לאון-נחום
מספר הודעות : 470
Join date : 30.10.14
 | | נושא: סיכום משיעור בוקר חלק א' 10.20.2015 ( מאמר "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" ) 46 דקות Tue Oct 20, 2015 6:40 am | |
| "...בזהר נח אומר, "טופנא הוי (המבול היה) והמחבל הוי יתיב בגוה (והמחבל היה יושב בפנים)". ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות.
ויש לפרש דבריו, כי מבול והגשם, מה שהיה, זה נקרא "בחינת נגלה", היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את האנשים. היינו מה שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה ולא אמונה, כלומר, שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו יתברך, כפי שהרצון לקבל דורש, הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות. אולם אינו כך, ומזה האדם מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק.
אולם בתוך היסורים הגשמים, היינו ע"י זה שהאדם לא יכול להבין את השגחתו יתברך, מדוע ה' לא נותן לו מה שהרצון לקבל מבין שה' צריך לתת, וסובל יסורים, מזה נמשך אח"כ מיתה ברוחניות, היינו יסורים רוחניים, שהיסורים האלו גורמים לו מיתה ברוחניות, היינו שבא לידי כפירה חס ושלום.
כלומר, זה שסבל את היסורים הגשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות, כמו שכתוב, "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת". אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת השגחה של טוב ומטיב. ואז הוא בא לידי כפירה חס ושלום, כנ"ל.
וזה נקרא "מיתה רוחנית", שאז האדם נופל לרשות חלל הפנוי דס"א. וכשהאדם שוב נכנס אח"כ לעבודה, זה כבר נקרא תחיית המתים. ואז על האדם להאמין, שזה, שעכשיו נכנס עוד הפעם לעבודה, אין זה בכוחות עצמו, אלא הוא קיבל מלמעלה טל של תחיה. והוא בחינת תחיית המתים, שזכה, שקיבל התעוררות מלמעלה. לכן על האדם לומר כל יום, "ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים". וכמו כן האדם צריך לומר (בתפלת שמונה עשרה) "ונאמן אתה להחיות מתים".
נמצא, שיש כאן ב' דברים בענין היסורים:
א) יסורי גשמיים, מה שהאדם סובל בדברים גשמיים, מה שחסר לו, ועל זה הוא סובל בחינת מיתה, כנ"ל, כדוגמת "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת", וכדומה. נמצא, שמיתה זו, אין לו שייכות לרוחניות. אולם זה גורם לו אח"כ מיתה רוחניות, משום שאין הוא יכול להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
נמצא, שזוהי מיתה רוחנית, ולא מיתה גשמית. וזהו הפירוש, שבתוך המבול גשם, שהוא יסורי גשמיים, הוא בא אח"כ ליסורי רוחניים, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, לכן הוא בא לידי מיתה רוחנית.
וזהו על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח ובהסולם אות קל"ח) וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע, כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש, כי כלי הקבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.
כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלום. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם".
ובהאמור יוצא, כי זה שהאדם מקבל ממנו יתברך רעות, זה גורם לו, שנעלם ממנו הפועל יתברך. וזה נקרא "מיתה" ברוחניות. ומי היה הגורם זה שקיבל רעות ממנו יתברך. ומדוע קיבל רעות. הוא מטעם, שעדיין אלו הכלים מלוכלכים מבחינת קבלה עצמית. לכן מוכרחה להיות ההשגחה בבחינת העלם והסתר. לכן היסורים גורמים מיתה ברוחניות.
ובגלל זה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא להתפעל מהדעת מה שהוא רואה, על זה הוא בונה את עבודתו בעבודת הקודש, שיוכל לזכות להכנס להקדושה. היות שהדעת הזו באה מכוח שהוא קיבל רעות. והדעת מחייבת, שאם הבורא הוא טוב ומטיב, אם כן מדוע הוא לא נותן לו מה שהאדם מבין שחסר לו, אלא שהבורא עושה מה שהוא רוצה. נמצא, שהדעת בנויה על יסוד של הנהגה דטוב ורע, כנ"ל. לכן אין עצה לאדם, אלא שיאמר, שהדעת, מה שהיא אומרת לו, אינו נכון, כי על זה נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אלא לא להתפעל מהדעת, ולומר, שהוא הולך למעלה מהדעת.
אולם בענין הרגשה של התקרבות לה', יש להבחין ב' אופנים:
א) לפעמים האדם מודאג, שהוא צריך להשיג איזה דבר נחוץ, ודרך העולם הוא, שאם חסר לאדם משהו, הוא מתפלל לה' שימלא חסרונו. ואם הדבר הוא דבר הנחוץ לו, והוא לא רואה מדרך הטבע, שהוא ישיג את הדבר, ונעשה לו נס, והוא קיבל את מבוקשו, אז האדם מתמלא באהבה לה', בזה שעזר לו להשיג את הדבר, והוא מיחס את השגת הדבר לה'. נמצא, שהתקרבות לה' באה לו ע"י קבלת טוב ועונג, זה היה הגורם להתקרבות לה'. ואותו דבר הוא חולה שנתרפא, שהיה כבר מיואש, ופתאום נעשה שינוי לטובה, ונתרפא. גם כן לפעמים מתקרב לה'. והסיבה היתה, קבלת הטוב מה', זה קירוב אותו לה'.
ולפעמים יש להיפך, שהאדם קיבל יסורים, והיסורים דוחפים אותו להתקרבות ה', היינו שעולה בדעתו, שאם הוא יקבל עליו עול תו"מ, ה' יציל אותו מצרותיו. נמצא, שהיסורים היו סיבה להתקרבות לה'. ועל זה יש לומר, היות שהאדם נמצא בעת צרה במצב של שפלות, והיות שכתוב "רם ה' ושפל יראה", נמצא, זה שהאדם נמצא בשפלות מכח הצרות והיסורים שפגעו בו, הוא מוכשר לקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "רם ה' שפל יראה". אולם בדרך כלל, אנו רואים שיסורים מרחקים את האדם מה', היות שאינו יכול ליחס את היסורים למי שהוא טוב ומטיב. לכן זה גורם לו מיתה ברוחניות.
אולם בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו" (עירובין י"ג). היינו, שהאדם אומר, שאני יכול להיות עובד ה', בתנאי שה' יתן לי גדולה היינו גדלות. כלומר, אם אני ארגיש את גדלותו יתברך, אז אני מסוגל לעבוד לתועלת ה', אחרת אין אני יכול לעבוד לשם שמים. אומרים, לו, הגדולה בורחת ממנו.
אלא בזמן שהאדם אומר, אני רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, ואין אני זקוק לגדלות, אלא הוא רוצה לעבוד את ה' בתכלית השפלות, כלומר אף על פי שאין לו שום הרגשה של גדלות ה', אלא למעלה מהדעת, שזה נקרא שפלות כנ"ל, אז הוא זוכה לבחינת גדולה, היות שהוא משפיל עצמו, מטעם שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
לכן בזמן שהוא אומר, שאינו יכול לעבוד, אלא כשירגיש בחינת גדלות ה', נמצא, שהרצון לקבל אומר, שאם הוא לא יבין את גדלות ה' בתוך הדעת, אין הוא מסוגל לעבוד לתועלת הבורא, נמצא, שרק הרצון לקבל הוא הפועל. ועל הרצון לקבל היה צמצום והסתר. לכן אין לו שום אפשרות, שיזכה לבחינת גדולה. אלא האדם צריך להיות בורח מהגדולה. אז יש לומר, כמו שאומרים, "הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו".
ובהאמור יוצא, שיש כאן בסדר עבודה כמה שלבים:
א) שהאדם צריך להיות מקודם רודף אחר גדולה וכבוד, אחרת אין לו בכלל כלים לכבוד וגדולה, כי מחשבתו פועלת על מה שהאדם דורש. ואם אין לו כלים לדעת, איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת. לכן האדם, כשמתחיל בעבודה, הוא צריך לחשוב, איך מקבלים גדלות ה', שבטח כשתהיה לו הרגשה של גדלות ה', אז לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, כי זה טבעי שהקטן מתבטל לגבי הגדול. ועל זה אין עבודה, כי יש כלל, כל דבר שבא מצד הטבע, אין הגוף מתנגד לזה.
מה שאם כן אם אין לו תשוקה לדעת, היינו שיהיה לו רצון לשמש מלך גדול, אז העבודה שלו היא רק בבחינת המעשה, ואין לו צורך שהבורא יעזור לו, כי אז הוא עובד רק על קבלת שכר. ובשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה כבר הוא יכול לעבוד, ואין לו צורך לגדלות ה', כלומר, שאפילו שאין המלך גדול כל כך, לא חשוב לו, מטעם שהוא מסתכל על השכר, ולא על נותן השכר.
מה שאם כן אם הוא מתחיל לעבוד לשם שמים, אז כבר יש לו צורך לגדלות המלך. נמצא, שאם אין הוא משתוקק לגדלות המלך, זהו סימן שהוא לא עובד לשם שמים. נמצא, שדוקא בזמן שרודף אחר גדולה, זהו סימן שהוא רוצה להגיע לידי מצב, שיוכל לומר, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואח"כ, בזמן שיש לו כבר הרגשה, שצריכים לדעת, שיש לו מלך גדול וחשוב, והוא רואה, שזה הוא אצלו המפריע העיקרי, מה שחסר לו, שיהיה לו כח להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא בא לשלב ב', היינו, שהוא צריך לברוח מהגדולה, אלא שהוא רוצה לעבוד לשם שמים בלי שום תנאים, שזה נקרא למעלה מהדעת.
כלומר, אף על פי שהדעת אומרת לו, הלא אתה רואה, שאתה מאמין רק במלך קטן, מכל מקום האדם צריך לומר, אצלי אתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה, ואני מאמין למעלה מהדעת, שאתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה. לכן בשלב זה הוא בורח מן הגדולה והכבוד, ואז הגדולה והכבוד רודפין אחריו ותופסין אותו, אף על פי שהאדם לא רוצה לקבל את הגדולה, מהסיבת שרק אז יש השתוות עם הבורא.
וזהו על דרך שלומדים בענין זיווג דהכאה, בשיעור שהמסך דוחה את האור, אף על פי שיש לו בחינת עביות, היינו רצון וחשק להאור, ומכל מקום אינו מקבלו, מטעם שהוא רוצה להיות משפיע ולא מקבל, לכן על ידי דחיית המסך, נולד בו ענין של אור חוזר. ובאור חוזר הזה הוא מקבל כלי חדש לקבלת האור.
כן כאן. מקודם האדם צריך לקבל רצון וחשק להשגת גדלות ה', ואח"כ האדם צריך לקבל כח לדחות את הגדולה, ולא ירצה לקבל אותה, מטעם שהוא רוצה בהשתוות הצורה. ואז הוא משיג בחינת אור חוזר, שבאור חוזר הזה הוא מקבל את הגדולה והגבורה. נמצא שיש כאן ג' שלבים:
א) להשתוקק לגדלות ה' דוקא,
ב) לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אף על פי שהוא מבין, שאם תהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה, אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אף על פי שאין לו שום הרגשה, אלא שהוא מבקש מה', שיתן לו כוחות, שיהיה בידו לנצח את הרצון לקבל, אף על פי שאינו מסכים לכך.
ג) בזמן שהוא אינו נצרך להרגשת גדלות ה', אלא הוא עובד לשם שמים, בלי שום תנאים, אז הוא זוכה לבחינת גדלות ה' ולבחינת כבוד ה'. ואז מקוים, הבורח מן הכבוד והגדולה, הכבוד רודף אחריו ורוצה להתדבק בו, מטעם שכבר יש לו השתוות הצורה, היינו שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע.
ובהאמור, שלאחר שהאדם מבין, שכדאי שהוא יקבל הרגשה בגדלות ה', כי אז הגוף יסכים לשמש המלך. ולאחר שכבר יש לו תביעה לזה, היות שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', והגוף מתנגד לזה, מטעם, שכל זמן שהוא לא מרגיש גדלות ה', הוא לא רוצה להאמין למעלה מהדעת, אז בא המצב, שהאדם צריך לברוח מזה, מטעם כי זה הוא רק טענה של הרצון לקבל.
מה שאם כן כשהוא לא מרגיש מגדלות ה', הגוף לא מסכים לעבודה זו, אז האדם צריך לומר, הלא חז"ל אמרו, "כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו", מטעם שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אפילו שהגוף לא נהנה מהעבודה, כי לתועלת ה' פירושו, "לא להסתכל כלום על תועלת עצמו".
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ט ובהסולם אות קצ"ט) וזה לשונו, "אהבה שלמה, שהיא בשלמות, משני הצדדים, בין בדינא ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בו בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב. יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שנאיו, דרכיו יכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו. ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אינה אהבה שיש לה יסוד. האהבה שנקראת שלמה, היא אותה האהבה, שהיא בשני צדדים, בין בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה, כמו שלמדנו, "אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו היא אהבה שלימה".
ויש לפרש, זה שהאדם צריך לאהוב את הקב"ה, בין בצד עליה, היינו שמרגיש שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי בזמן העליה האדם רוצה להיבטל אליו יתברך בלי שום תנאים, אלא שזה דומה כנר בפני האבוקה, שהוא מתבטל בלי שום שכל ודעת, זה נקרא שהאדם עובד את ה' בזמן שיש לו נשמה.
כי עליה נקרא שהאדם חי, ויש לו נשמת חיים, ואז יש להאדם אהבה לה'. זה נקרא "סטרא דטיבו" בעבודה. וכמו כן צריך האדם לאהוב את הקב"ה בזמן שנוטל ממנו את הנשמה, היינו שהקב"ה לוקח ממנו את נשמת חיים, שזה נקרא זמן ירידה, שאין לו שום הרגש חיות, שנלקח ממנו את נשמתו, ואין לו שום רוח חיים, שאם גם במצב כזה יש לו אהבת ה', זה נקרא אהבה שלמה.
ודבר זה יכול להיות רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לו שום חיות, שיהיה לו כח להתגבר. לכן האדם צריך לעבוד בזמן ההכנה, מטרם שמשיג איזו התקרבות מצד הבורא, שיהא בורח מן הגדולה וכבוד. היינו, שלא יאמר, שדוקא אם הבורא יתן לי בחינת נשמת חיים, אז אני אוכל לעבוד בע"מ להשפיע, מה שאם כן בלי חיות, היינו בלי רוח חיים, איננו מסוגל לעבוד לתועלת הבורא. זהו לא דעת תורה.
אלא האדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו כח לאהוב את הקב"ה, אפילו שהוא לוקח ממנו את נשמתו, והוא נשאר בלי רוח חיים, שיהא בידו כח להתגבר, ושיאהב את הקב"ה בכל האופנים.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ישת חושך סתרו", שפירושו, בזמן שה' רוצה להסתיר עצמו בפני אדם, שבטח שזהו לטובת האדם, מטעם כי עדיין אינו ראוי לגילוי, אז הוא נותן לאדם בחינת חושך, כלומר, שלוקח ממנו את נשמת רוח החיים, וממילא הוא נופל למקום חושך, שאין אור דקדושה מאיר שם.
והאדם צריך להאמין שזוהי הסתרה. שפירוש הסתרה הוא, שהוא מאמין שיש בורא גדול, והוא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא ממנו הענין הזה נסתר. והוא צריך להאמין, שזוהי רק הסתרה. ואם יעלה בידו של האדם להאמין, שזה הוא רק הסתרה, אבל באמת אינו כן, כמו שהוא רואה, אז הוא זכה שהאור מאיר על כסא זה, היינו שאור יאיר בתוך החושך הזה.
ובהאמור, האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, כאילו לא עשה שום דבר, אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה דע"מ להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנות לו מקום לעלות ולהתקרב לה'..."
שאלה : אתמול למדנו אהבת חברים והיום אנחנו לומדים אהבת ה' , מה הוא הבדל ,או ,מה משותף ? תשובה : זאת הבחנה של אהבה עצמית , אהבת חברים , אהבת ה' , הבחנות שבתוכנו , שכך אנחנו לאט לאט מתחילים להכיר - מה היא הבריאה ? בכלל , מי אנחנו ? אני מרגיש את עצמי נמצא באיזשהו מצב , מקום , פנימי , חיצון ,אבל ,אני לא מכיר את המציאות ולא מבין אותה , אני לא יודע ,מה אני חש ? החושים שלי , האם הם מביאים לי משהו נכון ? כמה שאנחנו יותר מבינים , אנחנו מבינים ,שתופסים משהו הלא מובן , איזה גלים סביבינו , איזו מציאות , אם קיימת בכלל , הכל נמצא ,כמו שזוהר אומר ,כמו חלום . חכמת הקבלה היא רואה את עצמה כמגלה לאדם , מה היא הבריאה ? בכללות . מי נברא ? מה הוא האדם , שאנחנו קוראים שהוא נברא ? והאמת ,שלא נברא חוץ מהאדם , אז , מי הוא מה הוא ? איזה מבנה זה מיוחד ? מי הוא הבורא , שבתוך האדם ? ואדם משיג אותו ? צריכים להביא אותנו לתפיסה , השגה , הבנת המציאות ,שהיא לגמרי בינתיים מנותקת מאיתנו . גם כן מאיתנו ? אני לא כל כך יודע ממי ? כי מי אני אני גם לא יודע . אלא ,ישנה הרגשה מסויימת בתוך משהו וכך אנחנו נמצאים במצב כזה. אז , כל החכמת הקבלה היא ,כדי להסביר לנו : מי אני ? מה אני ? מה אני צריך להשיג , כדי להגיע לאמת . מה אני צריך לשנות בתפיסה שלי , בהרגשה שלי ? כי ,בעצם , רק זה חשוב , כמו שעכשיו הכל מצטייר בי באיזשהו נקודת התפיסה , שתופסת ברגש ושכל איזו מציאות ,שמרגישה , שקיימת בעצמה באיזו דמות , באיזה מבנה וקיימת בתוך איזה מבנה החצון , סביבתי . כך אנחנו צריכים להתפתח , אבל ,להתפתח נכון , כך ,שנגיע לתפיסה אמיתית . רק זה צריך ובאמת תחלית הידיעה נסתרת מאיתנו ולאט לאט אנחנו כן רוכשים תפיסה האמיתית, אבל, זה מגיע לנו ע"י הרבה מאוד שבירות פנימיות , בלבולים , מבולים ( כמו שכאן הוא קצת נוגע בזה ) . וכל פעם זה ע"י המחבל ,שנמצא בתוך המבול ,ששותף אותנו ואנחנו, ,בעזרת המחבלים האלו , הפנימיים שלנו, דווקא ,מגיעים למצבים החדשים , המתקדמים בתפיסת ההרגשה ותפיסת ההבנה. מה שמסבירים לנו מקובלים ,שכל התהליך, שאנחנו עוברים , הוא תהליך של התקרבות לאיזה כוח מיוחד , שנקרא בורא ,או ,עוד יותר ממנו - עצמותו ואליו אנחנו לאט לאט מתקרבים מתפיסה הנוכחית לתפיסה שלו , כי התפיסה שלו , ההרגשה שלו , ההבנה שלו ( של הבורא ולא של עצמותו ,כי עצמותו לא מושג ) זו ,בעצם, המטרה שלנו , להגיע להזדהות , להשתוות הצורה , כי אז אני , ,מתוך אותה נקודה , שאני מגיע בתיקון שלי ,להיות כאילו במקומו . זאת אומרת ,בדבקות אליו להשיג אותה המהות , אותו מעמד , אותה תפיסה בהרגשה ובהבנה משם והלאה אני מתחיל רק עוד יותר ויותר להתפתח. למה אנחנו צריכים לעבור את התהליך הזה מהקלקול עד התיקון בהתאמה לבורא ? כדי להרגיש אותו וכנרא ,שכדי להמשיך לעלות בתפיסה ,שבאה אחרי הדבקות , אבל ,באמת ,לא מובן בינתיים . לכן ,כל העבודה שלנו היא עבודה בתפיסה הנכונה של המציאות - כמה שיותר להזדהות , במה שמובן לנו , שזה הבורא ולהתנתק ממה שמובן לנו ,שזה הנברא . אבל, להזדהות עמו ולהתנתק מעצמנו בצורה ריאלית , זאת אומרת ,בכוחות ,בשכל ורגש הברורים ולא באיזה דמיון . כדי לאפשר לנו את זה, אז ,כל המציאות שלנו היא מחולקת לשניים :פנימית וחצונה וע"י זה אנחנו יכולים לעבור כל מני תרגולים , שכתוצאה מפעולות התעמלות הזאת התוצאה היא ,שאני מסוגל לנוע מקצה לקצה בתכונות ,שנמצאות בי ( מלקבל למשפיע , ע"מ לקבל ע"מ להשפיע , בתוך הדעת למעלה מהדעת , להיות דבוק בבורא להיות דבוק בנברא ) ,שאני יהיה חופשי להשתמש בכל מה שנמצא בי . שאני יהיה לגמרי מנותק מכל העולם ושאני אוכל להיות כולל מכל המציאות , כל העולם - כל זה אנחנו צריכים . אבל באמת ,המטרה היא לשלוט בזה , כדי להשיג את הכוח העליון . כך אנחנו מתקדמים ומה שהוא אומר ,שמחבל נמצא בתוך המבול, זה בכל מצב ומצב שלנו , כי כל מדרגה מעשר ספרות היא כוללת את כולם וההבדל ביניהם הוא רק בעוצמת ההתפתחות של ההבחנות ...כי הכל נמצא באדם ,רק מתפתח בו - כל זה במדרגות . לכן ,גם המבול ,שאנחנו לומדים כאן , זה גם כן נמצא בכל מצב ומצב , בכל מדרגה שלמה תלמיד : אז מה זה בשבילנו , בעבודה ,שאנחנו נמצאים בה , מה משותף בין אהבת ה' ואהבת חברים ? זה שני דברים ,שנראה כמו שונים ? רב: זה בכלל לא שונה , כי אני לא יודע מה זה בורא , זה כוח החצון . איך אני אלמד אותו , איך אני אדע ? לכן ,מציאות שלי בצורה מלאכותית מחולקת ע"י כוח העליון לשניים : לפנימי והחיצון , לאני והעולם . אם אני לומד לקבל את העולם כעצמי , אז , בזה אני מתקרב לבורא . הוא עשה את החלוקה הזאת ( אני והעולם ) בכוונה , כדי שאני ארכוש אותם התכונות , שבזה אני כמוהו . העולם זה סתם , זה פשוט איזו הצגה , מתכן ,שעליו אני צריך ללמוד ,איך להשתנות , עד שכל המערכת החצונה הזאת תתגלה אצלי בפנים ,או ,במילים אחרות, שאני אוהב את העולם , שאני אקלוט אותו , אקבל אותו , שזה ה"אני" … כל התנאים שלנו להתכלל עם הקבוצה , הם התנאים להתכלל עם העולם ויהיה לך בקבוצה , כל התהליכים , כל האמצעים , כל המקרים, שהיית נכלל עם העולם , אותו דבר , זה פשוט מרוכז בפנים. אם אתה גומר את העבודה הזאת , אתה בזה מקבל תכונת הבורא , מתחיל להרגיש במקום קבוצה ,שאתה נמצא עם הבורא יחד . לאט לאט ,בעבודה הזאת ,כלפי הקבוצה , כלפי העולם - קודם כל אתה מרגיש שזה אותו דבר ואתה מתחיל להרגיש ,שאתה עובד עם הבורא כי ההבדל בינך ובין הקבוצה זה בדיוק אותן התכונות , שבהן אתה משיג אותו , שחסרים לך כדי להדבק בו תלמיד : אז איך אני מסתכל על המאמר הזה במצבי , כי פה קבוצה וחברים לא הוזכר אפילו במילה ? רב: זה לא חשוב , הם לא יכולים כל הזמן להזכיר לך את זה . זה ברור לכל מקובל ,שאתה נמצא בתוך הקבוצה ושם אתה מממש את עצמך , אחרת איך אתה תממש את עצמך ? לא , אני עובד ישירות עם הבורא ? נו , תעבוד , איזה קשר , מציאות , אחיזה יש לך ? הבורא שלי הוא ככה , הבורא שלו הוא ככה - נכון , לכל אחד משלו , איך שבא לו ,ואף פעם מחוצה לקבוצה אתה לא מחובר במשהו לבורא , אפילו בצורה הפוכה , אתה פשוט ,כמו בהמה ,שמתנהגת לפי הרוח . קשר עם הבורא הראשון ,כאשר אתה נכנס לקבוצה ומתחיל ( רוצה או לא רוצה ) איכשהו להתיחס אליהם והם אליך . מכאן והלאה מתחיל השינוי לקראת התאמה לבורא , זה הכל . עד שאתה לא תכניס כל המציאות ( דומם , צומח וחי הם מצטרפים לדרגת האדם ) ,שאם אנחנו מתקנים את עצמנו עם הקבוצה , שבתוך הקבוצה אנחנו מרגישים כל אותם תהליכים ,שהיינו מרגישים עם כל העולם. ככה אנחנו מגלים באמת , אתה אפילו מגלה בתוך הקבוצה ,איך אתה תוך כדי עבודה בולע 70 אומות העולם , כל מני צורות התנהגות שבהם , אפילו חצונה ופנימית . אם אתה מזדהה עם הקבוצה וכל הזמן זה כמו מבול ממש ( אתה לא רוצה , אתה כן , זה נכנס ולא , כתלמידי רבי שמעון מוכנים לשרוף זה את זה , ,במקום אש שנאה אש אהבה ) וכך זה עובד . צריכים הרבה עצבים , אבל התמדה , איך אומרים , כן עקביות , התמדה , להכניע את הראש ולקבל מה שיש ( כל ההשפלות ,שבאות מהבורא , כל הדברים ,שאתה צריך לספוג ) ולהתקדם . זו היא הדרך  | |
|
