סכום שעור בוקר 19.4.17
30 דקות
שעור 1 כנס ברזיל
האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו", שהכל עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשיה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי "אם אין אני לי מי לי". כלומר, שהכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה לבדו דבר. (רב"ש ב', מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה", 1990)
יש כאן כאילו סתירה בין אם אין אני לי מילי לאין עוד מלבדו ואצלנו זה מתחבר מכל האופנים במיוחד מזה שבטוח שאין עוד עוד מלבדו אבל כדי לקבוע שאין עוד מלבדו אני צריך להגיד להגיד שהכל תלוי באין אני לי מי לי שכל העבודה שלי אני קובע שאין עוד מלבדו
2) "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". זהו תרתי דסתרי. והענין הוא, שהאדם צריך לעשות כל עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי". שאין מי שיכול להושיע לו, אלא "בפיך ובלבבך לעשותו". זאת אומרת, בחינת שכר ועונש. אבל בינו לבין עצמו, זאת אומרת בצנע צריך לידע, "כשאני לעצמי, מה אני". זאת אומרת, שהכל בהשגחה פרטית, ואין שום איש יכול לעשות שום דבר.
ואם תאמר, אם הכל בהשגחה, מה ענין עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי"? אלא, שע"י עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי", זוכה להשגחה פרטית. זאת אומרת, להשיג את זה. (בעל הסולם, שמעתי, מאמר ריז. "אם אין אני לי מי לי")
כאן זה שוב אנחנו נתקעים מהו תפקידו של אדם אז , כביחול ממה שהאדם נמצא בהרגשה עצמית הוא צריך לגלות שבזה באמת הוא חייב לקבוע בתוך עצמו בתוך הנשמה שלו זה החלק שניתן לו והבורא כביחול לא שולט שם אדם צריך לקבוע שאין עוד מלבדו אבל שוב על ידי אם אין אני לי מי לי שיש בחירה חופשית לאדם והבורא מעביר אותו דרך כל הרגשות, מצבים האלו במיוחד שנמצא לפני המתחיל זה המאבקים עם האגו שלו בזה שמתרגז על כל מיני ארועים שגם בהם לא יכול לקבוע שאין עוד מלבדו, צריך להבין שבזה ניתנה לו בחירה כן על ידי אם אין אני לי מי לי להגיע למצב שגם בזה הוא מסכים עם זה שהכח נמצא בשליטת הבורא , המאבק הראשון הוא והכי בולט זה מה שמסופר בתורה עם המאבק בין יעקב ועשיו, מאבק מאוד גדול שרק אחריו אדם מתחיל להרגיש עד כמה שיש לו פנים בפנים עם האגו שלו, ושמביא לו כל מיני ארועים חיצוניים שכביחול שולטים על האדם בתור שונאים, מתנגדים, כל מיני דעות שונות והמאבק שהכל בא בכל זאת מהבורא רק כדי לקבוע שבכל מקום הוא שורה והוא שולט ככה זה על ידי מאבק הזה אדם משיג, ומסתדר אצלו גם תחילת המצב וסוף המצב שהכל בשליטת הבורא ונעשה כך שהוא שורה על כל ההפכים מתוך מאמץ שאדם עבר.
3) צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא, סימן ה)
אני צריך לראות שכל מה שקורה בעולם בכל החסרונות בכל הארועים שהכל בעצם העתקה מהפנימיות שלי ואני מתקן את עצמי אז כל הארועים האלו כל הדברים האלא הם יוצאים מהצד השמאל ועוברים לימין שאני אראה אותם בצורה השלמה, ובשבילי לראות את העולם בתוכי זה פשוט מדד סימן עד כמה שאני מתוקן ולא , כי כל העולם הוא בעצם המצב הפנימי שלי וכך אני צריך לקבל אותו וכך לראות את העבודה שלי, כמו שאומר בעל הסולם שאנחנו צריכים להודות לבורא שעשה כך לנו את המדד הזה , הסימן הזה הצורה הזו אז יש לנו בהחלט על מה לסמוך וכלפי מה לעבוד, עד שאני לא אראה את הכל ששורה בו הבורא וכל העולם הוא שכינה קדושה אז בשבילי זה עדיין המדד הנכון לגילויי שלי
4) עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. (רב"ש א', מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
גם כאן אני צריך להודות לבורא , שוב אנחנו חוזרים לאין עוד מלבדו, שהוא ייצב לפניי לא רק את העולם אלא נתן לנו בעולם את הראייה הזו של קבוצה , שאני יכול בה לראות את הצורה המקולקלת שלי עד כמה שאני רואה את החברים שלי עדיין שלא נמצאים בגמר התיקון זה נקרא שאני לא נמצא בגמר התיקון, ועד כמה שאני מחבר אותם מייחד אותם זה יגיעה שלי לתקן את השבירה, ולכן להודות לבורא שגם עולם וגם קבוצה שהוא סידר לי ושם ידו של אדם כמו שכתוב , שם ידי על גורל הטוב ואומר קח לך , אם אני לוקח את זה נכון שאני צריך להטמא שם להתבטל, ולקבוע את עצמי יחד איתם כמו שכתוב כאיש אחד בלב אחד, וערבות וברית אז ודאי אני מוצא שם בחיבור הזה את את הכלי ואת האור שבה וכך מגיע לדבקות עם הבורא, לכן הקבוצה והעולם זה מראה הנכון האמיתי של הקלקול שלי הפנימי וחוץ מנשמה שלי המקולקלת אני לא רואה שום דבר.
5) כל אחד מוכרח לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. (רב"ש א', מאמר 2, "בענין אהבת חברים", 1984)
גם כן כאן אני שעובד עם החברה צריכים להשתמש בכל כוחות החברה והעולם הוא מילא אני צריך להביא אותו למצב שכל מה שאני מקבל מהעולם אני מקבל כהתעוררויות שבאות מהבורא כדי שאני אקבע מזה אין עוד מלבדו, אבל עם הקבוצה אני יכול כבר לעבוד בצורה הדדית, כי כאן זה אני עובד לא רק שיש משהו לפניי שזה המנוגד לי זה דווקא ההפך אני צריך להתחבר איתם אני צריך לעבוד איתם בצורה כזאת שנמצא איתם באהבה , ולכן כאן זה כבר עבודה בחיבור עם הקבוצה כעבודה בחיבור עם הבורא כי בזה אני מבטא את המגמה הנכונה שלי, לכן קבוצה היא צריכה להיות כמטרת העבודה, אנחנו בדרך כלל מכוונים לבורא אבל האמת שצריכים להיות מכוונים לחברה כי בה אם מתנהגים נכון אז כאן זה כל העבודה שלנו , עבודה בקבוצה היא כוללת עבודה כלפי המורה, כלפי הלימוד כלפי הבורא כלפי הכל אין יותר , לכן כתוב מאהבת חברים לאהבת ה', כי שם דווקא באהבת חברים מתבטא הכל אם אני מגיע לאהבת חברים שם אני מגלה אם אני מסיים את העבודה הזו אני מגלה אהבת הבורא כי בעצם יותר מכלי אין לנו מה לתקן וכלי שלי זה מתבטא באהבת האדם לחברו
6) כל תלמיד מחויב להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, כי רוב בניין חשוב יותר מרוב מניין. (רב"ש א', מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
זה כבר מדובר על אחד מהפנים של העבודה כלפי הקבוצה לרומם אותה לדרגת הבורא עד כמה שאני מתאר לבורא , קבוצה חייבת להיות לפחות בדרגה הזו אפילו אומרים שיותר מפני שהעבודה שלי כלפי החברה היא הרבה יותר קשה מכלפי הבורא , כלפי הבורא אני לא מבין לא מרגיש,לא מקבל תגובה ולכן העבודה כלפי הקבוצה חייבת להיות ביתר קפדנות ודרישה , דיוק כי רק אחרי שאני מסיים עבודה עם הקבוצה אני מגיע לדבקות בבורא , לא שאני לפני זה לא מגלה אותו, וודאי שמגלה , במידה שאני יכול לחבר את החברים , אני מתבטל כלפי הקבוצה כלפי המורה כלפי הלימוד כלפי העבודה , כלפייהם אני מגלה בהם את הבורא , מרגע זה והלאה כבר מתחיל הבורא כלי נעשה פחות או יותר שלם מתחיל להתחבר אז יש מקום לגילויי הבורא בו, לכן צריך אדם לראות את העבודה בקבוצה כחשיבות רבה , ומי שמזלזל בזה או בכל האמצעים האחרים שנתנו לו כדי להגיע לדבקות בבבורא אז לא יוכל לראות תוצאה הנכונה , זאת אומרת מורה , לימוד , קבוצה שלושת הדברים האלה הם הכרחיים לגלות קשר עם הבורא
7) כל תלמיד מחויב להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. (רב"ש א', מאמר 17, "בענין חשיבות החברים", 1984)
אם אדם נכון מתנהג עם הסביבה, אז מילא מגיע הארה ממאור המחזיר למוטב והוא מתחיל לראות את עצמו כקטן ויש לו במה לקנא באחרים וזה האמצעי יפה מאוד להתקדמות, עד כמה שמרגיש עצמו קטן , לא מוצלח אפילו רק שלא יפגע בעבודה שלו, אבל הרגשת הקטנות זו הרגשה מאוד טובה ממש מתנה מהשמיים, נבזות, שפלות , קטנות , נותנת לאדם בהחלט תמריץ חשוב להתקדמות , מצד אחד שני צריך להיות בגדלות כי בו בחר ה' , כדי לקדם להמטרה הוא רצויי בעיני הבורא כדי להגיע לדבקות בו , אחד מהמליארדים, ולכן הוא צריך לשמור על שני הצדדים האלו זה מצד הכלי השבור ומצד האור השלם ששני הקווים האלו יהיו בו.
יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה. ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה.
כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. (רב"ש ב', אגרת ע"ז)
יש שני מצבים אם אדם נותן יגיעה טובה כמו שנתנו בפסח מי שנתן יגיעה, אז אחרי זה מרגיש ירידה גדולה כל מיני שינויים בו שהם גם מבררים את המצבים החדשים גם מורידים את האדם לעביות החדשה שמתגלה כדי להעלות אותו אחר כך הלאה , ולכן יש כאלו שינויים כתוצאה מהחגים, מהארועים שמשקיעים בהם הרבה כוחות מאמצים, אבל ישנם מצבים שאדם מחפש את החסרונות האלו, גילויי הרצון החדש אפילו שלא מתגלה , על ידי מה? מאמץ למצוא עוד ועוד חסרונות לאחוז בכל מיני עוד ארועים , חיבורים שבהם הוא רוצה לגלות את עצמת חיבור יתר עם הקבוצה עם הבורא , וזה נקרא כמו שאנחנו לומדים שהזקן שהוא מקדם את עצמו, זקן מי שרכש את החכמה , מקדם את עצמו על ידי זה שמחפש חסרונות ומקדם את עצמו בצורה כזאת למצבים החדשים, הקבוצה שהיא כל הזמן עוסקת בהתחברות יתר יש לה את זה כל הזמן העיקר שהם ידאגו כל הזמן לחפש את החיבור עוד ועוד , אז יש להם את זה
9) אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו. (רב"ש ב', אגרת כ"ד)
בצורה כזו צריך לעבוד העיקר שצריכים לעורר את לב החברים, נראה לי שאני מעורר מישהו אני מעורר את עצמי, רק אם זה עובר דרך מישהו אז כאן אני משתמש בכל האגו שלי וכאן זה עובר דרך כל הכלים שלי כלפי הבורא, אם אני מבקש את הבורא כלפי החברים שאני מתפלל עבורם תפילת רבים, מה זה נקרא לעורר לב חברו? זה להתפלל קודם כל עבורו , וזה הגישה הכי נכונה לתקן את עצמי כי החבר זה בעצם תכונות שלי שאני רואה אותם מבחוץ בכוונה כך דרך האגו שלי אם אני מבטל את האגו שלי ומבקש את הבורא לתקן את החבר לעשות לו משהו , באהבת יתר אם אני מבקש את היחס הבורא לחבר בצורה כזאת אני בעצם מתקן את התכונה שלי שבצורה כזאת נמצאת , חייב אדם לראות את הסביבה גם קרובה וגם רחוקה שהכל העתקה ממנו רק שזה עובר דרך הכלים המקולקלים שלו.
10) כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאם כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה. (רב"ש א', מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
כאן הוא נותן לנו עוד נקודה אחת , אני לא יכול להתעורר לבד ואם אני מתעורר באיזה שהוא רגעים בחיים אני צריך להבין שהכל בזכות החברה כי אנחנו נמצאים יחד ונכללים יחד בחיבור האידיאלי, אלא זה לא מצדנו אלא מצד הבורא , לכן מי שמאתנו מתעורר זה בגלל שהיתר מתעוררים, ודווקא הם דאגו בתת הכרה או בהכרה שמישהו יתעורר, לכן צריכים להבין החברה שלנו זה חברה סגורה , הבורא מנהל אותה אם צריך הוא מוציא מישהו אם צריך מכניס מישהו , זה לא עניין של אדם , אדם מציג איזה שהיא תכונה וכך אנחנו מתקדמים אז יציאות וכניסות של בני אפילו זה בהתאם עד כמה שהכלי צריך להתקן או חלק ממנו יתקן אחר כך או קודם כמו שעובר שאנחנו אומרים שהוא מתפתח ברחם בצורות שונות מכל מיני החלקים שלו בתקופות שונות כך גם אנחנו , אבל העיקר מה שצריכים לזכור שהתעוררות ועבודה ומצב של כל אחד ואחד מאה אחוז תלויי באחרים, ואין לו מעצמו מה לקבוע אם אני רוצה לקבוע מצב הפרטי שלי קודם כל זה האגו אם אני כך חושב אבל אם אני אפילו אם רוצה לחשוב ככה שהוא אני צריך להבין שהוא נקבע המצב שלי על ידי האחרים בהחלט שמצב של הכלי הכללי הוא קובע את המצב שלי , לכן אם הכלי עולה גם אני עולה בכל מיני צורות שאני צריך כדי להשלים את הכלי , אם כלי יורד גם אני יורד גם כן בכל מיני הצורות, זאת אומרת אין כאן אף אחד שהוא פנויי מאחרים זה כל השבירה היא רק בעיננו בחוש שלנו בלבד אבל באמת לא היתה שבירה בכלי של אדם הראשון אלא רק אנחנו צריכים על ידי זה לתקן את היחס שלנו לשלמות , לאלוקות וכך משיגים אותו.
11) האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין". (רב"ש ב', מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)
כן, ככה אנחנו צריכים לקבל את זה כל העבודה שלנו אם אין אני לי מי לי , כל מצב ומצב לא לחכות שהבורא יעשה אלא הבורא הוא מביא את התוצאות אחרי שאדם גומר את העבודה באין אני לי מי לי, וזה בכל מקום בכל מצב במיוחד שמגיעים לאדם קושיות, בעיות הטרדות שבזה במיוחד בצורה הכי בולטת הוא יכול לקבוע שאין עוד מלבדו.
אינדקס 