סיכום משיעור בוקר חלק א' 25.10.2015 ( מאמר "לך לך מארצך " ) 30 דקות

"..."לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.
הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.
"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.
ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:
א' הנקרא שכר עוה"ז,
ב' הנקרא שכר בעוה"ב.
כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.
אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.
ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.
"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו.
"אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאם כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.
אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.
"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר ר' לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון הזה".
כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור".
אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.
ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.
והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.
זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה.
והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות", אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא". וכמו כן נקראת עבודה זו "שכינתא בגלותא". ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאם כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.
לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.
ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול"
כנ"ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה…"

האמת ,שזה שינוי פנימי פסיכולוגי בנו בלבד , שבהתחלה אנחנו נמצאים בסיגנון קבלת התענוג מזה ,שמקבלים ובזה מאוד מוגבלים וסובלים מכל מני מגבלות .
מה שאם כאן ,אם משנים את עצמנו לקבל תענוג מהשפעה ( אפילו להשפיע ע"מ לקבל ) ,אז ,כבר מבינים ,שדבר הזה יכול להיות בלתי מוגבל .
זה בחברה אנושית , אמנם שכאן זה לא מספיק , הבורא לא שם את זה כמטרה ( להשפיע ע"מ לקבל ) ,שאנושות צריכה להבין איכשהו ( בסוציאליזם וכו' ) כל מני כאלו שיטות , שיטות פסיכולוגיות "על תעשה לחברך מה ששנאוי עליך , תהנה מזה ,שאתה עושה טוב לאחרים - זה טוב בהפצה לאגויסטיים , שזה הם יכולים להבין וזה טוב , כי לומדים מזה ,שיכולים להנות מנתינה ולכן הפצה לעם צריכה להיות ,דווקא ,בזה :
בואו נתקרב , נתחבר ומתוך זה יהיה לנו טוב , נקבל מהשפעה הדדית בטחון , סגסוג , מה שרוצים אפשר לסדר מהחיבור בינינו . זה בני אדם ,שבעולם הזה ,מסוגלים להבין , וזה ,וודאי ,שטוב להיות מחובר ביחסים טובים ולסדר את הדברים .
אבל ,אנחנו רואים ,שכל העולם הוא נמשך ,דווקא ,כל הזמן לכיוון הפוך ולמה ?
מה , בני אדם במשך יסטוריה לא יוכלו לגלות , שהחיבור מביא יותר תועלת מפרוד ?
וודאי שכן , לפי השכל ,אין שום בעיה להבין את זה , להסכים עם זה .
ככה אנחנו מלמדים את הילדים , אנחנו רוצים ,שהם יחיו בצורה יפה , טובה , שיהיה להם חברה טובה וחיים טובים , איזה יחס יפה בין כולם , כי אנחנו מבינים ,שבזה אנחנו מבטיחים להם טוב ויחד עם זה על עצמנו זה לא הולך , כי הטבע מתנגד לזה .
הבורא לא מרשה לנו להשפיע זה לזה ולקבל מזה הנעה , תענוג , לקבוע חיים טובים ,לפי החיבור בינינו - בזה תמיד יהיה לנו חוסר הצלחה וההפך : עד כמה שאנחנו נרצה להתקשר זה עם זה , להתחבר זה עם זה , אנחנו יותר ויותר נגלה ,כמה שאנחנו שונאים זה את זה ואנחנו גם בזה מלומדים , גם בזה אנחנו יודעים ,שלא כדאי מדי להתקרב , כי זה מביא אחר כך לאיזה סכסוך , להתפרצות השנאה ויותר טוב להיות ככה , מכירים ולא חברים , בתן וכך.


כי המטרת הבריאה להביא אותנו לחיבור שונה לגמרי מהשפעה יפה זה לזה ולכן ,הדבר הזה לא יכול להתקיים .
טוב לצאת לעמך עם כאלו הזמנות לכזה מצב ( בואו נתחבר ויהיה לנו טוב ) ,אבל, וודאי ,שזה הכל ושום דבר לא יכול להביא , אם אנחנו בעצמנו ,כחלק הפנימי מהעם , נבצע אותה פעולה , אבל בכוונה להגיע לדבקות בבורא , בשביל לעשות נחת רוח לו , אז , הפעולה הזאת בחצוניות ( בלהיות טוב אחד לשני) היא יכולה להתקיים ולא להביא במקום זה שנאה , פרוד ופיצוץ .
לכן , אמנם שאנחנו יוצאים כך לעם ואומרים בואו נעשה בינינו גן ילדים טובים , אנחנו מבינים ,שזה יתקיים אף ורק בזכות עבודה פנימית בינינו , שאנחנו לא מסתפקים בזה , אלא , רק נמשכים להשפעה ללא תמורה , שיבוא מאור המחזיר למוטב - הוא ישפיע עלינו , הוא יתן לנו את הכוח השפעה ללא תמורה וכך אנחנו נתקדם - אז ,קצת מהמאור הזה , איזה ענף הקטן ממנו ישפיע גם על הקהל ויחזיק אותם השפעה הדדית , שיהיה להם מזה טוב ויתן להם באמת גם בטחון , סגסוג , הכל ,עד שיתחכמו ויראו ,שיש כאן עוד התקדמות ,מתוך המאור שיגיע מקצת אליהם וגם ירצו להצטרף לעבודה האמיתית , זאת אומרת , להיכנס לשיטה אחרת לגמרי עם הטבע , עם רצון לקבל וזה כבר נקרא "לך לך מארצך"

שאלה : בפניה שלנו לציבור ,מה שחשוב ,שהקשר איתנו יתקיים ואנחנו נהיה בכוונה הנכונה ואז המעשה ,שאנחנו נותנים להם לעשות ,כבר לא משנה מה הוא ? זאת אומרת ,אנחנו יכולים להגיד שמאותם מעשים , שאם הם היו עושים אותם בעצמם ( או ע"י ארגונים אחרים ) היה יוצא מזה רק נזק ? אם אנחנו אומרים תעשו אותו מעשה ,אבל ,זה קושר אותם אלינו ואנחנו נהיה בכוונה נכונה אז , זה כן יבוא לתיקון העולם ? כן ?
תשובה : כי אנחנו ראש והם גוף , כן. כך ,גם כן ,כלפי כל העולם
תלמיד : זאת אומרת ,פחות חשוב באיזה מעשה אנחנו פונים אליהם ומניעים אותם לעשות ,אלא ,יותר חשוב זה התקשרות אלינו ושאנחנו נהיה בכוונות הנכונות?
רב: לא , התקשרות בינינו היא חובה , כדי שמעשה עצמו יצליח ולא יתפוצץ לשנאה , אבל ,המעשה עצמו חייב להיות גם בר קיימא בזה ,שהם מרגישים ,שע"י המעשה הם מגיעים לתוצאה טובה ויפה . אני לא יכול לתת להם סתם מעשה ...אלא ,אני צריך להיבא אותם לפעולות שלחיבור ביניהם ובתוך הפעולות האלו של חיבור , מתוך זה ,שזה קשור אלינו ,יהיה להם שם כוח עליון של חיבור , של השפעה ואז הוא ,כוח העליון ,יקיים את החיבור ביניהם ויביא אותם להתקדמות ושלא התפוצץ לההפך לשנאה , כמו שכל הדברים . זאת אומרת ,הפעולה היא חייבת להיות פעולת החיבור , המטרה היא חייבת להיות מטרה אגויסטית של בטחון וכו' וכל זה יתקיים מתוך זה ,שזה בא מאיתנו , שאנחנו בזה מושכים את העם אלינו ובזה הם משתתפים בכוונה שלנו להתחבר כולם ע"מ לעשות נחת רוח לבורא .

אם השרשרת הזאת לא עובדת ,אז ,לא יתקיים כלום והפוך , היא תביא אותנו לפיצוץ , לההפך . אז ,יש כאילו ,בתוך השרשרת הזאת שעושים את זה בכוונה , שזה מקובלים הגדולים ,שנמצאים בשרשרת , אנחנו אחריהם ואנחנו מביאים לעם ישראל ( גם הוא מחולק לחוגים רבים, לפנימיים יותר ולחיצונים ) ואחר כך אומות העולם . אבל ,אם אנחנו עושים קשר לכל הנשמת אדם הראשון המתוקנת וכל המקובלים מכל הדורות , שרב"ש ובעל הסולם הם ,בעצם ,מורים שלנו , אליהם אנחנו קשורים , שתורתם אנחנו רוצים לקיים , כדי לעשות נחת רוח לבורא , אז ,כל החיבור בינינו וכל החיבור שלנו עם חוגים החיצונים הוא יהיה בהצלחה .
כל השרשרת הזאת אנחנו צריכים כל הזמן , חייבים להעמיד אותה לפנינו כסכמה ,שאנחנו מקיימים , שאנחנו רוצים להביא כל בני אדם לדבקות בבורא .

אז ,יש ביניהם כאלו ,שהם אוהדים שלנו ( אני לא מדבר על החוג שלנו הפנימי ) , ישנם אדישים ויש כאלו ששונאים אותנו , שממש נגדינו ( ערב רב וקליפה ) ויש כאלו ,שנמצאים בכלל ,כאומות העולם , שאין להם שום דבר לזה ועוד ועוד . וכל היחס שלהם הוא צריך להתעדכן ולכן אנחנו צריכים להיות רב גוונים , להתחשב בכולם , שזה בורא מעמיד לפנינו תנאים כאלו ומזה נבנה את עצמנו . אנחנו צריכים להיות יותר רגישים לקהל - העיקר להביא להם טוב .

אפילו , אולי לא להגיד ,שאנחנו צריכים להתחבר , אנחנו צריכים להגיע לחיבור ואז יהיה לנו טוב , אפילו זה לא כל כך להדגיש , כי בזה אתה מביא להם משהו רע - אתה אומר עכשיו אנחנו לא מחוברים . אולי להגיד ההפך : עם ישראל מחובר והוא יפה והוא טוב ,אולי ,מזה הוא יותר יפתח ? אני בזה לא מבין ולא מומחה , אבל ,לפי רצון לקבל של האדם זה יותר טוב . תראה איך אתה אומר לילד דבר טוב ומשהו רע : איך הוא מקשיב , איך הוא מתחבר אליך בזה ובזה וקהל הוא כמו ילד .
,לכן, אנחנו צריכים ביחס שלנו לקהל לא להעביר מדי בקורת , אלא ,פה ושם נקודות כאלו ,שאנחנו עכשיו מייד ( העיקר זה מייד ולא תוכניות גדולות ) יכולים להיטיב , לתקן ואז יהיה לנו לגמרי טוב . המצב הוא טוב , אבל, קצת פה ושם ואז , יותר מוכנים , לעניות דעתי .

לחיים לאון