סיכום משיעור בוקר 24.02.2015 חלק א' ( מאמר "מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה" )

המאמר הוא נקרא "מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה" , אבל באמת פרשת "זכור" לא שייכת לפורים . אולי יותר לפסח , כי כתוב ""זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים..." עד כמה שיציאה מהמצרים זה היסוד , התחלה של היציאה מכל גלות , אחרי מצרים זה גלות בבל ,שגם משם אנחנו מרוויחים את הבעיה הזאת יציאה …

תמיד ,לקראת סוף הגלות ,יש לנו בעיה של התגברות כוחות החצוניים ( המן , עמלק ) מצד אחד ומצד השני , שאי אפשר בלידם לצאת מהגלות , אם אנחנו מדברים בצורה פנימית … כי ,דווקא ,הם כצירי לידה לוחצים עלינו ואז אנחנו נולדים .

שאלה : למה אנחנו צריכים לזכור על זה ?

יצאנו ,יצאנו , אנחנו מבינים ,שהכל בא מהכוח העליון , הבורא מסדר לנו כוחות האלו . בעזרת המקל שלו ע"י ( פרעה , המן) "פרעה מקריב את בני ישראל לתשובה" ובזכותו יצאנו . גם בזכות המן התחברנו וזכינו לסוף הגלות בבל . אז , מה זה נקרא שאנחנו צריכים לזכור אותם , לאיזו מטרה ?

כתוב : זכור מה שעשה לך עמלק " , כאילו כתוב לזכור לא לטובה …

למה אנחנו צריכים לזכור אותם ?

אפילו לדורות לזכור ? מה הוא הציווי הזה ?

התורה תמיד מדברת בצורה מטרתית , זאת אומרת , זאת לא תמונה ,שאני מכניס עמלק או המן בתוך האלבום שלי ומדפדף את זה בערב , בשביל להזכר מה היה , אלא ,מדובר תמיד קדימה .

במה זה עוזר לי קדימה , לזכור ,במה שהיה לי קודם ?


אנחנו צריכים להבין ,שלפני כל עלייה תהיה לנו ירידה ( מיני המן או עמלק ) ואם אנחנו יוצאים מהגלות ממש , כמו שמגלות הזאת , האחרונה ,אז ,וודאי שיהיו לפנינו כוחות , שהיפילו עלינו ,שנברח מהגלות , אחרת אין לנו כוח . לא מספיק כוח המשיכה קדימה , אלא ,גם חייב להיות כוח דחיה מאחורה .

כמו שאנחנו לומדים בלידת האדם ( ישנן נשים ,שעוזרות ללדת מבחוץ , למרות שיש לה צרי לידה ועזרה מתוך הגוף עצמו )



"...לכן עיקר עבודת האדם היא, שיתפלל לה', שיתן לו את הרצון להשפיע, שזהו עיקר התפלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". והוא, שה' יתן לו את הרצון להשפיע…"


שאלה : בשביל מה בורא צריך את הבקשה שלנו , שבלי בקשה לא יכול לעשות ?

בעולם האגויסטי אני מבקש ומבקש , כדי להראות ,שאני נכנע לאדם , שיהיה לו לב טוב כלפי , שיהיה לו לא נעים ,שהוא לא עוזר לי , כאילו שאני משלמ לו בזה ,שאני מבקש ממנו , מראה לו ,שאני משפיל את עצמי לפניו ואז … הוא מוכן לעזור ( נגיד , החליף את הכעס לחסדים ) .

אבל לבורא שהוא מהתחלה "טוב ומטיב" ולא משתנה , אז מה זה עוזר לו שאני מתפלל ?



"...שזהו עיקר התפלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". והוא, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. וזה הוא עיקר הנס. וזה מכונה "טבע שני", שזה הוא בידו של הקב"ה לתת לו טבע שני.

לכן קוראים פרשת "זכור" לפני פורים. אולם לפני פרשת "זכור" קוראים פרשת "שקלים". וזה באה לרמז בעבודה, דענין שקלים הוא כמו שאומר הזה"ק, "כי שקלים הוא ענין אבן למשקל בה". כי האדם צריך לשקול את סדר עבודתו, לראות אם היא לשם שמים או לא. זאת אומרת, שאי אפשר להגיע למחיית עמלק, מטרם שיודעים את כח הרע שבו, איך שהוא גורם את כל ההתרחקות מה'.

לכן בזמן ששוקלים את העבודה, בכדי לראות אם הם בסדר או לא, אז יכולים להגיע לידי הכרת הרע. ואז השיעור שמרגישים את הרע ולא יכולים להתגבר עליו, כלומר שמה שרואים לא יכולים להתגבר עליו, זה עוד לא נקרא "הכרת הרע". אלא הכוונה היא, שהוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. והוא רוצה להפטר מהרע, ואינו יכול. זה נקרא "הכרת הרע", היינו הרגשת הרע. כלומר, הוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. זה נקרא "הכרת הרע".

והרגשה זו באה לו להאדם על ידי יגיעה בתו"מ. שהמאור שבתורה מביא לו הרגשה, איך שהמצב שבו הוא נמצא, הוא רע מאוד, מסיבת שזה גורם להיות רחוק מקדושה. מה שאם כן אם אינו מרגיש, שזה שהוא משוקע באהבה עצמית, זה גורם לו רע, זה נקרא הכרת הרע. ודוקא על ידי תו"מ, שהוא משתדל להשיג על ידם סיוע לעבודה, אז התורה מגלה לו את הרע שבו.

והסיוע הראשון שהוא מקבל, הוא הכרת הרע. כלומר, להכיר שהרע, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא דבר רע ומזיק לרוחניות. נמצא, שפירושו של הכרת הרע הוא, להכיר שהרע, היינו הרצון לקבל, הוא המזיק להאדם. ובזמן שהאדם מרגיש, שהוא מזיק, אז האדם מסוגל לתת תפלה מעומק הלב…"


שאלה : מתי אנחנו מקבלים הכרת הרע , הרגשת הרע בצורה רע ובצורה טובה ?

במה זה תלוי ?

במה זה תלוי ,האם אני מקבל הרגשת הרע ( איך שהיית ככה וככה , לא בסדר או עכשיו שאני סובל מהתכונה הנוכחית ) ,או ,שאני דווקא שמח ?

יותר מדוייק , בזמן ,כאשר אני מגלה תכונות הרעות שבי ( הרגשת היצר ) , ולא סתם הרגשת הרע ?


"...אולם יש להבין, בגלל מה צריכה להיות התפלה מעומק הלב. התשובה היא, היות שאין האדם יכול להרגיש טעם אמיתי בשום דבר, אם אין לו השתוקקות לזה. לכן רוצים מלמעלה, כשהאדם מבקש משהו, שימלאו בקשתו, צריך להיות חסרון אמיתי. זה נקרא "תפלה מעומק הלב". שפירושו הוא, כידוע, הלב נקרא רצון.

לכן כשהאדם מתפלל, שיתנו לו איזה מילוי, מוכרח להיות לו חסרון להמילוי. לכן, אם יש בלבו של אדם עוד רצון, זהו סימן, שאין לו רצון גדול, היות שהרצון שלו מתחלק לב' רצונות. נמצא, ששניהם אינם גדולים. מה שאם כן שאין לו אלא רצון אחד בלב, זה נקרא, שמה שהוא מבקש, הוא מעומק הלב. כלומר, שאין לו שום רצון באמצע. שיכול להיות, שיש לו רצון אחד ללמוד תורה, אבל יש לו גם רצון לחיות במנוחה ולא להתאמץ, גם זה נקרא ב' רצונות. וכבר לא נקרא, זה שהוא רוצה ללמוד תורה, רצון אחד, היות שהוא רוצה להנות גם ממנוחה…"


כאן אנחנו צריכים להבין , שבקשה שלנו , תפילה שלנו לבורא ,שיעזור לנו ,זה אומר לדון את עצמנו , עד כמה שהרצון שלנו הוא מוכן לקבל את השפע , לקבל את התיקון . התפילה לבורא זה ,בעצם ,הכל כדי לברר את הרצון שלנו , לייצב אותו נכון , להגדיל אותו נכון. אם זה יהיה רצון אחד ולמטרה הנכונה , אז , אפשר להגיד ,שאנחנו הצלחנו לשכנע את הבורא ,שיעזור לנו ,אבל ,אין כאן שום שכנוע , אלא , הגענו בתוכנו ליצוב של הרצון טוב , כדי שהאור העליון יוכל לתקן אותו , אז ,הוא מוכן לתיקון .

זאת אומרת ,אין כאן פנייה לבורא בעצם , אלא , פניה בתוך עצמי לייצב את הרצון בצורה הנכונה לתיקון . אבל אנחנו כרגיל ( בכל החכמת הקבלה ) פונים למשהו החוצה …

כל התפיסת המציאות ,שאנחנו רואים מחוצה לנו ,היא כדי לתת לנו יכולת להגיע לתיקונים ובמידת התיקונים אני מתחיל לגלות אותם הבחנות ( שכרגע מראים לי עולם החיצון ) בתוכי .

ולכן אנחנו עכשיו מתחילים על זה לדבר , כי אנחנו נמצאים לפני שלב , שהן יכנסו לתוכנו , פעם ראשונה ואז זה נקרא השגת המדרגה הרוחנית הראשונה . תחשבו על זה , הדברים הם דאי עדינים .



"...לכן קוראים פרשת "שקלים" לפני פרשת "זכור", היות שמקודם צריכים לדעת, שרצון לקבל נקרא "רע ומזיק", ואח"כ יכולים לומר "זכור את אשר עשה לך עמלק". היינו, שהשליט את הרצון לקבל על עם ישראל, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא. והיות שיודעים, שהוא עשה מעשה רע, אז יש רצון למחוק את עמלק.

ויש לדעת, שבסדר העבודה יש להבחין כמה בחינות:

א) שבזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה של קיום תו"מ, הוא אינו מרגיש עצמו לבעל חסרון, היות שהוא יודע בעצמו, שפחות או יותר הוא שומר תורה ומצות. אם כן אינן לו שום סיבה, שנגיד שיש לו רע חס ושלום.

ב) שהוא מתחיל לעשות בקורת על המעשים שלו, הוא מתחיל להרגיש בעצמו, שיש לו רע, והוא רשע. אבל לא רשע גמור, היות שהוא רואה, שיש אנשים יותר גרועים ממנו. לכן הוא נקרא "רשע שאינו גמור".

ג) בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא רואה, איך שהוא רחוק מעבודה זו. ולכן בא אליו הרשע ושואל "שאלת מי ומה". ואז הוא בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא בבחינת "רשע גמור" הן במוחא והן בליבא.

ד) בזמן שהוא בא במצב עליה, הוא כבר חושב עצמו, שהוא צדיק, כלומר שהוא ישאר במצב של עליה לעולמים. ואח"כ באה לו ירידה, הוא רואה, שהוא רשע. אם כן הוא לא יודע מה להגיד על עצמו. אם להגיד שהוא רשע גמור, הלא הוא רואה, שיש לו עליות, שאז הוא נראה בעיני עצמו, שהוא כבר צדיק. ואם להגיד, שהוא צדיק, הלא הוא רואה, שבזמן ירידה הוא רשע.

והיות שהאדם קרוב אצל עצמו, לכן הוא מקבל שוחד מהגוף, שהוא אוהב אותו, ואומר, שבאמת הוא צדיק, אלא שהוא "צדיק שאינו גמור". כלומר, היות שהגוף יהנה יותר מזה שהוא יצדיק עצמו, לכן הוא אומר על עצמו, שהוא "צדיק שאינו גמור". היות שיש לו ירידות, שאז הוא נמצא במצב של רשע. ואינו אומר שהוא "רשע", מסיבת הירידה, מטעם הנ"ל, שהוא מקבל שוחד מהגוף. לכן בוחר יותר לומר, שהוא "צדיק, רק שאינו גמור". כמו שכתוב (שופטים פ"ר) "כי שוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".

ויכולים לראות דוגמא לזה מדרך העולם. הלא אנו רואים, שמדרך העולם, שיש הרבה אנשים שקונים פיס בכדי לזכות בגורל, שכל אחד ואחד חושב בעצמו, שהוא יזכה בגורל בסכום כסף גדול. הגם שבפיס יכול להיות מליון משתתפים, ורק אחד מהם זוכה בפיס, מכל מקום כל אדם המשתתף בהפיס, הוא אומר, שיכול להיות, שהוא יזכה בהפיס. לכן הוא קונה פיס. זאת אומרת, הגם שזה הוא ספק, מכל מקום הוא חושב, שיכול להיות, שהוא יזכה.

ולעומת זה אנו רואים, שכל אלו המשתתפים בקנית הפיס, כשהם רוצים לנסוע במכונה לאיזה מקום, ובדרך כלל אנו רואים, שאחד ממליון קורה תאונת דרכים, ויש חס ושלום פצועים, אותו האדם שקנה פיס, הוא לא חושש, אולי יקרה לו חס ושלום איזו תאונה, ולא אומר, כמו בזמן שהוא הולך לקנות פיס, שיכול להיות, שיקרה לו תאונה חס ושלום.

והטעם הוא כנ"ל, היות שאדם הוא קרוב לגבי עצמו, ואינו יכול לראות דבר רע לעצמו. אלא אם יש דבר רע, בטח זה יגיע לאחרים, ולא הוא. הגם אצל קניית הפיס, הוא חושב מספק הוא יזכה בהפיס. מה שאם כן בתאונת דרכים, לזה איש אחר יזכה בהתאונה חס ושלום, ולא הוא, הגם מאיזו חכמה הוא קובע, שיש הבדל בין פיס לתאונה. אלא כנ"ל, כי "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

לכן כשהאדם רואה, שבזמן שיש לו עליות וירידות, האדם אומר, שבאמת הוא צדיק, אם כן מדוע יש לו ירידות, שאז, בזמן הירידה, הוא רואה, שהוא רשע. לכן הוא אומר על עצמו, שהוא צדיק, אלא שאינו גמור.

ה) בזמן שהוא כבר זכה לאמונה בקביעות, וכבר יכול לכוון את עבודתו בע"מ להשפיע, אבל רק בכלים דהשפעה, שזה יכולים לכנות בשם, שכבר יש לו אהבת ה', אלא רק עם יצר הטוב לבד, מה שאם כן בכלים דקבלה, שזה שייך ליצר הרע, הם עדיין מחוץ לקדושה.

ו) שהוא בא לבחינת "בעל תשובה", היינו שכבר זכה לבחינת אהבת ה' בב' יצריך, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, היינו בשתי יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". שזה נקרא "בעל תשובה". שפירושו, שגם הרע שבו, שהם כלים דקבלה, נכנסו בקדושה, שיכול לעבוד עמהם בע"מ להשפיע. לכן אמרו חז"ל, "במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים יכולים לעמוד בה". שהפירוש הוא, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בקדושה, כלומר שאין הצדיקים גמורים יכולים להשתמש עם הכלים של יצר הרע, שהם כלים דקבלה לתועלת עצמו, שיתוקנו, שיהיו בקדושה, היינו שיהיו עבודתם לתועלת ה'.

נמצא, שהכל הולך לפי סדר המדרגה, מן הקל אל הכבד. לכן סדר העבודה הוא, שמתחילים בשלא לשמה, ואח"כ מגיעים לשמה. ועל דרך זה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל על מה שכתוב "קיימו וקבלו. קיימו, מה שקבלו כבר". כלומר, שעד כאן היה באונס, כמו שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", שדרשו, "שכפה עליהם הר כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם".

נמצא, שעד כאן היה בכפיה, ועתה בפורים קבלו ברצון. וזה נקרא "סדר עבודה", היינו שתחילת עבודת האדם צריכה להיות בכפיה. כלומר, שהאדם מצד הטבע, כשהוא רוצה לעבוד לשם שמים, הגוף שלו מתנגד לזה. זאת אומרת, שבאמת מתחילים בשלא לשמה, ששם אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי ברגע שהוא מאמין, שיקבל שכר עבור ויתורים של תענוגים קטנים, ויקבל תמורת זה תענוגים גדולים, זאת אומרת, שהוא מבטיח להגוף שיקבל תמורת עבודתו בתו"מ, שכר יותר גדול לתועלת עצמו, הלא אין זה נגד הטבע. לכן באמת זוהי התחלה ראשונה.

אבל אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הגוף מתנגד לזה, מטעם שזהו נגד הטבע, שבו הוא נולד, שהוא, לחשוב רק לתועלת עצמו. אז העבודה היא בכפיה. כלומר, שאסור לו להסתכל על הגוף, האם הוא מסכים לעבוד לתועלת ה'. אלא שהאדם צריך לעשות הכל בדרך הכפיה, אפילו אם הגוף לא מסכים.

והכפיה הזו שהאדם עושה, נבחנת לבחינת "תפלה". היות שהאדם רוצה לקיים "ואהבת את ה' אלקיך". והוא רואה, שאין לו אהבת ה'. שיש כלל, במקום שיש אהבה, אין מקום לכפיה. אלא דוקא במקום שאין אהבה, והאדם רוצה לעבוד עבור מי שאין לו אהבה אליו, הוא יכול לעבוד בשבילו.

אם כן יש לשאול, אם אין לאדם אהבת ה', מדוע הוא עובד בשבילו. היינו, למה האדם צריך לעשות על דרך הכפיה. התשובה היא, היות שניתן לנו בחינת אמונה, שהאדם צריך להאמין, שע"י הכפיה, שהוא כופף עצמו, והוא באמת רוצה לאהוב את ה', זוהי תפלה. וע"י זה הוא יזכה לבחינת "קבלו ברצון, מחמת אהבת הנס". היינו שה' נתן להם את הטבע השני, שהוא רצון להשפיע. וממילא זכו לאהבת ה', וקבלו הכל ברצון…"


שאלה : למה אנחנו צריכים להגיע להתלבשות בעמלק , פרעה , המן ולשנאת את הבורא , כדי להתפלל לאהוב אותו ? למה אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו שונאים את הבורא , עדי להתפלל לאהוב אותו ? למה אנחנו צריכים להתפלל לבורא , לאהבה מתוך השנאה ? למה , אם אנחנו מתפללים מתוך שנאה על האהבה , רק אז אנחנו מתפללים ללא שכר ? רק אז אנחנו מתפללים כדי לא להרגיע את האהבה שלנו , אלא , אם אני שונא ומתפלל שאני רוצה לאהוב ( שיתן לי כוח אהבה ) אז , זה נקרא שלא לעצמי אני מתפלל , לא ליצר שלי . נכון או לא ? זאת התשובה . אבל למה אנחנו צריכים בכל זאת שככה זה יהיה ? דברו על זה מתוך מרכז הקבוצה , אתם יכולים להרגיש כאן איזו פריצה .


שאלה : לפי הסדר עבודה , עליות שלנו , התקדמות למטרת הבריאה ,אנחנו קובעים את עצמנו רשע אינו גמור וכאשר מתקדמים עוד יותר ,קוראים את עצמנו קשע גמור ?

למה בסדר מדרגות המדרגה התחתונה היא רשע אינו גמור ומדרגה יותר עליונה היא רשע גמור ? ( לפי אותיות ב' וג' במאמר - המצבים ,שאנחנו עוברים )


שאלה : כתוב ,שבמקום שבעלי תשובה עומדים , צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד . איך זה תואם למה שכתוב כאן - מקום שרשעים גמורים עומדים , רשעים שאינם גמורים , לא יכולים לעמוד ?

בעלי תשובה -זאת מדרגה יותר עליונה ממדרגה של צדיק גמור . איך זה תואם לשתי מדרגות הקודמות , למטה , שבהן אנחנו רואים עכשיו , שבמקום שרשעים גמורים עומדים , רשעים אינם גמורים לא יכולים לעמוד ?