אנחנו לומדים ,שכל הבריאה היא רצון לקבל ( רצון זה נקרא הארץ , הארץ נקראת רצון ) ויש הרבה ארצות , רצונות ,ויש רצון מיוחד ,שהוא נקרא ישראל , ישר-אל ואליו ,לרצון הזה ,אנחנו צריכים להגיע .
זאת אומרת ,נולדנו כולנו ברצון ,שנקרא "יצר הרע" רצון הרע , שקרי , לא טוב ,שמכוון אותנו לכל מיני כוונות , חוץ מכיוון הנכון .
ולכיוון הנכון ,זאת אומרת ,רצון שהוא כולו מכוון לבורא ויגיע ,להזדהות ,להשתוות , לדבקות עם הבורא ,אנחנו צריכים להגיע אליו . זאת אומרת, לבנות אותו ע"י מאמצים שלנו , שאנחנו במאמצים האלו כל הזמן נפנה לבורא , שישנה לנו את הרצון , אז , צריכים אנחנו להצטייד בחסרון לשינוי הרצון שלנו ,אז ,החסרון הזה מגיע לבורא , חאור העליון , שבהתאם לחסרון ,פועל עלינו וכך משנה אותנו .
לכן ,לאחר שהתגלה באברהם ( זה בכל אדם ואדם ,בנקודת היסוד שלו הרוחנית , שנקראת אברהם ) , מתגלה נקודה שבלב , אז , היא מקבלת הכוונה ,כיוון להתפתחות ,שכיוון הזה נקרא "לך לך מארצך " ,זאת אומרת, תצא מהרצון שלך ותגיע לרצון ישראל , ישר-אל , שאתה מתקן כל הרצונות בסה"כ ,שמתגלים בך , שכולם יהיהו מכוונים להשפעה , לאהבה, ובזה תגיע לדבקות ואז יקרא ,שאתה נמצא בארץ ישראל .
זה כל העבודה שלנו וזה כל התהליך שאנחנו צריכים לעבוד ובתהליך הזה העיקר , כמו שאנחנו לומדים ,
כל הזמן להחזיק ,שאין עוד מלבדו על כל המחשבות ומעשים , על כל ,מה שקורה לנו , שזה מגיע מכוח אחד , ועלינו רק לשייך את זה לבורא ולהשתדל לקבוע ( או למעלה מהדעת ,או, בתוך הדעת כבד ) ,שזה מ " אין עוד מלבדו" הוא גם "טוב ומטיב " .
כך אנחנו ,בעצם ,מגיעים מרצון היצר הרע , שהוא לא מסוגל להיות קשור לבורא , למקור אחד , לכוח אחד , שליט אחד ,עד שאנחנו לא רק משייכים הכל לבורא בזמן המעשה , אלא , גם לפני וגם בזמן ואחרי מעשה אנחנו כולנו משייכים הכל, מה שקורה ,בו ואז ,בזה אנחנו עולים מעל הזמן , תנועה ומקום ונכנסים למצב, שנקרא ארץ , רצון חמדה וכו'
"..."לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.
הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.
"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.
ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:
א' הנקרא שכר עוה"ז,
ב' הנקרא שכר בעוה"ב.
כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.
אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.
ונאמר לו, "לך לך מארצך",..."
כי ברצון , שהוא נשאר , הוא גם כן רוצה ,שיהיה לו שכר באותו רצון ולא שהשכר יהיה בזה ,שהרצון יתחלף לרצון יותר גבוה ,ולכן הוא מתקדם במישור אחד ( יותר רכוש , יותר רצון לכל מיני כוונים , לומד כל מיני רצונות מאחרים ורוצה למלאות אותם ) וכך מתקדם . זה נקרא ,שהוא מתקדם ,אבל ,בעצם, נשאר במישור אחד , ברצון אחד .
מה שאם כן הכוונה ,שהוא יתעלה מעל הרצון ,שהוא נמצא בו ,לרצון יותר משפיע , יותר יוצא מהרצון הזה , צא מעצמך , לך לך מארצך .
איך עושים את זה ?
"...ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.
"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו…"
זאת אומרת ,כל פעם צריך לרכוש יותר ויותר רצון להשפיע , מעל הרצון לקבל שלו יותר מופשט , יותר מובדל ,הפוך ממה שעכשיו , זאת אומרת, דרך העליה היא דרך לא נעימה לרצון לקבל , שמרגיש ,שהוא נכנס למצבים , שהן לא שמביאים לו יותר מילוי ורכוש ברצון לקבל , אלא,מביאים לו כל מיני רגשות בלתי נעימות ולפי זה הוא בודק ,עד כמה שהוא מתעלה מעל הרצון הקודם מעל רצון לקבל לרצון להשפיע .
וודאי ,שאי אפשר לעשות את זה בצורה יותר רגילה , אלא , הבורא מסדר את זה מלמעלה ואדם צריך לקבל חיזוק מקבוצה ואז מסוגל לעשות את העליה הזאת הדרגתית . ככה זה עד גמר התיקון , אותה שיטה
"..."אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאם כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.
אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.
"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר ר' לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון הזה"..."
כי השכר הוא סותם את העינייים ואדם לא מסוגל לראות את הדרך , כי אם יש לפניו שכר ,אז ,רצון לקבל לא יכול להיות מנותק מהשכר ואז אדם נכנע ונמצא כבר כלפי השכר , שנדמה לו ,שהוא הולך ומוסיף , אבל ,באמת כבר קנוי , אלא, תנאי בלעלות ממדרגה למדרגה ( מרצון לקבל לרצון להשפיע ) זה, שברצון לקבל הקודם בעליה אנחנו מרגישים יסורים
"...כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר…"
שזה השכר ולא מה שמורגש ברצון עצמו
"...ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור".
אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם…"
צריכים להבין ע"י מה הוא מחזיק בדרך ?
אך ורק ע"י הקבוצה ובורא , אין לו ברירה , אחרת לא יכול להחזיק , כי היסורים, שמרגיש בתוך רצון לקבל לריק ( קושי , אכזבות , בושות , כל מני דברים בלתי נעימים ) זה מחייב אותו לחפש ,במה לאחוז ואז ,סוף סוף הוא מוצא ,שהקבוצה והבורא הם התומכים , שאם מחזיק בהם יכול להנצל ,
בינתיים ,שלא יכול לסבול יסורים
ואחר כך ,לא מתוך טעם הזה ,אלא ,יותר נעלה , גבוה ,בא במידת ההשפעה
"...ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.
ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.
והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב…"
מה זה נקרא לשמש את המלך ?
ש"אין עוד מלבדו " , אז ,כל מה שהוא מפעיל עלינו ,עד פעולה הכי קטנה , עד שמתרחש היום או לפני עשרים שנה ,או ,משהו וכו'
הכל זה בא ממנו , אדם כאן לא בעל הרצון , לא בעל המעשה ואפילו לא בעל הסיכום , ממה שמתרחש בו , במה שעובר עליו , אלא, הכל זה הבורא וסה"כ אדם הוא עובר על הכל מה שעובר עליו וכך הבורא מסדר לו להכיר עבודת ה' .
מה אל אדם אז לעשות ? - לקבוע יחס שלו לזה , שהוא רוצה להודות ולהסכים עם כל דבר שעובר , כי כל העולם הוא עולם קטן , שנמצא באדם ואדם חייב ,אז ,להיות דבוק בכל המציאות ובורא
"...כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.
זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה.
והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות", אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא". וכמו כן נקראת עבודה זו "שכינתא בגלותא"..."
זאת אומרת ,בכל מצב ומצב ,שנראה להם כשפלות , כלא בסדר ,שמתגלה בעולמם וכו' האדם רוצה להביא כל מצב ומצב לפסגה , דבר הכי גבוה והכי חשוב , כי הכל זה בא מהבורא .
לכן ,אין מצבים במציאות האדם , בחיה אדם ,שהם נבזים , הם כולם צריכים להיות ,כמצבים השלמים .
כאשר אדם גומר את העבודה הזאת נקרא, שהוא נמצא בעולם אין סוף , שהמציאות לא משתנה , משתנה רק צביון, שאדם נותן לכל מצב ומצב שבמציאות
"...ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאם כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.
לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.
ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה…"
יגיעה שלו היא להיות דבוק ב"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב" על פני הרגשה האיומה ,שמרגיש ברצון לקבל , שזה עוזר לו להתעלות מעל הרצון לקבל ,להתנתק וזה נקרא "כי הכבדתי את ליבו " ואז הוא יכול כך לעשות עליה
"...וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול"
כנ"ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה…"
אינדקס 