחיל לעבוד ביחס לאור עצמו .
הוא כבר לא מתקדם בצורה אינסטינקטיבית , אלא , הוא כבר רוצה לקדם את עצמו מעבר למה שקורה , כי הכוח המפתח ( רשימות השבורים לגבי האור ) ,הרגש שבחומר רצון לקבל , שהוא שבור וצריך להתפתח ע"י האור .
האור מחייב אותו רצון לקבל כל הזמן להשתנות , להתארגן , יותר נכון להתחבר . כל האבולוציה זו התחברות יותר ויותר בצורות מורכבות יותר ויותר ,עד שזה מגיע למצב של לחץ גדול , שהחומר מרגיש את עצמו בצורה מאוד לא נוחה .
כמה שמתפתח יותר סובל יותר ( דומם פחות מצומח , צומח פחות מחי , ובחי כל אחד אוכל את השני , שזה גם כן בירור ותיקון שנבין את זה אחר כך ). אחרי התפתחות הזאת הכרחית מגיע החומר רצון לקבל בדרגת המדבר לדרגה שמדבר שבמדבר , ששם הוא מתחיל להבין ,שהוא בעצמו יכול לשנות את מצבו , הוא מקבל דחף לשנות את מצבו , הוא מקבל שכל ורגש לראות את הנולד לאן אני צריך להשתוקק ,
מה קורה עם החיים שלי
הוא יוצא ממצב הבהמה ונכנס למין האדם ( האדם נקרא ,ששואל על העתיד , שבהמה אין לה את זה , אנשים גם כן בצורה כזאת, שלא שואלים , העיקר בשבלם לחיות וזהו ) . מי ששואל על סיבת החיים ועל מטרת החיים ,אז ,הוא נקרא תחילת האדם ואז הוא מתחיל לראות ,במה אני יכול לשנות את הגורל שלי ,
אני חייב להגיע לאמת ,
לדעת את השורש ,
מטרה ,
בשביל מהחיים ,
מה טעם בחיים העולים לנו ביוקר כל כך וכו'
כמו שבעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס , וזו תחילת האדם . מאז והלאה הוא מחפש בתחילה ,איך להתפטר מהצרות , אחר כך הצרות אצלו הופכות יותר מגוונות ,יותר אנושיות , יותר מטרתיות . הוא כבר שואל לא שאני סובל , אפילו שסובל ,
אני רוצה לדעת בשביל מה ?
למה ?
מה קורה עם הטבע ?
מה קורה עם הבורא ?
מה הוא רוצה ממני ?
למה הוא ברא אותי בצורה כזאת ולא אחרת וכו'
, יש לו שאלו בעצם על המאציל וכך מתחילים


אנחנו בחיפוש שלנו , אם מגיעים ללימוד חכמת הקבלה , לקבוצה ולמימוש ,אז ,אנחנו מתחילים לאט לאט לעכל ,מה שאומרים לנו חז"ל , שהישיגו דברים האלו בדרך .
הם אומרים ,שאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת , הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים , אין בו שום דבר ,חוץ מהשפעה טובה בלבד , הוא שלם ולכן הוא לא יכול להשתנות וכל השינויים הם רק בכלים . אם רק בכלים ,אז ,
מה כלים צריכים לעשות כדי להתקדם ?
קודם כל לעשות בגשמיות ,מה שמקובלים מייעצים לנו לעשות ( חיבור , קבוצה , לימוד , הפצה - בעל הסולם הראשון ,שמדבר על הפצה , כבר קובע ,שאנחנו נמצאים בזמן משיח , שאנחנו חייבים לעורר את עצמנו וכולם אחרת אין סיבה ,שאנחנו נמשוך את עצמנו לתיקון , כי הכל זה יהיה ע"מ לקבל . להשפיע אמור להיות לאחרים ,כדי להשפיע בזה נחת רוח לבורא ) כך אנחנו מתקדמים . כאשר אנחנו מגיעים לקבוצה , לסדנאות , לעשיריות , כבר משה רבינו חילק עם לעשיריות ,אז ,יוצא ,שאנחנו בונים בגשמיות כל המסגרת הזאת וחוץ מזה אנחנו צריכים לבנות את היחס שלנו נכון לבורא וכאן מספרים לנו מורים שלנו , שאנחנו צריכים לראות שבורא הוא "טוב ומטיב " וכל השינויים הם בנו ע"י , עד כמה שאנחנו יכולים לממש , כתוצאה מהמימוש שלנו של הרשימות
,או, שאנחנו מממשים אותם בדרך טובה , שמושכים עליהם מאור המחזיר למוטב הותאם לאותו רשימו , שעכשיו התעורר
או ,שאנחנו לא מסוגלים להמשיך מאור המחזיר למוטב לאותו רשימו ואז זה בונה בנו הרגשת אי נעימות , צרות גדולות , עד המלחמות ובעיות .
זה הכל תלוי ,עד כמה שאור העליון פועל על הרשימו ואנחנו באמצע בין שניהם , זה הכל ,וכאן בעצם ,הבחירה חופשית שלנו , "שליש אמצעי דתפארת":
או שאנחנו מתקדמים למאור המחזיר למוטב
או שאנחנו נמצאים ברשימו
אז, אחד מהתנאים ,כדי לקרב את הרשימו להאור מצדינו , זה לקבל פעולות ,שעוברות עלינו ע"י המאור באמונה למעלה מהדעת , בזה שטוב ומטיב לרעים ולטובים ולכל המצבים .
למה ?
כי לא יכול להיות , שאם זה פועל האור , שיכול להיות רע .
זאת אומרת ,אני צריך בכל מצב ומצב , שאני נמצא ,בעצם ,לפנות רק אלי , שאני לא מממש נכון את הרשימו ולחפש מייד , איך אני אממש אותו בצורה יותר מועילה , טובה וגם כן לא לטובת עצמי ( אמנם שהכאב תסכול , יאוש מעורר אותי ) ,אלא ,שאני צריך ע"י הסביבה לעבד את הלחץ שלי לברוח מהייסורים ולא לברוח מהייסורים , כי ייסורים הם מורגשים בתוך הרצון לקבל שלי , אלא ,להשתדל , לבקש ע"י סביבה , מאור , לעלות את עצמי מעל הרגשת הייסורים האלו לאמונה למעלה מהדעת .
שדווקא מתוך המצבים האלו הרגשיים , מאוד לא נעימים ,אני אשתתף בהשפעה , בהפצה , בלימוד , בחיבור ,בכל הדברים האלו ,למרות שרשימו ,שמגיע מפגישה עם האור ,מעורר בי כאבים גדולים . כאן אנחנו צריכים ללמוד ,איך אנחנו מעבדים רשימו נכון בכל רגע ורגע שמתחלפים רשימות , במיוחד העיבוד שלהם זה בזמן ,שמרגישים יציאה , נפילה , חושך .
אבל, גם כן בזמן העליה צריכים ללמוד ,איך אנחנו משתמשים נכון בהרגשה שלנו ,בכל מה שרשימו מביא לנו ( שלא נתחיל להשתמש התעלות הזאת לעצמנו , להנאתנו ) .

תלמיד : הרבה אנשים עכשיו ,כאשר שומעים אותך ,אומרים ,מה זה למעלה מהדעת - מה אני צריך לשקר לעצמי ?
רב: למעלה מהדעת זה לא לשקר , זה אני לא מסוגל לעלות את עצמי מעל הדעת ( זה נקרא אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים ) , אני לא יכול להציל את עצמי .
אני יכול רק ע"י הסביבה לגרום לכך ,שהאור העליון ישפיע עלי יותר ,כאשר אני משתתף עם הסביבה , אז ,אני נעשה יותר דומה לאור העליון והשפעתו יותר עוצמתית עלי , מפני שאני נעשה יותר קרוב אליו ולא שהוא מתקרב ( אפשר להגיד ,שהוא מתקרב ,אבל ,זה ,כמו שאומרים ,דברה תורה בלשון בני אדם ) .
אנחנו נמצאים בים של האור , האור אין סוף ורק רשימות שלנו , עד כמה שאנחנו יכולים ע"י להיות בחיבור בינינו , לימוד , רצון להיות בתוך האמת , להשפיע עד כמה שאפשר לבורא , כך ,עד כמה שאנחנו משתדלים למממש את עצמנו , אז , האור העליון עושה בנו את הפעולה , מתקן את הרשימות ,אחר כך הם מתעלים ומתחברים יחד במלכות דאצילות ( שזה נקרא קבוצה , שכינה לא חשוב איך תגיד ) ואז הם מתעלים עוד יותר ע"י מ"ן ומתעדכנים בעולמות עליונים יותר .
תלמיד : מה אני עושה בנתיים ?
רב: בנתיים אתה ,אין לך סיכוי לשנות שום דבר , אלא , ע"י זה ,שאתה מתקרב יותר לעשירייה ונכלל שם בזמן הלימוד , בזמן התרגילים , בזמן הסעודות , בזמן הפצה , בכל דבר ,מה שרק אפשר .
לימוד , קבוצה , הפצה - זה הכל ,מה שיש לך בפעולות , שבתוכם אתה משתדל להביא בכוח , באונס ממש , אתה משתדל להיות ,כאילו בכוונה הנכונה ( אני רוצה להשפיע , רוצה לאהוב וכו' ) . ,עד כמה שאתם כחברים תשחקו בזה במשחק שקרי , כמו בתאטרון , אבל ,אתם תשפיעו ע"י זה זה על זה והעיקר שמהמאמצים האלו ,כמו ילדים קטנים שמתאמצים , אתם תגדלו , כמו שילדים גודלים וכך זה יקרה .
אם לא , אז דרך ייסורים ,כמו שזה קורה עכשיו בעולם , תראה מה קורה בעולם ?
חוץ מזה ,אנחנו צריכים להיות אחראים על כל עם ישראל , ממש ככה .
אז ,צריכים כמה שאפשר לעשות מאמצים לחיבור , תיקון רשימות השבורים , שהם התרחקו זה מזה , התפרקו , התיקון שלהם הוא רק בחיבור . זה כנגד זה , אין יותר ,ככה אנחנו לומדים משבירת האדם הראשון ועד תיקון אדם הראשון . זה מה שאנחנו צריכים לעשות

לחיים לאון