היית לנו עכשיו שאלה :
איך עוברים מבעתה לאחישנה ? היית אומר שהשאלה
השאלה זאת היא אקטואלית בכל רגע ורגע ואנחנו צריכים ממש להרגיש כמו בכפות מאזניים ,איפה אנחנו עומדים ?
מתי בעתה מתי האחישנה ?
והמימוש של הדבר הוא בחיבור בינינו , בעוצמת החיבור בינינו . אם לפי דרגה שלנו אנחנו הנמצאים בהתגברות לחיבור ,אז ,אנחנו עוברים לדרך אחישנה ובהתאם לזה מגבירים את המאור המחזיר למוטב וכך צריכים להרגיש ממש , כאילו לוחצים על הגז באוטו , כך אנחנו מגבירים את המאור .
אם אנחנו פחות בחיבור בינינו ,אז ,אנחנו כ,אילו סוגרים דרך לאור . אנחנו צריכים להגיע למצב ,שאנחנו עובדים עם בעתה ואחישנה בצורה ,שזה נעשה מורגש בנו , כתוצאות מפעולות של חיבור , עוצמת החיבור בינינו . וכאן ,וודאי, ישנה עבודה על הכוונות
בשביל מה מתחברים ?
למה מתחברים ?
לשם מה ?
איפה אנחנו רואים אחישנה , בנו ,או ,ע"מ לעשות נחת רוח לבורא ?
בחיבור כלפי החברים ,או ,כלפי הבורא ?
וכו'
אבל ,בעצם עם כל התנאים האלו ע"מ להשפיע אנחנו ממש צריכים להגיע למצב ,שמגבירים עוצמת החיבור בינינו , בהשפעה הדדית בינינו , כדי להגיע להשפעה מיוחדת , כאחד לבורא - זו ,בעצם ,פעולת אחישנה . כל הזמן להשתדל להיות בזה ואז אנחנו נתחיל להרגיש ,עד כמה שזה ניתן לנו לעשות
האם יש באחישנה קו האמצעי , או , שזה עד הסוף לגמרי ללא שום הגבלה ?
או שאנחנו צריכים להיכנס כאן לכל מיני חשבונות , כמה כן וכמה לא ?
האם אנחנו צריכים לדאוג קודם לחיבור בינינו , שהוא יהיה בשווה ?
או,לדאוג ,שחיבור יהיה מקסימלי ?
או לדואג שחיבור יהיה אופטימלי , שישפיע עליו אור העליון ?
ישנם כאן הרבה מרכיבים מתוך העבודה הזאת , אבל ,בעצם בסה"כ העבודה היא מתחילה מזה ,שאחישנה זה חיבור יתר בינינו בצורה שווה , בצורה פנימית , כמה שאפשר , כדי להגיע לעשות נחת רוח לבורא , שבתוך החיבור בינינו אנחנו שולחים לו נטיית לבבות שלנו ושם אנחנו צריכים לגלות אותו
"...חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש ר' שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:
א) אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.
ב) שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.
ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.
ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.
ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.
וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".
אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.
אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.
אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.
ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.
ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".
וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.
אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.
אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).
אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.
ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה…"
זאת אומרת ,רוחניות יש לה הגדרה מאוד פשוטה :
אם מה שאני עושה , במעשה , במחשבה , לא חשוב באיזו פעולה , באיזו כוונה - אם זה קשור לבורא והבורא הוא הסיבה ,שכך אני או חושב , או רוצה , או מבצע , אז , זה נקרא רוחניות .
אם זה ללא קשר גם בהתחלה וגם בסוף עם הכוח העליון , עם הסיבה של הבריאה - זה לא רוחניות . אז זה קשור לגוף שלי ,שהוא מנותק מרוחניות ואז זה נקרא גשמי בלבד
"...והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.
וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.
וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.
ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".
כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.
אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.
ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.
היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.
וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".
ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.
עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה…"
שאלה : "...ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה…" , נניח ,שהוא בא לישיבת חברים והוא בודק את החברים… מה קורה ,אם הוא לא מרגיש ,שיש בחברים אותה מטרה ?
תשובה : אז צריך לעשות בקורת על עצמו ועל החברים ולעורר את עצמו ואותם למטרה , כי יכולים להיות כל מיני מצבים .
אנחנו נמצאים במערכת ,שהיא כולה מיוצבת ע"י כוח העליון , שהוא מעורר בנו תמיד רצונות ומחשבות ע"י הכוח שלו ,שנקרא האור ,ומטרתו להביא אותנו להכרת העבודה שלו , שאנחנו נכיר במה שהוא עושה
מאיזו סיבה ?
לאיזו מטרה ?
באיזה תהליך ?
ושאנחנו נזדהה עמו , זאת אומרת , לא רק נכיר , אלא , נקבל , נרצה , נעודד בכל הפעולות שעוברות עלינו , אמנם ,שהן עוברות עלינו כנגד הטבע שלנו , שהוא ברא בנו הפוך מטבע שלו , מפני שאחרת לא נוכל להיות נבראים , נבדלים ומרגישים , משיגים אותו .
יוצא , שאנחנו במשך כל ההתפתחות שלנו צריכים להכיר את העבודה שלו ולהכיר אותה מתוך הטבע שלנו , רצון לקבל .
לכן ,זה שאני מגיע לחברה , שדרכה אני מגיע להכרת עבודת ה' , מה שהוא עושה , אז ,אני צריך להבין ,שגם אני וגם חברה נמצאים בצורה הפוכה ואיך אנחנו כל פעם יכולים להביא את עצמנו למצב התאמה האפשרית לפעולות הבורא .
אם אנחנו מסדרים את עצמנו כנגד רצוננו הטבעי לצורת הבורא , אז ,אנחנו רואים ,מה הבדל בין מה שאני רוצה ובין מה שאני עושה מעצמי ,כדי להתאים את עצמי לבורא ,ופער בין המצבים האלו קובע את המדרגה שלי , דרגה שלי למה שהגעתי . הפער בין המצבים האלו נותן לי עוצמת הכלי שלי , עוצמת הבנה , הרגשה ,שאני ,דווקא ,משתי נקודות האלו ( בין הטבע שלי וטבע שלו ) מתחיל להרגיש את הבריאה , את המציאות וכך אנחנו צריכים לעשות , זו היא העבודה . ובעבודה הזאת אני מתחיל להרגיש ,איפה בדיוק נקודת האיזון בינינו , זה בכל דבר - בדרגות דומם , צומח , חי ,שאנושות מתפתחת , שם אין כל כך בעיה , מתפתחים ,לפי הרצון שלנו ,ללא קשר עם הבורא , הכל זה היה מסתדר אצלנו , איזון בינינו הבורא היה מסדר בינינו ללא הכרתנו , ככה אוטומטי . מה שאם כן בדרגת המדבר , בהתפתחות שלנו , אני צריך להתאים את עצמי לאיזון עמו ממש , אחד כנגד אחד
אנחנו עוד צריכים לראות ,שגם אנושות ,כאשר היא מגיעה להכרת האיזון עם הבורא , אז ,היא תראה את האפשרויות האלו להכנס במגע ואיזון עם הבורא בדברים הכי פשוטים , מה שאדם עושה ( בעבודה בשדה , במפעל , בקשר בין אנשים וודאי , בכל דבר ודבר ) איפה שאנחנו מפעילים את עצמנו , שם אנחנו מגלים את הבורא ועושים לא יותר ולא פחות,אלא ,שומרים תמיד על הקו האמצעי . עוד נדבר על זה , זה יהיה בקרוב
שאלה : מאיפה לאדם לדעת ,שהוא אוהב את החברים ?
תשובה : אהבת חברים היא נובעת מאהבת המטרה , כי חברים זה ,בעצם ,אמצעי להמטרה . וללא מטרה לא יהיה לנו מושג של חיבור ואהבת חברים .
כי מהתחלה הכל מגיע הנקודה הראשונה ואחרונה של הבריאה , שזה דבקות בבורא .
בתחילת הבריאה דבקות בבורא זו הנקודה "יש מאין " ,שהיא דבוקה בבורא בהכרח , שהוא ברא אותה ולכן היא דבוקה בו מתוך זה ,שיש לה ביטול השלם כלפיו , אמנם שהיא הפוכה ממנו ,אבל ,הופכיות הזאת היא לא נחשבת .
ובגמר התיקון , בסוף הבריאה הנקודה הזאת , שהיא כבר קיבלה בתוכה כל ההבחנות שישנן באור , שפיתח אותה ,אז ,כל ההבחנות האור נכנסו לתוך הנקודה הזאת ונקודה הזאת מתוך שהיא קיבלה , היא נכללה מכל התכונות האור ,אז ,היא גדלה לאותם הממדים כמו אור ועוצמתה בדבקות באור ,היא יוצאת פי תר"ך פעמים , זאת אומרת ,היא מכפילה את הגודל האור על הגודל של הניגוד שלה נגד האור וכך זו עצמתה במצב הסופי .
כל התהליך ,שאנחנו בעצם עוברים , אם אנחנו רוצים להיות בתהליך הזה ולא ליפול ממנו לבהמיות וגשמיות , אז ,כל התהליך הזה צריך להיות ,בכמה שאנחנו דבוקים לאותה משימה , ,שאנחנו מקסימום נכללים מהאור , שבזה אנחנו מבטלים את עצמנו
כל הפעולות שלנו הן ביטול :
או ביטול על כלים דהשפעה ( כלים משל עביות שורש , א' ) ,
או ביטול על כלים דקבלה ( על הכלים של ב' , ג', ד ) .
לכן ,כל הדרך הזאת אנחנו צריכים קודם כל לראות נקודה הסופית , שהיא בכל מדרגה ומדרגה נקראת מטרת המדרגה , מטרת העבודה - שהיא דבקות .
לכן ,אם אנחנו מתאספים עם חברים , קבוצה , ישיבה , לימוד , פעולות , הפצה , לא חשוב מה - אם אנחנו לא רואים לפנינו נקודת החיבור , דבקות בבורא דווקא ולא בינינו בלבד , אבל בבורא , אז , העבודה שלנו היא ללא כיוון , היא יכולה להיות מאוד טובה עצמה ,אבל ,בעצם היא לא מביאה אותנו לסיכום הנכון , אלא , הבורא כן עושה את זה , כי אנחנו לא כל כך יודעים ,איך לכוון , בינתיים לא מרגישים , אבל ,מתוך ההסתר אנחנו יכולים לדרוש אותו , לדרוש להיות מכוונים אליו , שיעזור לנו בזה
זה הייתי אומר הטעות , הביעה , רשלנות יותר נכון מצדנו ,שאנחנו לא מכוונים את עצמנו להגיע לדבקות בסוף כל פעולה , אפילו שזה סתם מילים ...
צריכים להגיד סתם במילים ,שאני רוצה בסוף הפעולה להגיע לדבקות בבורא , להרגיש אותו , לגלות אותו , להביא את עצמי ,שאני נכלל בו , להגיד , להגיד , להגיד ואז , במיוחד שפעולות האלו הן בתוך החברה ,הן מביאות אותנו להתקדמות לקראת גילוי בורא . זה מה שחסר לנו , אנחנו לא מרגישים חשיבות בזה ולכן לא מבצעים וזאת רשלנות
אינדקס