סיכום משיעור בוקר 24.08.2015 חלק א' ( מאמר "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת")

"...אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה. …"


דווקא מאמצים האלו ,האדם אוסף אותם ומשתדל ,שהם לא יעלמו , כי אם אחר כך הם נעלמים , נגיד ,כמו שבעולם שלנו - הגעתי למשהו , אז , כל אותם מצבים ,שאני רץ , רציתי להגיע לזה , חיפשתי והיית עושה כל מני פעולות , כדי להגיע לזה ,זה הכל כבר עבר ונשכח ולכן חיבור ואהבה גם כן כבר אין לה מקום ,איפה היא יכולה להיות מגולה

מה שאם כן ברוחניות , כאשר אנחנו משתוקקים ומגיעים לישום ,אז ,כלי שלנו הוא כלול מאותם מאמצים , שהיו קודם והם לא נעלמים , לכן ,זה נקרא נצחית , כי הכלי שלו , השתוקקות הזאת היא נשארת . לכן "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה" והתהליך הזה התקופה הזאת ,שלא לשמה , אז ,אנחנו מתחילים להעריך אותה ,כמה שהיא עשתה בנו שינוים ועכשיו גם כן שומרת על האהבה הנצחית , כי אם היית נעלמת אותה היגיעה , סבל , אז ,לא היינו מרגישים נצחיות במצב שהשגנו



"...כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת ש אין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים"..."


זה אדם לא מרגיש , הוא חושב , שהוא פועל בצורה אוביקטיבית , ממש בלתי תלותית , שהוא ככה כשופט ישר וממש תלוי באוויר ולא תלוי באף אחד . הוא לא מרגיש ,שהוא סה"כ הנברא


"...ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ו אין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה…"


או שישנה קליפה ,שהיא מכסה ראיה שלו והוא לא רואה ,שהוא תלוי באגו שלו , בכל מני קבלת הטבות , מילויים ,או ,שהוא לא מרגיש את זה , או, שאפילו מרגיש את זה , אבל ,הקליפה היא כזאת ,שהיא מצדיקה כביכול , שמה שמגיע לו להנות זה קבלת שוחד , זה מאזן משהו והוא ,בכל זאת ,נמצא כצודק


"...כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"..."


ואז ,מראים לאדם ,עד כמה שהוא נמצא ביצר הרע בגלוי ,או ,לא גלוי ,מוכן להתמודד ,כדי למלאות אותו ולהצדיק את עצמו וזה במידת שליטת פרעה , זו קליפה, כמו שהיא מכסה את האמת


"...ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאם כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפא מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם…"


זאת אומרת, נותנים לו איזו הרגעה מכמה סיבות

או שזה דת של הרוב , הרבה אנשים כך עושים ועושים כל מני פעולות וע"י זה נרגעים ולמה אתה מרעיש עולמות ואתה רוצה יותר מכולם , אתה רואה ,שכולם עושים כך וכולם מסתפקים בזה ואז אתה ,אם תעשה כך ,תהיה בטוח , לפחות ככה "בתוך עמי אנכי יושבת " וזה מרגיע ,כי אנחנו מבינים ,עד כמה שאדם יכול להצדיק את עצמו בתנאי ,שהוא נכלל בכלל גדול , ההשפעת הסביבה היא מאוד חזקה על האדם , בפרט ,שהיא מלווה בכל מני הטבות פה ושם , שמציאים לאדם .

יש לו אפשרות לברוח ,לסגור עיניים ובתמיכת האגו שלו הוא מצדיק את עצמו , הרבה אנשים מצדיקים כאלו פעולות ואז זאת תרופת הרגעה . זאת אומרת ,המחלה היא נמצאת , היא מתפתחת , אבל , לא מרגיש , כי תרופת ההרגעה מכסה התפתחות המחלה



"...היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאם כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.."


וככה אנחנו צריכים לראות .אנשים ,שהם עוזבים אותנו ואחר כך עושים פעולות נגדנו , כי זה סה"כ ,כדי להצדיק את עצמם, כדי להרגיע את עצמם , שהם נמצאים עדיין בצער , בחיפוש ולא מסוגלים להשאר בשקט וללכת בדרך הכלל וגם בדרך שלנו לא מסוגלים ואז מחפשים תרופת ההרגעה ומוצאים את זה בזה ,שמתנגדים ומקטרגים . צריכים לראות סיבות לכל פעולת האדם


"...זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".

וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול…"


אבל זאת תהיה הרגשה אמיתית, נכונה וחזקה וזה השכר ממשי , זאת אומרת, עדיין זה לא לשמה , אבל ,כבר מעבר . אנחנו מבינים ,שיש כאן מעבר בדרך מהטבע שלנו לטבע הרוחני אנחנו עוברים כאן איזה מעבר ,

שצריכים להתכלל בקבוצה , צריכים ע"י קבוצה להשיג כביכול גדלות הבורא , לעבוד בשבילו, כדי להנות מגדלות הבורא ( וודאי ,שפועל כאן מאור , שהוא משנה אותנו יותר ויותר ) ,עד שאנחנו מתחילים להבין ,שלא רוצים להיות תלויים בהרגשת הגדלות הבורא וכך הולכים הלאה


"...היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאם כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים…"


מי היה מתנגד לזה ?

יש מישהו, שיכול להתנגד ,אם הבורא היה מתגלה בחשיבות שלו ?

אז ,כל אחד היה מחויב לעשות הכל , עד למקרה,שמאבד את החיים , כי הכל תלוי בהכרת הגדלות


"...היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, ]שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של " הבא". יכולים לומר " הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעוה"ז או בעוה"ב. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאם כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.

ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאם כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם…"


שאלה : איך אנחנו יכולים לתאר אורות נרנחי ?

איפה אנחנו מקבלים אותם , איפה הם מתגלים , במה הם מורגשים ומה אנחנו יכולים להגיד עליהם ?

איזה תענוגים הם ?


שאלה : איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו השגת טיפת היחוד , כאשר בתוך הקשר בינינו מתגלה היחוד עם הבורא ?


שאלה : איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו יסורים גדולים נורעים ,שהם מחייבים אותנו להתחבר ,עד שמגיעים ליחוד ואיך, כנגד זה, אנחנו יכולים להמציא לעצמנו כאלו כוחות , שהם יחייבו אותנו בבחירתנו לחיבור ?

זה כנגד זה, או ,ע"י יסורים מגיעים לחיבור ,או ,ע"י בחירתנו הטובה , איך מתארים ציור זה וזה באותה עוצמה ?


שאלה : איזה צריכים להיות יסורים , שיחייבו אותי להתחבר לזולת בצורה יחידה ?

ציור היסורים , שאני ארצה להתחבר עם הזולת ,כדי להמנע מהם בצורה שלמה , כאיש אחד בלב אחד ?

לאון לחיים תודה!!!!!

לחיים לאון