"...לכבוד ידידי ...
מאד אני משתוקק לדעת מה נשמע אצלך בכלל ובפרט מכל בני ביתך שיחיו. אצלי לעת עתה אין שום חדשות ומקוים לה' שנשמע בשורות טובות. ואסיים מכתבי בדברי תורה.
הנה חז"ל אמרו: "מאי חנוכה? דתנו רבנן" וכו'. הנה חנוכה הוא אותיות חנו - כה, שבכ"ה בכסלו היתה להם חניה מהמלחמה. כי ענין חניה שייך דוקא באמצע העבודה. וענין שחונים באמצע הוא בכדי לקחת עוד כוחות שתהיה יכולת להמשיך בעבודה.
וצריכים להבין, מה יש להם עוד לעשות אחר שכבר גמרו את המלחמה הראשונה, ומה צריכים הם עוד לעשות עד שיכולים לומר שכבר גמרו את המלחמה?
הנה מצינו שבבית שני גזרו היוונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות. נמצא לפי זה שכל הנס היה בזה שאחרי המלחמה היתה להם היכולת לעסוק בתורה ומצוות. וזה נקרא שהנס היה רק על רוחניות. מה שאין כן בפורים היה הנס על הגופים, היינו על גשמיות. לכן בחנוכה ניתן לנו להזכיר את הנס בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, אבל בפורים "משתה ושמחה" כתיב, היינו בדברים הנוגעים גם להגוף, משום שאז היה הנס על הגופים, הנקרא גשמיות.
ולהבין כל זה על דרך העבודה בדרך ה'. הנה חז"ל אמרו: "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". ויש להבין, איך יכולים לעבוד את ה' ביצר הרע? ומקודם צריכין להבין מה הענין של יצר הרע. הנה ידוע מזה שכבר דברנו שהיצר הרע הוא הרצון לקבל לעצמו, היינו מזה שהאדם רוצה להנות את עצמו זה גורם לו כל החטאים, דהיינו, מה שרוצה לעשות עבירות הוא רק מזה שרוצה לקבל הנאה לעצמו, לכן הוא גונב וגוזל ומשקר וכדומה, ולא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים מטעם ש"עבדא בהפקירא ניחא ליה".
מה שאם כן היצר טוב הוא בזה שרוצה להנות לאחרים - או שרוצה להנות לבריות, או שרוצה להנות לה'. שזה ענין המצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.
הנה הקב"ה ברא את העולם בכדי להיטיב לנבראיו, ומשום זה נקבע בנבראים רצון לקבל תענוג להנות את עצמם, ולא להשפיע לאחרים. לכן בזמן שהאדם צריך לעבוד בכדי להנות לאחרים זה קשה לו מאד, משום שזהו נגד הטבע.
ומה שהתורה מחייבת אותנו לעבוד על מנת להשפיע זהו רק ענין של תיקון, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא. משום שמי שמקבל מתנה מחברו הוא מתבייש לקבל, וה' רוצה שיהיה שלמות בתענוגים שהוא רוצה לתת לנו, לכן נתן לנו עבודה ויגיעה, שכל אחד יקבל לפי ערך עבודתו, שאז אם האדם בא למדרגה שיכול לקבל כל התענוגים וכל כוונתו תהיה רק על מנת להשפיע נחת ליוצרו אז יהיה שלמות בתענוגים.
לכן יש לנו שתי עבודות: א) עבודה של יצר טוב. היינו שלא רוצה לקבל שום תענוג לעצמו אלא כל מעשיו הם רק להשפיע, ולכן הוא מתפלל ולומד ועוסק במצוות. וזה נקרא בחינת נשמה, בחינת רוחניות. ולזו המדריגה זכו בחנוכה, היינו שהיוונים לא נתנו להם לעסוק בתורה ומצוות - ומעבודה זו היתה להם חניה.
ב) אבל עדיין לא נגמרה בזה המלחמה, היינו שיש להם עכשיו העבודה לקבל את כל התענוגים מה שה' רצה שהנבראים יקבלו, וצריכים עכשיו לעבוד לבוא לידי מדרגה שיוכלו לקבל את כל התענוגים - וכל כוונתם תהיה רק להשפיע בזה נחת רוח לה'. ואז כשמקבלים את כל התענוגים נבחן שהוא עובד את ה' עם היצר הרע, היינו שהוא עושה מצוה בזה שמקבל את התענוגים עם הגוף. לכן בזמן שמצליחים ויכולים לקבל את כל מה שה' רוצה לתת להם, אז נקרא הנס בשם גאולת הגופים, שהנס היה על בחינת הגוף שהוא הרצון לקבל כנ"ל.
לכן בפורים " משתה ושמחה" כתיב, שזה מרמז לנו שהנס שייך להגוף, היינו לגשמיות. לכן בפורים " קיימו וקבלו", שזה נקרא כבר גמר המלחמה. מה שאם כן בחנוכה היתה רק חניה מהמלחמה וצריכים להמשיך הלאה, לכן בחנוכה הרמז הוא חנו - כ"ה.
וה' יאיר עינינו ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.
ברוך שלום הלוי אשלג…"
שאלה : מה זה עניין חנייה ?
תשובה : חנייה - הפסקה ...
תלמיד: "...היוונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות…" מהעבודה הזאת היית להם חנייה
רב: יש לך זמן הכנה , שאתה מגיע ואתה לא מבין איפה אתה נמצא . פשוט מושך אותך , כאילו משהו מושך אותך או מישהו דוחף אותך ואתה לא מבין , כי זה לא לפי השכל , פשוט הגעת בהזדמנות לאיזה מקום ואתה שומע , אתה מבין ולא מבין , אבל משהו מחזיק אותך כאן . עדיין אין שום מלחמה , ההפך ,הם יגידו תעזוב אותנו ואתה לא רוצה , זאת אומרת , זה הולך ,לפי רצון שלך עדיין . לפי הרצון - זה לא מלחמה .
אחר כך ,אתה שומע קצת יותר ,נכנס , רוצה לדעת, רוצה להבין , רוצה להשיג - אתה רוצה , כי יש כאן עניין לעבוד ולקבל שכר , על זה אין בעיה . אם אתה מבין שהשכר הזה בשבילך הוא הכרחי , כמו בכל העבודה ... אני מרוצה מבעל הבית והוא מרוצה ממני , אנחנו עובדים לפי נרצון שלנו . וודאי ,שהיית רוצה לקבל שכר בלי היגיעה , אבל ,אין ברירה אני חייב לעבוד אצלו והוא משלם לי .
כאשר אנחנו מתחילים להכנס יותר לעומק ללימוד , אנחנו מתחילים לנרגיש ,שזה לא פשוט . פתאום ,אנחנו מאבדים רצון , העולם נעשה חשוך , פתאום אני לא יודע בכלל מה קורה כאן : בשביל מה אני לומד ?
למה אני לומד ?
דוחה אותי פתאום את העניין הזה . זה לא מייד , אלא אחרי זמן .
כאן מתחילה להיות כבר עבודה , עבודה במה ?
בזה ,שאני חייב לברר לעצמי בשביל מה לי ?
למה לי ? מה יש לי בזה ? מה בכלל אני רוצה בחיים ?
...פתאום ,אני מרגיש ,שהדבר הזה איבד טעם ולא יודע מה לעשות .
אחרי זמן מה אדם חוזר ואז אני שוב נכנס לזה , עובד וכו'
אחר כך שוב ,הטעם נעלם ואני שוב נופל , לא מעניין אותי כלום ,אבל אני ממשיך . למה אני ממשיך ? גם כן לא יודע , ישנו כוח ,שמחזיק אותי בזה .
כך אני מתחיל לראות, שכאן זה עניין של גדלות המטרה : לפעמים זה מהאיר ,אז ,אני נמשך מתוך חשק , לפעמים לא ,אז ,אני ממשיך מתוך הרגל , מתוך זה ,שלא נעים ובכל זאת בשכל אני מבין ,שזה חשוב ,אבל ברגש אין לי לזה שום דבר .
עד שאני מתחיל להבין ,שהמלחמה היא צריכה להיות דווקא בקשר, בין החברים , בין אותם אנשים ,שלומדים . אם הם מצליחים להגיע לקשר הנכון , אז , בקשר הזה מתגלה כוח העליון , עולם העליון , מציאות על . להתקדם לזה אני יכול אף ורק , אם אני מתגבר על האגו , אצלות , זלזול ומתחיל להתקשר עם החברים , כדי להביא את הקשר שלנו לאיכות מיוחדת , שהיא נקראת בורא . אומרים לי ,הבורא הוא נסתר בקשר ביניכם ואתה תגלה אותו ,אם אתם תגיעו לאהבה .
איך להגיע לאהבה , אני לא יודע . אני אוהב משהו ,שנותן לי תענוג וכאן אני לא מבין כלום מה זה נותן לי , שום דבר, לא נותן לי כלום . אבל ,כך כתוב ,שצריכים להגיע לאהבה עם הזולת , שהוא בכלל לא נמצא בשדה הראייה שלי ...
אבל ,בגלל המטרה חייבים אנחנו להגיע לאהבה , זאת אומרת ,המטרה חייבת להיות כל כך חשובה , שבשבילה אני רוצה אותך . אבל המטרה אני לא רואה , אני נמשך אליה , לא עד כדי כך .כאן אדם צריך להבין בשכל מה לעשות ? מה שיש לפניו לעשות - זה להגדיל את החשיבות המטרה . אם היא חשובה ,אז ,אפילו אמצעי כמוך אני מקבל באותה חשיבות , כמו המטרה . אני אאהוב אותך כמו מטרה , אני אתחבר אליך כמו למטרה וכו' זאת אומרת הכל תלוי בהערכה , הערכת המטרה וככה אני עובד . אני מתחיל מהרגע לשחק לפני אחרים , עד כמה זה חשוב לי - אני בא לשיעור , אני כותב הכל , שואל , אפילו מפריע לפעמים ,בשביל לעורר אותם . אני עושה כל מני פעולות ,כדי לנענע את החברים וגם כמוני יש עוד כמה, שאנחנו חושבים ,שבלי זה אני ארדם , כמו עכשיו אני מדבר והם ישנים ...
אחרי זמן ( 10/ 20 שנה ) ,בכל זאת ,עושים חשבון מה השגנו ? - שום דבר , למה ? כי לא הבנו שהמלחמה היא על הקשר בינינו , כנגד האגו ואז מתחילים לעבוד : להתקשר ביניהם וזה לא ישיבת חברים ביום ראשון ושיעור מיוחד וכו' ,אלא ,יום יום רגע רגע כל הזמן לעבוד על החיבור . אפילו שאני עושה משהו חומרי ,אני כל הזמן עוסק בחשיבות המטרה וזאת העבודה ואז מתחילה מלחמה בצורה כזאת :
אני מארגן את הקשר בינינו , שהוא יהיה בין הלבבות , שהוא יהיה ע"מ להשפיע אחד על השני , שהוא באמת מחוץ לאדם ,רק שימלא חלל בינינו בהשפעה ואהבה , בחיבור בכל מה שרק אפשר והעבודה על הקשר הזה ,היא נקראת מלחמה , כי היא נגד יצר הרע ,נגד הטבע שלי . אז ,אני קובע שהטבע שלי הוא רע - יש לי המון רצונות שכולם רעים . למה ? כי כל הרצונות האלו נגד חיבור ( אני מזלזל באחרים , על תגע בי , אני בא יושב ככה בסדר , אני אני ואתם אתם ) ואני לא יכול לעשות את זה ואז אני מתחיל להבין ,שהרגשת הבדידות הזאת , כשאר אני רוצה להרחיק אותם ממני , אני מרגיש שהתכונה הזאת בי ,היא נקראת יצר הרע , בגלל שהיא לא נותנת לי להשיג את המטרה .
אם היית נוגע בהם והם בי בכל הרצונות , מחשבות וכוונות ,אז , היינו מגלים את הבורא , היינו מרגישים ,שהוא נהנה מאיתנו ובזה היינו מוצאים תענוג לעצמנו "כי בו ישמח לבנו"
זו העבודה - איך להתחבר נכון בין כולם, כאיש אחד בלב אחד?
וזה רק חצי מהמלחמה , כי אנחנו סה"כ רוצים להגיע להשפעה הדדית בלבד , שאני מבטל מחיצות בינינו . וכולנו יכולים לנגוע זה בזה והופכים להיות כאחד , אבל בזה אנחנו ביטלנו את הכוח הדחייה ולכן זה נקרא חצי מלחמה , אבל ,בכל זאת ,אתה מקבל חנייה . למה ? כי זו דרגה רוחנית , אתה כבר מתחיל להרגיש, שאתה נמצא בחיבור מסויים , שזו דרגה שכולם מרגישים את כולם - לא במסירות , אלא בחיבור , זאת אומרת ,אין התנגדות אחד כלפי השני , אין דחייה . הכוח הדחייה בוטל ובמקומו ישנו כוח ההשפעה הדדית ( אתה רוצה משהו אני עוזר לך , הוא רוצה אתה עוזר לו וכו' ) ,אבל ,לא קשרים שיהיו במלחמה שנייה …
תלמיד : בכל אחד מאיתנו ישנם רגעים שמאירים לנו קרבה ואהבת החברים ורצון לעשות יותר . במצב כזה מה הכי טוב, כדי לנצל את המצב בצורה הכי טובה , הכי יעילה ?
רב: גדלות המטרה זה קודם כל , כי בלי שמטרה מושכת אתה לא יכול לעשות שום פעולה . גדלות המטרה ,היא כולה תלויה אף ורק בסביבה . לכן , אם הסביבה לא עובדת על הגדלות המטרה וכל הזמן לעורר לעורר אותה כלום לא יקרה...
העיקר זאת גדלות המטרה, שצריכים לברר אותה ולא סתם לצעוק. גדלות המטרה זה ,מה אנחנו רוצים להשיג ולמה זה הכי גדול - זה בירור , שהקבוצה חייבת להתעסק בזה ושאף מטרה אחרת היא לא תסחוף אותי לאיזה מקום אחר , שאני לא יכול להרשות לעצמי לאיזה מקום , לעסוק באיזה ספר זר או סרט זר ואפילו ללכת לשון עד ""לא מניח לי לישון" וכל זה תלוי בגדלות המטרה . אני צריך לברר את זה .
לא צריכים ככה : אני עכשיו מחייב את עצמי לא לשון אלא ללמוד - זה לא טוב , כי זה חייב להיות מתוך שמחה , מתוך השתוקקות . אתה לא צריך לחייב את עצמך ללמוד במקום לשון, אלא אתה צריך להגיע ע"י השפעת הסביבה למצב ,שאתה לא תוכל לשון "לא מניח לי לישון" עד כדי כך המטרה היא גדולה , כל כך חשובה ובוערת . אני לא צריך לחייב את עצמי , אני חייב להגיע חמצב שזה מושך אותי , כובש אותי בשמחה
שאלה : איך אני יודע ,שאני עוזר לחברים במאמצים שלי לעורר אותם ?
תשובה : אם זה החזיר אותו למחשבה על החברים והוא באמת חשב עליהם ( בלי להתקשר , בלי כלום ) אז זה טוב "ההרגל נעשה טבע שני"
אינדקס