"...הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה.. כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השורשי ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי…" (רמח"ל, ספר אדיר במרום ח"א)
"..."והבא לטהר מסייעין אותו", ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.
והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח…" ( אגרת 18 - 1926, עמ' ס"ז )
"...ענין שכינה היינו מקום שהשוכן מגולה. הנה כתוב "מלא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה". ויחד עם זה שורה בחינת הסתרה. ובמקום שיש גילוי אלקותו יתברך, המקום הזה נקרא שכינה, היינו שכאן מגולה השוכן. נמצא לפי זה כשמדברים מהשכינה, היינו שמדברים מהשוכן, היינו מהקדוש ברוך הוא, ומה שמכנים אותו בשם שכינה, היינו מקום הגילוי.
וזה פירוש, מה שמתגלית במלכות, את זה מושפע להתחתונים. פירושו, שיעור המתגלה מאלקותו יתברך, ואת שיעור המתגלה נבחן רק כלפי התחתונים, שכלפי עליון לא שייך ענין גילוי וענין הסתרה. על דרך משל אי אפשר לומר כלפי האדם עצמו, שהאדם מגולה או שהאדם נעלם, אלא גלוי והעלם שייך רק כלפי זולתו. כמו כן ברוחניות, ענין גלוי והעלם שייך רק כלפי הבריאה.
נמצא לפי זה כשמדברים מבחינת שכינה, היינו שמדברים מבחינת שיעור שהבורא יתברך מגלה את עצמו להתחתונים, נמצא בין שאנו אומרים קודשא בריך הוא, ובין שאנו אומרים שכינה, הכל אחד. אלא הפירוש הוא, קודשא בריך הוא נקרא בחינת הסתר, ושכינה נקרא בחינת גלוי, היינו שהשוכן מגולה, היינו שכאן ניכר ונגלה השוכן. ומה שאנו אומרים, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", היינו שבחינת ההעלם יבוא לבחינת הגלוי. נמצא שהכל בחינת רוחניות. לכן כשאנו אומרים, שהאדם זכה להשראת השכינה, הפירוש הוא, שהאדם זכה להתגלות השוכן, וכל בחינת שיעור התגלות מכונה שכינה, כנ"ל.
ומה שאנו אומרים, שהשכינה הקדושה נקראת כללות נשמת ישראל, הפירוש כנ"ל, כי ענין התגלות הוא רק כלפי זולתו. נמצא שבחינת השכינה היינו, בחינת הגילוי שמתגלה לתחתונים. נמצא שהיא כללות הגילוי לתחתונים, היינו שמתלבשת ברצון של התחתונים. שענין הרצון זה בחינת נברא, שבשביל זה נקראת נשמה חלק אלקי. שענין חלק מבואר ב"הסולם", מה שיש בחינת רצון לקבל, ועל ידי התיקונים ברצון להשפיע מתגלה להנברא אור ה', ולגבי התחתון מגולה רק חלק ממנו, היינו רק את השיעור, שרצה הקדוש ברוך הוא, שהתחתונים ישיגו אותו.
נמצא הפירוש נשמה, היינו שיש כאן התגלות אלקותו יתברך בשיעור מסוים שהתחתונים יכולים לקבל. נמצא שענין נשמה הוא רק חלק מהשכינה הקדושה, שהיא נקראת כללות נשמת ישראל. היינו כל השיעור שהקדוש ברוך הוא רצה שישיגו אותו, זה נקרא רצונו להטיב לנבראיו. ונשמה נקראת חלק מהשכינה, היינו חלק שהתחתון יכול להשיג לפי שיעור הטהרה. לכן אמרו חז"ל "שקול משה כנגד ששים ריבוא" (שיר השירים א'), היינו שמשה רבנועליו השלום, היה זוכה לשיעור התגלות אלקות, מה שהיה מוכן להתגלות לכלל ישראל. וזה מה שכתוב, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", היינו שמשה זכה להתגלות הכללי, הנקרא שכינה…" ( ענין שכינה )
"...הזה"ק מפרש מה שאמרו חז"ל, "ג' דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים". ואומר, "אשה נאה" היינו השכינה הקדושה, "דירה נאה" דא ליביה, ו"כלים" דא אברים דיליה, עד כאן לשונו. ויש לפרש, שאין השכינה הקדושה יכולה להתגלות בצורה האמיתית, שהיא בבחינת חן ויופי, אלא בזמן שיש לו כלים נאים, שהם האברים הנמשכים מן הלב. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לטהר את לבו שיהא דירה נאה, בזה שהוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, ומרגיל עצמו לעבוד שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, שמזה נמשך כלים נאים. היינו שהרצונות שלו, הנקראים כלים, יהיו נקיים מבחינת קבלה לעצמו, אלא שיהיו זכים, הנקרא בחינת השפעה.
מה שאין כן אם אין הדירה נאה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מטעם שצריך להיות השתוות הצורה בין האור להכלי. לכן, בזמן שהאדם מקבל על עצמו את בחינת אמונה בבחינת הטהרה, בין במוחא ובין בליבא, אז הוא זוכה לאשה נאה, היינו שהשכינה הקדושה מתגלית אליו בבחינת חן ויופי, וזה מרחיב את דעתו של אדם. היינו, שע"י התענוג והשמחה שמרגיש אז, בא מהתגלות השכינה הקדושה בתוך האברים, וממלא את הכלים החיצונים והפנימים, וזה נקרא "הרחבת הדעת".
ולזכות לזה, הוא ע"י "הקנאה והתאוה והכבוד" ש"מוציאין את האדם מן העולם". שפירושו, קנאה, ע"י הקנאה בהשכינה הקדושה, הנקרא שהוא מקנא קנאת ה' צבאות. כבוד פירושו, שרוצה להרבות כבוד שמים. תאוה פירושו, בחינת "תאות ענוים שמעת"..." ( ט. מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה
)
אינדקס 