סיכום משיעור בוקר 02.11.2016 חלק א' ( קטעים נבחרים במושא בושה ) 32 דקות
Leiderman Leon-Nahum·2 نوفمبر، 2016
מכל ההבחנות ,שאנחנו רואים ברוחניות ,שכל הבחנה והבחנה , בחינה ,היא מאוד מיוחדת , היא בולטת וכאילו אי אפשר בלעדיה להגיע לרוחניות , אבל ,בושה ,בכל זאת ,היא בולטת מכולם . למה ? כי ,כמו שאנחנו נמצאים כאן , מול תענוגים ,שבעולם הזה, עם הרצון לקבל שלנו ( ככה זה העולם הזה ,שיש לו מלא תענוגים ) ,יש לנו רצון ואנחנו עם הרצון שלנו רצים לכל התענוגים האלו .
אותו דבר היה לנו באין סוף , בקצה השני של הבריאה , ששם היה אור אין סוף ומלכות ,כנגד אין סוף הזה , שהיית יכולה להנות מכל דבר ללא שום הגבלה , ללא שום תנאים . רק מה שקרה ? הבורא נתן לה הבחן חדש מאוד מיוחד , שלא שהבעיה ,שהיא מקבלת , כן , כי הוא רוצה לתת לה , אלא הבעיה בזה ,שיש ריחוק ביניהם , אי השתוות הצורה ואז , כלפי ההבחנה הזאת אי השתוות הצורה , שאני מקבל והבורא משפיע - הנברא מרגיש בושה ,פער בינו ובין הנותן , שמאוד קשה להבין לנו ,איך שזה קרה בעולם הרוחני ,אבל ,הבורא ברא את זה במיוחד , כדי לממש מטרת הבריאה ,שהיא לא לתת לנברא סתם תענוג , אלא ,לתת לו להנות ממעמד של הבורא , שתענוג האמתי הוא בזה .
ולכן ,נברא מרגיש פער בינו ובין הבורא מבחינת השתוות הצורה וכלפי זה אנחנו צריכים לפתח הרגשת הבושה . ועד שלא נפתח אותה ,לא נוכל לקיים תנאי צמצום ולא נוכל להיות באיזו מגע עם הבורא , כי מגע עם הבורא כבר אחרי הצמצום ,שבאין סוף נעשה אף ורק ,לפי השתוות הצורה . לכן ,להגיע לבושה לא מזה ,שאני מקבל , כי מטרת הבריאה לקבל ולהנות , אלא , מזה שאני נמצא הפוך ממנו , שאני לא משפיע , שהבורא נהנה מהשפעה , אז , מתחיל להרגיש בושה מזה - זאת תחילת העבודה רוחנית .
וכאן אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו - קודם כל , האם אני עדיין נמצא בדרישה פנימית תן לי , תן לי ? אפילו בלי מילים , בלי לצעוק , בלי לבקש , מכל שכן ,אם אני צועק , מבקש , דורש ומתרגז על זה שאין לי ומגיע לי או , אני ,אולי ,כבר מבין , שצריכה להיות כאן הרגשה חדשה , הרגשת הבושה ,שאני לפחות רוצה לקבל גונב , רוצה לגנוב ומתבייש לפחות מזה או ,אולי ,אני מצדיק את עצמי " לך לאומן שעשני " אבל ,ההבחן ביני ובין הבורא בזה ,שהוא המשפיע ואני המקבל הבחן הזה הוא צריך להיות מאוד ברור לי ,עד הכאב הגדול , עד כדי כך ,שאני לא רוצה יותר מכלום חוץ מלהידמות , שבינתיים להידמות אני יכול בזה ,שאני לא מקבל , היינו עושה צמצום , דורש כוח הצמצום לפחות וכך מגיע לעט ,לעט לקיום של תנאי הראשון ,בדרגה הראשונה , שיש לי יכולת באמת לבקש צמצום , באמת לבקש מעמד דומה לבורא ואז יוצא, שאני גם כן מודה מאוד למאציל ,לבורא , לכוח העליון ,שעזר לי בזה ,שנתן לי קבוצה , ששם אני יכול לעבד את עצמי נכון , שבעולם אין סוף אני לא יודע, מה שם קרה ?
אני לא נמצא במצבים כאלו , אבל, איך קרה שם צמצום , הרגשת הבושה כל כך גדולה שהתגלה ? גם אצלי אני צריך לעבוד על הבושה הזאת . שאנחנו ,בעולם שלנו ,בונים את הכלי רוחני ,אנחנו צריכים להבין ,שזה כלי חדש והוא נקרא בושה ולפי הרגשת הבושה אני כל פעם עולה בסולם ,עד שאני מגיע לאותה בושה ,שבורא העביר לכלי הרוחני , לנברא ההוא הראשון ,בעולם אין סוף . שאז ,בגלל שאני מגלה דרגת הבושה בשלמות , אני יכול גם להיות דומה לבורא בכל השלמות .
מה שכאן אני משיג , דווקא, מתוך העולם הזה , שם לא יכולתי להשיג בעולם אין סוף , מפני שהיית חסרה לי אתערותא דלתתא , רצון משלי , שלא הבורא ,שנתן לי בושה ואז אני פשוט פעלתי כמחויב , אלא , עכשיו ,אני בעצמי רוצה להשיג את הבושה , הבדל בין משפיע למקבל , עד כמה שאני רוצה להיות גם כן משפיע לו . אז ,יוצא שכל התהליך , שאנחנו עוברים, הוא תהליך היווצרות הבושה בתוך האדם ,לפי בקשתו , לפי המ"ן שלו .
בואו נראה ,לפי פסוקים , עד כמה שדבר הזה הוא עדין מאוד ונשתדל לאתר ,עד כמה שאנחנו עדיין רחוקים , הפוכים ממושג הבושה
1) הכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור נהמא דכיסופא [לחם ביזיון] יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום. ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה.
(בעל הסולם, אגרת כ"ה)
קודם כל רואים מכאן , שאם אנחנו רוצים להתעלות מעל הצמצום , שכל הרוחניות נמצאת מעבר לצמצום , אנחנו צריכים לרכוש הרגשת הבושה , לא בזה ,שאני רוצה לקבל והבורא רוצה להשפיע , לא , כי מקבל , לא צריכה להיות בושה מזה ,שאני מקבל , אלא , צריכה להיות בושה ,שאני לא רוצה להיות משפיע כמוהו , זאת אומרת ,שאני לא רוצה בהשתוות הצורה , שאין לי הרגשת השתוות , חוסר השתוות , נטייה להשתוות , שרק בשביל זה אני מבקש ממנו הבחנות : תן לי ,מה זה נקרא להיות משפיע ,ואולי מזה אני ארגיש הפכיות ממך ואני ארצה יותר לדרוש ? תן לי הרגשת הבושה ?
זה ,בעצם ,כלפי השתוות הצורה . גם כן לחם ביזיון ,המילים הן כל כך , אומנם ,שמקובלים הביאו את זה ממקור הרגשה שלהם , אבל יכול להיות ,שאני זוכר, שזה לא כל כך עזר לי להרגיש ,מה זה בושה , ההגדרה הזאת לחם ביזיון ? אמנם ,שהיא מאוד טבעית , זה מי שמקבל דברים הנחוצים כאילו , שעל זה לא מתביישים , אם אדם גווע מרעב והשני נותן לו פרוסת לחם - אין בושה במקרה כזה , לקבל ממישהו , זה דבר שהכרחי לחיים ואין לי חיים מעצמי , זה רצון ,שניתן לי מלמעלה ,לכן ,כמו שבהמה היא לא מתביישת וגם אדם בצורה כזאת ,כאשר הוא חייב לחיות ולכן מקבל פרוסת לחם ולא מתבייש .
אלא, הכוונה היא על לחם ביזיון , שזה מעל הכרחיות : שאני רוצה ע"י זה להשיג השתוות , שלא חשובה לי פרוסת לחם , כדי להחיות את הבהמה שלי , אלא ,אני מרגיש את הכרחיות הזאת מבחינת השתוות הצורה עם הנותן ולכן הלחם הזה נקרא לחם ביזיון ,כי לחם זה לא ביזיון - זה הכרחיות . זאת אומרת ,שהשתוות הצורה הופכת להיות בשבילי כהכרחיות , אז, גילוי הפער ביני לנותן הוא נקרא לחם ביזיון ולא סתם לחם , נקרא בושה . גם כן יש כאן הרבה הבחנות , כי בושה היא מתגלה ומתייצבת יותר ויותר במדרגות יותר גבוהות , כמו שכתוב, שבושה היא לנשמות יותר גדולות , גבוהות , לכן ,אנחנו עוד נדבר על זה .
שאלה : עכשיו לעת ,עתה אנחנו נשאל את עצמנו ,שאף ורק ע"י הרגשת הבושה ותיקון עליה הראשון אנחנו עוברים צמצום , שצמצום ,בעצמו ,זה שאני רוכש את תכונת הבושה ויכול לתת עליה תשובה , תיקון על התשובה נקרא עשיית הצמצום , ביצוע צמצום . או ההפך : למה לקיים צמצום א' , להיכנס לשביל הרוחני זה נקרא ,שאני פעם הראשונה מגלה ומקיים את נהמא דכסופא ?
2) הרצון לקבל את התענוגים הוכן לנו ה' יתברך מצד הבריאה, כי רצונו להיטיב לנבראיו וברא את הרצון לקבל. וגם הבריאה היתה נשארת בבחינת רצון לקבל, היינו שאם היינו מקבלים גם את השפע הרוחניות והנצחיות ברצון לקבל שלנו, אזי התענוגים לא היה בשלימות מצד הענף הרוצה להתדמות להשורש, ומשום זה נמשך בחינת נהמא דכסופא. ולפי זה היה יוצא שהבריאה היתה נשארת בחסרון. לכן ה' יתברך הכין לנו תיקון הנקרא צמצום. היינו, במקום שיש רצון לקבל האדם מרגיש אז בחינת הסתרה, כמו שכתוב בהקדמה להסולם, שאף על פי שהחיים המלובש בהגוף הוא נמשך יש מיש, מכל מקום לא ניכר שורש מוצאו היינו מסיבת צמצום. ועל ידי הסתגלות בתורה ועבודה זוכין לבחינת התיקון, הנקרא קבלה על מנת להשפיע, שעל ידי זה אנו זוכים לדביקותו יתברך שמו. נמצא שבזה הכל נשלם.
(רב"ש ב', אגרת כ"ט)
רואים אנחנו כאן ,ממה שכותב לנו רב"ש ,שכל הבריאה מכוונת להרגשת הפער בין הבורא לנברא . הרגשת הפער הזה יכולה להיות רק בתנאי ,שנברא מרגיש את הבורא , הנותן , תכונת הבורא כנותן ,הפער בינו שבין הבורא ,כי הוא המקבל ובורא המשפיע , במידת אי נעימות ,שבורא הוא משפיע ונברא הוא המקבל , שבמידה הזאת הנברא כבר יכול להגיד, שהוא הנברא , ההפוך מהבורא .
אין כאן עניין של לקבל ומשפיע , אלא, המקבל והמשפיע , זאת אומרת, לא עניין של פעולה עצמה , כי נברא תמיד נשאר כמקבל שפע , המילוי ולא על זה צמצום .
הצמצום הוא על הפער ביניהם כמשפיע ומקבל , כהנותן והמקבל ולכן להגיע לזה קודם כל אנחנו צריכים .
כדי לאפשר לנו את זה ולשמור על הצמצום ועל היכולת שלנו בפועל להידמות למשפיע ולהיות משפיעים בזה ,שאנחנו מקבלים דווקא , לכן ,נברא העולם הזה , כמו שאנחנו מגלים אותו ושאנחנו מסוגלים כאן לבנות ,לפי המלצת מקובלים ,תנאים כאלו ,שמתוכם אנחנו יכולים לא כלפי בורא , שהוא נסתר ויתגלה רק בתנאי ,שאנחנו נוכל להחזיק בושה וצמצום ביחד בידינו , אלא ,מתוך שאנחנו יכולים להכין את עצמנו בעלמה איכשהו , אפילו לא מבינים למה הולכים , על איזה עיקרונות צריכים לעבוד ולהתגבר? ואיזו תכונת הבושה לרכוש ? צמצום שעליו לעמוד ? אז ,יש לנו כאן אפשרות , הזדמנות ,שאנחנו המסוגלים לעשות את זה במצבנו
שאלה : איך אנחנו בתוך בניית הסביבה במקום בורא , אין סוף , נותן , מקבל וכל זה , איך אנחנו בונים סביבה כזאת , נגיד מאפס , שאני נמצא סתם בעולם , איך הייתי בונה סביבה ,שבה אני מגלה ,עד כמה שאני הפוך לפי מהות במצב שלי מהבורא ? שזה באמת צריך להביא לבושה להעלאת מ"ן ,כנגד בושה , כדי שאני אוכל לא להתגבר על הבושה מבחינה ,שלא אכפת לי מאותה , אלא ,בעזרת הבושה מקבל כוח ,שאני מתעלה למצב המשפיע , דרגת המשפיע ואז מתגלה לי בורא ללא בושה ,אלא ,בדבקות ? איך היית בונה עולם הזה ,כדי שירשה לי להגיע לגילוי בושה והלאה לתיקון הבושה ?
3) אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו.
לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.
(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)
4) עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך.
שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה.
(תע"ס, חלק א, הסתכלות פנימית, פרק א, אות ז')
5) "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" וכו'. ענין בושה - צריכים מקודם להרגיש על פני המשפיע. ואז הבושה באה מאליה, כמו שאמרו חז"ל "בהית לאסתכולא באפיה". אבל כשאינו מרגיש להמשפיע ממי יתבייש. לכן, "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה. אז שייך לומר, "ולנו בושת הפנים". כמו שכתוב בזהר, וזה לשונו, "כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדרגתה, עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה"
(רב"ש ג', המתפלל בעד חבירו)
6) מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת.
והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו.
ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה, ואת האו"ח
אינדקס