...לכבוד התלמידים שיחיו
הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.
הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.
כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.
ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.
ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.
העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.
כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.
אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.
ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.
ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.
ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.
ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו…"
הכניסה לרוחניות זו כניסה לרצון , אנחנו חיים בתוך הרצון , כל התפיסת המציאות , כל מה שקיים , קיים בתוך הרצון שלנו ויותר מזה אין . אנחנו מדברים על הכל מה שמתרחש רק בתוך הרצון - רצון קטן , רצון יותר ויותר גדול , גם כן זה לא לפי המרחקים , רצון אישי , רצון כללי , שאני כך נותן לו צביון כזה ,שהוא אישי או כללי , רצון ,שמכוון ,שיש בו הרגשה ,שזה שלי ורצון שיש בו , בתוך הרצון , הרגשה שהיא שלי , אבל ,ההרגשה שרצון מכוון לחוץ . זאת אומרת ,שבתוך הרצון ישנם כל מני הבחנות , אופנים , אני חי בתוך הרצון .
כאשר אני נותן לרצון שלי צביון , שהוא כולו לא שייך לי , הרצון הזה נקרא רוחני . בואו נתאר לעצמנו ,כתרגיל הרצון ,שבו אני חי , אני עכשיו לא משייך אותו לעצמי ואז ,מה שמתרחש בו ,נקרא רוחניות , לפחות בצורה כזאת . אחר כך בתוך רצון הזה אפשר לתאר את הזולת והשפעה שלי לזולת מעל כל הרצון אלי, שיהיה מכוון , אז ,יהיו כבר מדרגות של השפעה - הכל בתוך הרצון .
חכמת הקבלה מסבירה לנו וגם רב"ש מסביר לנו :
איך אנחנו מגיעים למצב של מדרגה ראשונה ?
כאשר אני מחלק את המציאות ל"אני" ו"חבר" ומשתדל לשייך לו כל הכוחות , כל הרצונות , כל הכיוונים , כל העתיד - הכל לשייך לחבר . ואז ,ה"אני" ,שבתוך הרצון נעלם ( זה נקרא שמצומצם ) ואז ,ביחס כזה ,אני מתחיל להרגיש בחבר ,שזה ,בעצם ,רק דמיון שלי ,שזה בחבר , אני מתחיל להרגיש במסירות כזאת כלפיו את הדרגה הראשונה הרוחנית שלי , ואחר כך יותר ויותר .
זאת אומרת ,ניתן לנו הסדר ,שהשגחה עליונה הביאה אותנו הזדמנות נפלא לעשות מאמצים ובאמת לבנות בפועל דרך פעולות הגשמיות , ביחס הגשמי זה לזה , מדרגה הרוחנית הראשונה . שבאמת ,מכל מני צורות הקשר , שאנחנו יכולים להיות קשורים זה לזה ,יכול כל אחד להתנתק מעצמו ולהתחיל להרגיש את הסביבה שלו , קבוצה גדולה , כאשר ממש מאבד את עצמו ( זה נקרא שנכלל ) בתוך החברים ואפשר לעשות מזה תרגילים רבים .
אנחנו צריכים להבין ,שיחד עם זה יש לנו תמיכה הדדית מכל החברים והעיקר ,שפועל כאן מאור המחזיר למוטב ולכן אנחנו ,במקום סתם לבטל את עצמנו זה לזה ולהגיע לאיזה תופעות פסיכולוגיות , אנחנו ,במקום זה ,מגיעים לתופעה רוחנית , כי פועלים ,לפי שיטה ,שמקובלים קבעו לנו , שהתרגילים האלו אנחנו משתדלים לעשות ,לפי מאור המחזיר מוטב , לפי חוקי הטבע - זה בעצם העבודה , מה שהוא מסביר לנו כאן .
שבעבודה הזאת נמצא אדם וסביבה שלו , לאן שהוא היגיע ובורא אומר : כך את הגורל הטוב בידיים שלך ותשתדל לעשות את זה ,לפי המלצת מקובלים , תשתמש בתורה ,עד תשתדל להתנתק מעצמו , אפילו בדרגה ראשונה , מה שמזדמן לו לפי המערכת , שמתגלה בכל אחד ואחד על פני חסרונות , כוונות ,הוא צריך להתנתק מעצמו ולהרגיש רק את החברים וכך הוא רוכש כלי הרוחני
שאלה : הוא כותב כאן "האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך." ,אז ,לא נשאר כלום מהחבר ?
תשובה : אתה לא שורף את החבר ולא שורף את עצמך , אלא ,אש אהבה שורפת כל הפשעים בדרך , זאת אומרת ,שכל מה שהיה קודם ,כנגד החיבור ,עכשיו זה נכנס כחומר דליק לתוך החיבור ודווקא ע"י זה יש התפרצות של הקשר ( קשר של אהבה )
תלמיד : ואני מגלה יותר ויותר חומר הזה , אז , כאילו יהיו עוד פשעים ?
רב: יכול להיות , אני לא יודע , זה לא דאגה שלי . אני צריך לעשות ,מה שעלי לעשות , כל אחד עם הרצון שלו , כל אחד עם העזרה בתור הפרעה כזאת ,או אחרת , זה לא חשוב , אני צריך לעשות . מאיפה אני יודע לאיזה מצב , דרגה , לאיזו עבודה אני שייך ?
זאת העבודה בעצמה , כאשר אני כך עושה כבר ,אני נמצא בתיקונים והאומן האמיתי הוא משתוקק לעבודה ולא לשכר , לא לתוצאה , בשבילו להיות בעבודה עצמה זה התענוג .
העובד ה' נקרא עובד ה' זה , שנהנה מהעבודה , מהתהליך , כי בזה הוא מרגיש ,שעושה נחת רוח . ישנה שאלה גדולה :
האם , נגיד , אנחנו נתקן את הכל , אז ,אני לא יכול לעשות נחת רוח , כי אין לי דברים חדשים שעל פניהם אני יכול לעשות צמצום , התגברות להביא עוד משהו ועוד משהו למי שאני אוהב , אין יותר מה להביא ?
אז הכל מת . האם דבר כזה קורה ברוחניות אנחנו לא יודעים . אומרים ,שאחרי גמר התיקון ישנה עבודה אחרת , שזה רק גמר תיקון הכלי לעבודה מיוחדת , שאחרי זה . אבל ,לפי מה שאנחנו מבינים היום , לפי התפיסה שלנו , אם ישנה הפסקה ,אפילו במצב הכי טוב הוא מייד הופך להיות למות המצב הזה
תלמיד : הוא כותב ,שאדם יכול לתת היגיעה רק במקום ,שמרגיש תענוג
רב: כלפי מה הוא כותה את זה ?
תלמיד : "כיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו," אז ,קודם הוא צריך להרגיש תענוג ואחר כך הוא עושה היגיעה ?
רב: כאן השאלה : האם אני יכול להכניס יד שלי לאש ? - לא יכול .
מתי כן ? - מתי שיהיה משהו יותר גרוע , אז , לא תהיה לי ברירה ואני אכנס לאש .
זאת אומרת ,תמיד אדם עובד אף ורק לפי התענוג , זה הטבע שלנו ואנחנו לא יכולים לצאת ממנו .
אז ,איך אנחנו עוברים למעלה מהטבע ? - זה לא נקרא למעלה , אנחנו עובדים ,לפי הטבע ,רק טבע רוחני , כאשר אני עובד ,מפני שאני מתחיל לקיים את הדברים ,כי יש לי תענוג מהשפעה
יש לך תענוג מהשפעה , שזה נקרא להשפיע ע"מ לקבל ? - נכון , אבל יש גם מאור המחזיר למוטב ( יש עוד מרכיב ) , שבלי מרכיב הזה ו,ודאי ,שלא היית מגיע לניתוק מהרצון לקבל שלי . המאור נותן לי יכולת לעשות פעולות , שבהם אני מרגיש תענוג בי , אלא ,אני מרגיש תענוג בזולת .
ומה עם הזולת ?
הזולת הופך להיות שלך ?
זה כמו שאתה דואג לתינוק שלך ?
אז מה הרווחת ? - לא , לא . זה שאני דואג לתינוק שלי , זה אני דואג לעצמי , המאור המחזיר למוטב נותן לנו יכולת לעלות ולקחת בחשבון מישהו ,שנמצא מחוצה לי .
אז איך אנחנו עושים תרגילים בעולם הזה , עכשיו ?
כאשר אני מתאר את החבר ,שהוא כמוני , אנחנו מחוברים יחד , מחובקים יחד , אז ,סה"כ אני עושה הכל כמו שאני ? - בא אור המקיף ומקלקל יחס בינינו כל הזמן , שאנחנו כל הזמן נמצאים בכל מני התנגשיות , מאבקים הפנימיים , בכל מני דחיות הדדיות בינינו ע"מ ,שלא לא נרגיש זה את זה כשייכים לגוף אחד .
אם כך נרגיש ,אז ,אנחנו נהיה כמו קנופיה , כמשפחה , אז לא עשינו כלום .
אנחנו צריכים על פני הפער בינינו לבנות קשרים , זאת אומרת ,הפערים נשארים , הדחיה תשאר וזה כקו שמאל כל הזמן יהיה בפנים ועל פני ההתנגדות אנחנו נבנה את הקשר . אז , במקום קצת מאור שיש , נגלה אור האמיתי , שזה אותו ניצוץ הקטן ,שבורא הקדיש לבריאה ,אבל ,כפול להתנגדות שלנו . נוסחה פשוטה , שההתנגדות הזאת היא ,דווקא ,( כמו בטכניקה ) היא עוזרת ומגלה עוצמה של הזרת ,שעובר דרכה . אם ההתנגדות קטנה ,אז ,החום שמתגלה הוא קטן , אם ההתנגדות גדולה ,אז ,החום שמתגלה הוא גדול והכל תלוי במידת ההתנגדות . כך אנחנו מגדילים פי תר"כ פעמים את האור ,שנמצא בינינו לבורא .
הדברים האלה הם לא פשוטים, אמנם ,שאפשר לסדר אותם בכמה משפטים , כי זה לא נמצא בנו , אין לנו בפנים מודל , תבנית של המצב הזה האמיתי . מדרגה הראשונה ,היא כבר מתחילה לייצב בנו יחס בין כל המרכיבים ורק אז , מתוך הרגשה אנחנו מתחילים להבין ,מה זה רוחניות ולפני זה : כל פעם זה קצת פחות , קצת יותר ובסופו של דבר נעלם .
שאלה : במה חבר יותר חשוב ממני ?
תשובה : חבר חשוב ,מפני שהוא נמצא מחוצה לי . מחוצה לי נמצא כל העולם ( דומם , צומח , חי , מדבר ) ,אבל ,החבר הוא חשוב לי ,מפני שע"י, בעזרתו , הוא מבין אותי , אני מבין אותו , אנחנו יחד כולנו יכולים לעבוד מעל האגו הפרטי של כל אחד , לעזור זה לזה . הוא יודע ,שאני לפעמים מגיע לשנאה אליו , לדחיה ואני מבין אותו ,שהוא כך לפעמים מתיחס אלי ואנחנו מבינים ,שכל הדברים האלו מסדרים לנו מלמעלה - יש כאן עוד שותף , בורא ואנחנו צריכים לסדר את הקשר בינינו כך , שהוא יתגלה בינינו , הבורא .
והוא מתגלה בתנאי ,שאנחנו לא שוברים שום דבר . אנחנו רק עושים תיקון , היינו ,שימוש נכון בכל מרכיבי המצב ,שיש בנו , בינינו . לכן ,חבר הוא לא סתם אדם זר , אלא , אני רואה אותו כנציג הבורא הניתן לי , כדי להשיג את הבורא עצמו בקשר בינינו . הוא יקר לי באותה מידה כמו שיקר לי הבורא , כי בלי חבר אני לא משיג אותו .
אנחנו צריכים לדבר בינינו על זה ,שאנחנו מבינים את זה ומסכימים לזה , שצריכים לבנות יחסים כאלו , שהם מביאים אותנו לגילוי בורא , אך ורק לזה , ששום דבר חוץ מזה לא איכפת לי ולכן ,אנחנו צריכים כמה שיותר מהר ,בצורה אינטנסיבית, לעבוד ולארגן את הרשת קשר בינינו .
אומרים חבר אחד זה לא מספיק , כי אתה יכול לרמות את עצמך והוא אותך , להיות בהתאמה למערכת עליונה אתה חייב להיות בעשירייה , זה החיבור האופטימאלי . גם זה נתנו לנו :
,או ,ע"י זה ,שאנחנו מתקשרים בקשר וירטואלי עם עוד כמה אנשים
או שיש לנו פיזית עשירייה
ואז ,אנחנו צריכים רק להשתדל . אומרים עשירייה עצמה , כאשר היא עובדת בקשר ביניהם , היא יכולה להגיע לגילוי בורא בשלבים מסויימים , בתנאים מסויימים , היינו בתקופות היסטוריה מסויימות , אבל ,מגיע מצב בכלי הכללי , שלא מספיק לך להיות בעשירייה אחת , שכדי לתקן את עצמך ,אפילו בתוך עשירייה ,אתה חייב גם כן להיות קשור לעוד גורמים חצוניים ( גם לעשיריות חיצוניות ,שהן יחד איתך עושות , זאת אומרת ,ישנה תמיכה מאחד לשני וגם בזה )
שאתה מתחיל לדאוג לכל האנושות , שכוח עליון שם לך את זה כתנאי , כשאר אתה נמצא בתהליך ההתפתחות בנקודה מסויימת , בציר הזמן , בציר התפתחות הכלי הכללי ,שאתה חייב כבר ,כדי לתקן את עצמך לדאוג גם כן לתיקון הכללי , שזה גם כן הכלי שלך , רק ישנן תקופות ,שמתקנים רק את החלק הקטן ,ואנחנו נמצאים בתקופה ,שצריכים לדאוג גם במשהו לכל הכלי ...
אינדקס