קטע משיעור בוקר 11.08.2015 חלק א' ( מאמר "אגרת סב")

"...שלום וכל טוב סלה לידידי ...

את מכתבך קבלתי. ובקשר מה שאתה שואל בענין לשמה ושלא לשמה, הנני לתת לך כלל פשוט. שענין לשמה נקרא, שהכוונה הוא בעת עשיית מצוה, שצריכים לכוון להשפיע נחת רוח ליוצרו, בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו לעשות דברים, בכדי שיהיה לנו מקום עם אלו המעשים לתת לו משהו, היינו בזה שאנו רוצים להנותו.

ולמה אנו רוצים לעשותו נחת רוח הוא שזה לנו זכיה גדולה שאנחנו משמשים את המלך, היינו שכל הנאתנו הוא בזה שאנחנו משמשים את הרב, וזהו הפרס שלנו. זאת אומרת, שזה בא להוציא, אם אנחנו רוצים פרס עבור השמוש, או שהשמוש בעצמו זהו הפרס.

בנוהג שבעולם אנו רואים מציאות כזה, היינו שיש מציאות שאדם עשיר הולך עם אדם גדול וחכם לאיזה מקום, והעשיר סוחב את החבילה של החכם, ולא נותן לאחר שיקח ממנו את החבילה. אלא שאומר, שלו מגיע את הזכיה הזאת לשאת החבילה של החכם ולא לאחר.

ולפעמים אם החבילה קשה לשאת מפני כובד המשא, ועשיר אחר שהוא גם כן מלוהו להחכם, רוצה שגם יחליף עמו, שהוא רוצה מעט לשאת את החבילה, אין הוא מסכים. מפני שזהו זכיה גדולה להעשיר, בזה שהוא משמש את החכם.

וגם גודל הנאתו של העשיר, תלוי בגודל חכמתו של הרב. כי כל מה שהרב הוא יותר חכם מבני דורו, אז מרגיש העשיר בזה שהוא משמש אותו, יותר תענוג.

והנה, בכדי לשלם לסבָּל את הסכום כסף, מה שהרב היה צריך ליתן, נגיד למשל שני דולר, אז בעת פרידתו עם העשיר, נותן הרב לעשיר שלושה דולר. ואומר לו, קח לך בשביל הטרחא שלך.

ואומר לו, לסבָּל פשוט הייתי נותן רק שני דולר, ולך שאתה עשיר ואיש נכבד אני מוסיף לך ואני נותן לך - שלושה דולר. איזה עלבון היה זה להעשיר, אם היה נותן את הפרס עבור השמוש. אלא כל גדלות של הפרס שלו, הוא רק בזה ששימש את הרב, ולא את השכר עבור השמוש.

כמו כן ברוחניות, כוונת האדם צריך להיות רק השימוש לבד. כי בזה הוא מראה שיש לו יקר וחשיבות, בזה שהוא משמש את המלך. מה שאם כן בזמן שהוא מבקש שכר עבור השימוש, זה מראה שאין לו שום חשיבות בהמלך, וכל כוונתו הוא רק להשכר.

והעיקר הוא, שלא חשוב לו את מי הוא משמש, אלא עיקר הוא כמה שכר הוא יקבל עבור השמוש, כדוגמת סבָּל, שכל כוונתו הוא השכר ולא חשוב עבור מי הוא יסחוב משאות. וכל כוונתו הוא בהכמה שהוא ירויח. וזהו כל ההבדל בין משמש את המלך עבור פרס, או שכוונתו שלא על מנת לקבל פרס.

וכדי שיהיה כח עבודה, שהאדם יוכל לקבל עליו כח לעסוק בתורה ומצוות, מוכרח האדם להתבונן בגדלות וברוממות ה' יתברך. כי כפי גדלותו של המלך, באותו שיעור ממש, הוא יותר קל לו לעבוד עבודת המלך. כי מרגיש בעצמו, שהוא למלך מלכי המלכים - אז צריך להיות השמחה והעונג לאין קץ וגבול.

ויש מקום לצייר בזה, שיכול לומר, כי רק לו נתן המלך לעמוד ולשרת אותו, כי לאחרים לא נותן הכח הזה. ומה שהם עושים, אין כוונתם לשמש את המלך אלא לשמש איזה אדון, שהאדון ישלם להם עבור החבילות, מה שהם סוחבים כל היום את החבילות של האדון.

ולא חשוב להם מי הוא האדון, ועיקר הוא איזה משלם יותר משכורת, לזה האדון הם משמשים ועובדים.

ובזה תבין מה שאלת, בזמן שהאדם מרגיש חיות בתורה ועבודה, היינו שמרגיש שהקדוש ברוך הוא מקרבו ונותן מקום שישמשו, והאדם מרגיש תענוג, אז יש מקום לומר מי הוא המחייב לתורה ועבודה, בטח הקדוש ברוך הוא, כי הוא הנותן לו את התענוג בתורה ועבודה, ולא שכוונתו שהוא עוסק בתורה ועבודה, כדי שישיג על ידי זה תמורה גשמיות דהיינו כבוד, או כסף, ומכל מקום זה נקרא שלא לשמה. מדוע.

והטעם הוא, משום שהתענוג מחייבו לעסוק בתורה ועבודה. והיות שיש באדם רצון לקבל תענוג, לכן בזמן שהאדם מרגיש תענוג בתורה ועבודה, אז הרצון לקבל תענוג, מחייב את האדם לעסוק בתורה ועבודה. נמצא לפי זה, מי הוא המחייב, היינו מהי הסיבה שגורם לאדם שיעסוק בזה - בטח התענוג שזה מכונה בחינת שכר.

וזה נקרא, שמשמש את המלך על מנת לקבל פרס, שהכוונה הוא על השכר שהוא התענוג. ולא חשוב אז מי הוא המשפיע לו את התענוג, אלא העיקר הוא שהתענוג הוא כל כך גדול שהאדם נכנע נגד התענוג.

וזה על דרך שאמרו חז"ל לענין הלכה, "שאני הכי, דיצריה תקפיה", נמצא שאנוס הוא (עיין כתובות נ"א, נג נד). שהכוונה, דכבר אין לה בחירה, משום שהתענוג, בזמן שבא במידה יותר גדולה מכפי שהאדם רגיל לקבל תענוג, אז כבר (אין) כח באדם להתגבר, וזה נקרא שאין לו בחירה.

היוצא מזה, שיש תמיד לחלק בין לשמה לשלא לשמה. פירוש, אם התענוג בא בזה שמקבל תענוג בעת התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהסיבה שלו הוא התענוג, ולא חשוב לו מי הוא הנותן התענוג.

אבל אם התענוג מזה שמשמש את המלך זה נקרא "לשמה", מטעם שכאן תלוי את מי הוא משמש, וזה תלוי לפי גדלותו של המלך, בשיעור זה יתרבה התענוג. נמצא, שהסיבה שלו הוא המלך, והתענוג הוא רק תוצאה משימושו של המלך. אם הוא משמש מלך קטן, יש לו תענוג קטן, אם הוא משמש מלך גדול יש לו אז תענוג גדול.

לכן אם המלך הוא הקובע, והוא הסיבה לעבודה, זה נקרא "לשמה", אף על פי שיש לו תענוג מזה שהוא משמש את המלך, ואף על פי שהוא בטל מגדלותו של המלך, ואין לו מקום לבחירה, אבל הכל הוא בשביל המלך. נמצא שזה נקרא לשמה. שהכוונה הוא לשמש את המלך, ולא על השכר.

זאת אומרת, אם נמשך לו תענוג בזה שהוא משמש את המלך, אבל לא התענוג הוא הסיבה, אלא גדלותו של המלך הוא הסיבה. מה שאין כן, אם הוא חושק להתענוג שבא לו על ידי התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהתענוג הוא הסיבה. והגורם זה נקרא "שלא לשמה", אלא לשם תענוג.

היוצא לנו מזה, שעיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקדוש ברוך הוא.

ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך, בכדי שיוכל להכניע לבבו, ולהבטל לפני הקדוש ברוך הוא, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם, הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות. רק שה' יאיר לו עיניו, שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, ו"בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסקים בדברים גשמיים גם כן יהיה לטובת הקדושה.

אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. היינו דענין לשמה הנ"ל, זהו כבר מדריגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה. היינו, שידע בעצמו בהכרה מלאה, שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות.

והגם שהוא מרגיש כעת יותר תענוג בדברים גשמיים, יותר מכפי שהוא מרגיש בדברים רוחניים, זהו מסיבת שחסר לו את ההכשרה בתורה ועבודה, שהוא תלוי גם כן באמונת ה'. ואז, על ידי התורה והאמונה בה', מרגישים את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב…"


שאלה : נגיד , שמאיר לי גדלות ה' והגדלות הזאת מחייבת אותי להתיחס אליו ,כמו חסיד לרב שלו , שאני הכל עושה ,כדי לשרת אותו , כי אני מקבל בזמן השירות תענוג ואני גדול ,מפני שאני שייך לגדול , ואני יכול להתגאות כלפי אחרים , שיש לי הזדמנות לשרת לרב גדול .

למה זה נקרא לשמה ?

אני עושה את זה מתוך הכרת הגדלות .

מתי אפשר להגיד ,שיהיה לשמה ממש ?

זאת אומרת ,שאני משרת את המלך ללא שום פניה לעצמי ?

איך אנחנו יכולים להעמיד כל האמצעים ,שזה יהיה באמת לשמה , מנותק מהרצון לקבל שלי ?


שאלה : כל השינוים נעשים ע"י מאור המחזיר למוטב , שנקרא תורה . השינוים ,שהאור עושה ,הוא עושה בתוך רצון לקבל שלנו , שכולו מהתחלה ע"מ לקבל .

איזה שינוי המאור המחזיר למוטב , אור התורה או הבורא ,עושה על הרצון לקבל שלי , כדי לתקן אותו ,שאני אהיה כמו הבורא ?

הרצון לקבל זה כל היסוד שלי .

איך הוא צריך להשתנות , לאיזו צורה בדיוק ע"י מאור , שאני אהיה דומה לבורא ?


שאלה : מטרת הבריאה היא ,שאנחנו נעשה נחת רוח לו , לבורא , ממה הוא נהנה ?

מיזה ,שאנחנו משפיעים לו .

מה זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא , שבזה אני מגיע לדבקות ?

אני משפיע לו הוא נהנה ואז , מה זה נקרא ,שאני דבוק לכזה מצב ,שהוא נהנה ממני ?

אנחנו צריכים לפצח ,מה זה לא לשמה ולשמה

אז מה זה נקרא ,שאנחנו עושים לו נחת רוח וזה מטרת הקיום שלנו , מטרת העבודה שלנו , מטרת התיקון שלנו ?

נשמע ,אולי ,מאוד אגויסטי , ולאותו מצב ,שבו הוא נהנה ,אנחנו צריכים להדבק , איך ?

גם בהשתוות הצורה , בחיבור המלא , בבקשה .




שאלה : ההבדל בין חסיד לסבל בדוגמה ,שבאגרת ס"ב ,הוא במקור התענוג ( סבל נהנה מהכסף ולא משנה לו ממני לקבל , כמה שיותר ,והחסיד נהנה ,דווקא ,מהגדלות האדם ,שהוא משרת , אבל ,גם הוא וגם הוא ,בעצם ,נהנים בעצמם בכלים דקבלה . נגיד , שחכם הזה הגדול , רב נותן לחסיד 3 דולר , לסבל היה נותן אחד או שניים,וחסיד לא רוצה לקבל. אם הוא היה נותן לחסיד מיליון דולר , אז , חסיד כבר היה במצב יותר קשה וככה כל אחד .

איך חסיד יכול לשמור את עצמו , כאשר שחכם או רב נותן כל העולם , מה שאתה רוצה , והוא שומר את עצמו ונשאר חסיד, שנהנה מגדלות הרב ומסרב לקבל ממנו כסף ?

איפה כאן אנחנו יכולים לראות את ההגנה , מסך , חומה , שהוא בונה כך ,שממש שהגדלות הרב כל הזמן תהיה יותר מכל מה שרב הזה מוכן לתת לו פיצוי ?



שאלה : יש לנו אור אין סוף , שמביא לנו או תענוג בדולרים או תענוג מגדלות הבורא , כנגד זה רצון ,שהוא מוכן להנות או כך או כך , לא חשוב איך , העיקר להנות .

באמצע בין הרצון ואור אין סוף ישנה קבוצה , שאם לא היא , לא היינו יכולים אף פעם לצאת מהטבע שלנו ( שזה לדרוש הנאה , תענוג בכלים שלנו ע"מ לקבל ) .

אז ,הקבוצה ,שעומדת ביני ובורא ,היא יכולה , מסוגלת לסדר יחס שלי עם הבורא כך , שאני מגיע לקשר הנכון ולסדר את הקשר הנכון , זה תלוי בי , ובי בלבד , אפילו לא בקבוצה ולא בבורא .

רק אני כאן אותו המרכיב ,שיכול לקבוע את כל המקרה הזה , שאני דרך הקבוצה ,אשתנה עד כדי כך כלפי הבורא , שאהיה כמוהו .

מחוצה לקבוצה יש בורא ,כמקור התענוג מופשט , שיכול להיות או דולרים , או תענוג מגדלות , חכמה וכו' ואני עם הרצון לקבל שלי ,שרוצה להנות

מה עושה קבוצה , שעושה ממני ממש המותאם לבורא , מצד אחד אני הצרכן , כי הוא הנותן ואני המקבל ומצד השני אני השותף , השווה לו והנותן .

איך הקבוצה ,בעצם ,משנה את כל היוצרות האלו ומביאה אותי לתיקון ?

ואני צריך לראות את הקבוצה , שאני משתמש בה , שאני הקובע . הבורא זה מקור הקבוע , הקבוצה זה מקור המשתנה ,בהתאם למה שאני קובע .

איך אני אקבע יחסים , מצבים שלי עם הקבוצה , כדי לקבוע יחסים שלי עם הבורא ?


שאלה : האם אפשר להגיד ,שהעולם , הקבוצה ,מה שאני רואה , זה מראה ,עד כמה שאני עדיין לא מכוון לבורא , כמו בהכוונת …

עד שקבוצה לפני ובורא לא הופכים להיות לאחד ביחס שלי , אני עדיין לא מכוון לבורא ?

האם אפשר ככה להגיד ?

למה זה מחייב אותנו ?

כי קבוצה זו הדגמת השבירה שבי . אם אני מקבץ כל הכלים השבורים יחד , מתקן אותם , אז ,אני מהכלי שלי עשיתי ,בעצם ,כלי המתוקן ובו נמצא בורא . לכן ,הקבוצה היא הדגמה שלי של הקשר הלא מתוקן שלי עם הבורא .

איך אנחנו דרך הקבוצה מגיעים תיקון ?

תודה לאון לחיים !!!!

לחיים לאון