الصفحة الرئيسيةالصفحة الشخصيةالرسائل(4)الإشعارات(15)الدردشة(16)الأصدقاء(7)القائمةעשיריה ו...(4)Matan...(9)
Leiderman Leon-Nahum
Leiderman Leon-Nahum
יכום משיעור בוקר 15.08.2016 חלק א' ( מהו מחצית השקל, בעבודה – א' ) 42 דקות
اليوم
ס
"...אלא בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו הוא חשוב מאוד, ואין הוא ראוי ליותר, אלא צריך להיות מסתפק במיעוט, ולהיות שמח בחלקו, על אף השיעור הקטן שנתן לו, שתהיה לו אחיזה ברוחניות, היינו הן קטן באיכות והן קטן בכמות.ומהכל האדם צריך להיות בשמחה, היינו על שיעור משהו שיש לו אחיזה ברוחניות, והוא מאמין שזה נתנו לו מהשמים, שגם זה, "לא כוחי ועוצם ידי", ממילא הוא יכול להיות דבוק בה' בשיעור הנקרא, "ברוך מתדבק בברוך".
וזה ענין שאמרו חז"ל (שבת ל'), "שאין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה", שנאמר, ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. הכוונה היא, שענין דביקות צריך להיות השתוות הצורה. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו לארור, אין מקום לדביקות. ויש לפרש, מהו שאמר רב יהודה, "וכן לדבר הלכה". כידוע שהלכה נקראת, הכלה, שענינו הוא ענין קבלת מלכות שמים. כלומר שקבלת מלכות שמים, שהוא למעלה מהדעת, זה נקרא, "שמחה של מצוה".ויש מדרגה יותר גדולה הנקראת, השראת השכינה. והכל בא ע"י שמחה. אחרת יוצא לנו, כנ"ל, שדוקא, "ברוך מתדבק בברוך".
מה שאם כן אם הוא מרגיש עצמו לארור, אין הוא יכול להתדבק בברוך, וממילא במצב הזה הוא נשאר חסר חיים.ובהאמור יוצא, כשאנו אומרים, "ברוך אתה ה' שומע תפלה". פירוש הדבר הוא, שאנו נותנים תודה לה' על זה שהוא שומע תפלה. אולם בעת שהאיש נמצא עכשיו בחסרון, כי אחרת אין לו מקום לתפלה, אם כן הוא עכשיו בבחינת, ארור, ואיך הוא יכול להיות שתהיה לו דביקות עם ה' בזמן התפלה. ועוד, אם הוא בחסרון, על מה הוא נותן לו תודה.והתשובה לזה היא, כי בזה שאנחנו מאמינים שהוא שומע תפלה, כבר יש לנו שמחה מטעם שבטח הוא יושיענו.
נמצא, כי על התפלה, שבזמן שיש לו גם בטחון, צריכים לעבוד למעלה מהדעת שה' יעזור לו, כבר יש לו שמחה, ותיכף הוא יכול לזכות לדביקות, מטעם שהבטחון בעצמו הוא נותן לו שלימות, ונקרא כבר, ברוך, וברוך הוא מתדבק בברוך, כנ"ל.אולם דוקא בזמן שהאדם מבקש מה' שיקרב אותו אליו, בא היצה"ר ונותן לו להבין, שאין הקב"ה שומע תפלתו, ולא נותן לו לבטוח בה' שיעזור לו. ומביא לו כמה הוכחות, ואומר, תסתכל אחורה ותראה כמה פעמים כבר עשית תפלות, וחשבת שה' עוזר לך, ואח"כ שוב נשארת בערום וחוסר כל. ודבר זה חוזר אצלך כל פעם, וכל פעם אתה אומר, עכשיו כבר בטח ה' שמע את קולי, ואני אהיה כבר בתמידיות דבוק ברוחניות. ותגיד בעצמך, ומה היה אחר כך, שוב ירדת למקום השפלות, ושוב נכנסת באהבה עצמית בשיעור יותר גדול משהיית לפני שהתפללת.
ולפי זה במה אתה לוקח עכשיו בטיחות יותר גדולה, שעכשיו ה' ישמע קולך, ואתה כבר נותן תודה רבה לה', ואתה אומר, "ברוך אתה ה' שומע תפלה".ומה יש לאדם להשיב להגוף, בזמן שהוא מביא לו ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתו, ועל סמך מה האדם רוצה לומר לו שזה לא נכון, אלא שאני מאמין למעלה מהדעת, שעכשיו אני בטוח שה' כן יענה לי על תפלתי.התשובה היא, היות שכל היסוד נבנה על בחינת אמונה למעלה מהדעת, ועל האדם לקיים מצוה זו.
אי לזאת, מה שאתה מביא לי ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתי, ומשום זה אין מקום לבטוח בה', שעכשיו כן יתקבל תפלתי, מזה שאתה מביא לי ראיות מהעבר בכדי להחליש לי את כח האמונה והבטחון, אני אומר לך, שדוקא עתה אני יכול לומר, שאני מאמין ובוטח למעלה מהדעת.כי אתה מביא לי ראיות רק מתוך הדעת. ואני נותן לך תודה רבה על השאלות שאתה שואל אותי, ועל ההוכחות, שאתה מביא לי מקום לבנות עליו את הלמעלה מהדעת. אל כן אני עכשיו בשמחה רבה, בזה שיש לי הזדמנות לקיים את המצוה של האמונה והבטחון של למעלה מהדעת.ובהאמור יוצא, שמאותו מקום שהגוף מביא כח להחליש אותו, מהשמחה שיש לו מהתפלה שהוא בבטחון, שה' יענה לו עכשיו על תפלתו, והאדם צריך להביא לו כח על האמונה למעלה מהדעת, כלומר שעל המקום של דעת יש עכשיו הזדמנות להעמיד עליו את הלמעלה מהדעת. ואם אין הדעת מביאה לו את ההיפך,
איך הוא יכול לומר שהוא הולך למעלה ממנו.ועל כן על האדם לומר תמיד, שנותנים לו מן השמים כל פעם ירידות, בכדי שיהיה לו מקום ללכת למעלה מהדעת, וממילא אין הגוף יכול להחליש אותו מהאמונה ובטחון שיש לו בעת התפלה. בעת שהגוף מתנגד לו מליתן תודה לה', ולומר, "ברוך אתה ה' שומע תפלה". והגוף טוען, מאין אתה יודע שה' יענה לך על התפלה, שאתה נותן לו תודה.ואין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים. על זה הוא נותן לו תודה, ואומר לו, "ברוך אתה", שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים.
ובכלל, מה האדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אלא האדם על עצמו נותן תודה לה', ואומר להגוף גם כן, תודה רבה עבור מה שאתה בא אלי בטענות צודקות, היות שעתה יש לי מקום לעבוד בלמעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו נקרא, קו ימין, שלימות. וזהו העיקר הדרך שהאדם צריך ללכת בה. שמכאן האדם שואב חיים, כנ"ל, שאז הוא נמצא במדרגת, ברוך. ונקרא זה, "ברוך מתדבק בברוך".אולם על רגל אחד אין האדם יכול ללכת, שזה נקרא, רגל ימין, שהיא שלימות. והוא צריך גם לרגל שני, שהוא רגל שמאל, שענין שמאל נקרא, דבר הצריך תיקון, שיש שמה איזה חסרון וצריכים לתקנו. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז), "תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".ויש לפרש זה לפי דרכנו, ימין, בזמן שהוא עובד בדרך ימין מקרבת,
כלומר שמקרבת אותו לקדושה, שהוא מסתכל ורואה איך שהוא מקורב לרוחניות, ובכל שיעור ושיעור שהוא רואה שהוא קרוב להקדושה אפילו אחיזה קטנה, כבר הוא שמח, ונותן תודה לה' עבור זה. ולא מסתכל על שלילה.ושמאלדוחה, ובזמן שהוא הולך על רגל שמאל, אז הוא מסתכל רק על הדחיות, היינו עד כמה שהוא נדחה ומרוחק מקדושה, הן בכמות והן באיכות. זאת אומרת, ששני דרכים אלו הם הפכים ממש זה לזה, ממש מקצה אל הקצה. ומשום זה נקרא ימין, חסד, כידוע שקו ימין חסד, ונקרא, גם כן יום, כמו שכתוב, "יומם יצווה ה' חסדו". והענין הוא, כי ההולך בדרך ימין, הוא מסתכל רק על החסד שה' עושה עם הכלל, ואיך הוא עצמו מקבל חסד ה'.
ועל כל הקבלות של החסד, הוא נותן תודה לה', וממילא הוא חי ביום שכולו טוב. כיון שמרגיש בעצמו את החסדים שה' עושה עמו, ומשום זה הוא שש ושמח, ויש לו על מה לתת תודה לה'.אולם בזמן שרוצה ללכת ברגל שמאל גם כן, ובשמאל למדנו, שמאל דוחה, כלומר שבזמן שהולך לבקר את מעשיו, אם צריכים משהו לתקן, אז הזמן לראות רק דחיות, כלומר איך שהוא נדחה מרוחניות, וכל מחשבה דיבור מעשה שלו, הם שקועים באהבה עצמית, ולא רואה לפניו שום מציאות, שיהיה בידו לצאת משליטת הגוף, השולט עליו בכל תוקפו.ולא עוד, אלא אפילו כשרק מתחיל לחשוב, שלא כדאי להישאר במצב של קבלה, תיכף הגוף בא אליו בטענות יותר חזקות מכפי שהגוף היה רגיל לדבר, בזמן שלא היה רוצה לשמוע בקולו, אלא רצונו היה לעבוד להשפיע.
כי עתה הגוף נעשה יותר חריף, ושואל שאלות יותר חזקות.והוא שואל לעצמו, מדוע טרם שהתחלתי לעבוד ביתר שאת ומרץ בעבודת הקודש, הגוף לא היה כל כך פיקח. ועכשיו שהתחלתי לעבוד עבודת הקודש, הייתי מבין שצד הטוב של האדם היה צריך להיות יותר חכם ופיקח, ויותר בעל מרץ, משום שעסקתי בעבודת הקודש.ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", הבינותי שהגוף נחלש, כלומר, טענותיו שהיו לו עד כאן, נסתמו, ואין לו כח עכשיו להתווכח, כי הקדושה קבלה התחזקות מהמעשים טובים, שעסקתי כל הזמן בעבודת הקודש. ועתה אני רואה את ההיפך, שהגוף נעשה יותר פיקח, וטוען טענות יותר חזקות ויותר שכליות.ובעיקר שמביאו לידי יאוש, שאומר, שיותר טוב בשבילו שיפסיק את העבודה הזו הנקראת, לעבוד בעמ"נ להשפיע, וילך כמו הכלל כולו, ולא לחפש להיות יוצא מהכלל, זאת אומרת, לחזור להמצב המקובל.
היינו שמספיק לנו שנקיים תורה ומצות בלי כוונות. וכל הכח צריכים לתת לקיים את תורה ומצות ביותר דקדוקים, היות שזה יותר קל מכוונה דלהשפיע. ובעיקר אני רואה, שכל הכלל, מאלה שרוצים להיות יוצא מהכלל, הם עוסקים ביותר דקדוקים בתו"מ מאנשים אחרים. ובזה הם מקבלים תוארים, אחד בשם, צדיק, ואחד בשם, חסיד, ואחד בשם, איש מורם מעם. ומאי לי להכנס בדרך של לשם שמים ולא לתועלת עצמו.ובמצב הזה האדם לרחמים גדולים הוא צריך, בכדי שלא לברוח מהמערכה. ואין לאדם שום עצה לצאת ממצב זה, אלא על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, זה שהגוף נעשה עכשיו פיקח גדול, הוא מטעם שנותנים לו מן השמים הרגשה לדעת מה זה דעת, בכדי שיהיה לו מקום ללכת עכשיו למעלה מהדעת…"
אדם מקבל הבחנות ,מה זה שייך לעבודת ה' ומה זה לא שייך לעבודת ה' . מה ששייך לעבודה רגילה נקרא "מצוות אנשים מלומדן " ,שמה שיכולים ללמד אותו אחרים והוא יכול לקיים - זה נקרא תורה עממית , שכאן הוא לא יכול לטעות , כי מלמדים אותו בדיוק ,מה לעשות , באיזה גבולות , צורות לקיים . בדרך כלל זה בפעולות גופניות ובפה . מה שאם כן עבודה רוחנית היא נקראת עבודה ,שלא מלמד אותו אף אחד חוץ מהבורא , שהוא צריך לכוון את עצמו לזה ,שכל מה שהוא מקבל , מה שיש לו במוח ולב , הוא מקבל מהבורא ואז הוא מתחיל לעקוב אחרי זה ולהרגיש :
מה הוא מקבל ? האיזו צורה ? איך להגיב על מה שמקבל ? כי הבורא הוא ממלא את האדם כל רגע ורגע בכל הרגשות ומחשבות . ואז , כאשר הוא הולך להיות בקשר עם הפעולות הבורא עליו , הוא נקרא עובד ה' ובזה הוא לומד עבודת ה' עליו . וזה לגמרי לא שייך למה שיש תורת בעלי בתים , יש דעת התורה , שהוא רוכש במאמצים שלו ,אם הוא נמצא בקשר עם הבורא : מתחיל לזהות , להרגיש , איך רצונות , כוונות שבו הם מתעוררים כל רגע והוא צריך להגיב אליהם ( זה כבר חלק שלו בעבודת ה' ) ויש תורה של בעלי בתים , שהם פועלים לפי מה שכתוב בספר ודעת התורה שהוא עוסק בה , כי הוא צריך גם כן למאור המחזיר למוטב היא הפוכה מדעת בעלי בתים , שהם מטפלים בצורה גופנית לקיים דברים הכתובים . והוא נמצא במגע עם הבורא , שכל פעם מדבר אליו בזה , שמעורר בו רצונות ומחשבות חדשים בכל רגע
"...כי מה שאומרים, דעת, הכוונה על הדעת שבא משכל החיצון, שחיצוניות נקראת, רצון לקבל המקורי, שאין בו מבחינת השפעה. ודעת הפנימי נקרא, דעת המתלבש בכלים הפנימיים, שהוא בחינת בינה, שבחינתה היא ממקורה בחינת השפעה, ואין לה מבחינת קבלה כלום, שמשום זה, שכל החיצון אינו מבין שיש מציאות של רצון להשפיע. לכן בו בעת שהאדם מתעורר לעשות משהו בעמ"נ להשפיע, תיכף הוא מתעורר וקם כנגדו, כגבור מלומד מלחמה, ומתחיל להכניע את האדם בפקחות גדולה.ואל יקשה, הלא הכתוב אומר, שיצה"ר נקרא, מלך זקן וכסיל. ואיך אנו אומרים שהוא פיקח. ועל זה יש להקשות שאלה אחרת, איך אפשר לומר על מלאך שהוא רוחני, שיהיה כסיל, כמו שכתוב בזה"ק, על הכתוב, "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". ומפרש, מלאכיו, היינו ב' מלאכים, יצ"ט ויצה"ר.
ואם היצה"ר נקרא, מלאך, ואיך אפשר שיהיה כסיל. אלא צריכים לפרש, כי מלאך נקרא, על שם הפעולה, כמו שכתוב (שופטים י"ג), "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי".שפירושו, ששם של המלאך נשתנה לפי השליחות, שנשלח לעשות איזו פעולה, נמצא, לפי הפעולה נקבע לו שם.ולפי זה יש לומר, היצה"ר נקרא, כסיל, על שם שהוא משתדל שהאדם יעשה מעשה כסילות. ואת זה שהאדם יהיה כסיל, הוא עושה זאת בפקחות גדולה. ולכן כשהאדם מתחיל ללכת בהתגברות, ולא רוצה לשמוע בקולו, הוא מוכרח להראות לאדם יותר פקחות, שהצדק הוא עמו. וכשהאדם מתגבר על טענותיו של יצה"ר, מוכרח אז היצה"ר לבוא אליו עם טענות יותר מחוכמות, ואין האדם יכול לנצח אותו אלא עם האמונה למעלה מהדעת. ולומר, אין להדעת שום ערך, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.אבל אם האדם מתגבר על הדעת החיצוני, שטוען טענות צודקות, הוא מרויח, שהאמונה שלו מתגדלת בכל פעם מדרגה יותר גדולה, מכפי שהיה לו טרם ביאת היצה"ר עם השכל שלו, שלא כדאי לצאת מאהבה עצמית, מסיבת שכל פעם שהדעת של היצה"ר מתגדל, אין לו ברירה אחרת, אם הוא רוצה להישאר בקדושה, אלא להמשיך על עצמו בחינת אמונה יותר גדולה. כלומר שהוא נעשה כל פעם נצרך להבורא, שיעזור לו להינצל מהרע שלו. זאת אומרת, שאל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות, אלא שהוא יסתפק עם האמונה שיש לו בה', שכפי אמונתו שיש לו בטרם ביאת היצה"ר עם הטענות הצודקות, ושאי אפשר לתרץ אותם בלי עזרת ה', שמקבל כח ללכת למעלה מהדעת.מה שאם כן מי שלא הולך בדרך האמת, שכל עבודה שלו תהא בנויה על יסוד של מוחא וליבא, הוא מבקש מה' שיקח ממנו את המחשבות האלו, שלא יפריעו לו מעבודתו. נמצא, שהוא נשאר בדרגתו ואין לו מקום ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך ללכת קדימה, אלא הוא רוצה להישאר במצב הנוכחי בקביעות. ורק לזה הוא מצפה, ואין לו צורך לגדולות.והגם שהוא רוצה מדרגות יותר גבוהות משאר אנשים, זאת אומרת, אם הוא תלמיד חכם, ויודע בעצמו שיש אנשים שלא מגיעים לקרסוליו, ובודאי שגם בעבודה הוא רוצה להיות מורם מעם, ומשום זה הוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא מרגיש שהוא נמצא במצב הנוכחי.אבל כל זה הוא רק מטעם מותרות ולא הכרחיות. ומי שמתפלל על מותרות, לא יכולה להיות תפלה זו מעומק הלב, כי הוא יודע בעצמו, שמצבו לא כל כך רע. וזהו מסיבת שהוא רואה אנשים יותר גרועים ממנו, אלא רק למותרות הוא צריך. ולפי הכלל, "אין אור בלי כלי", שפירושו של כליהוא, צורך וחסרון, ולמלאות את החסרון הוא צריך. מה שאם כן מותרות עוד לא נקראות חסרון ברוחניות. ומסיבה זו האדם נשאר על מצבו, ואין לו שום אפשרות שיוכל לזוז ממנו.אולם האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת.נמצא, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו כח יותר גדול, אין זה מטעם מותרות, אלא פשוט שהוא רוצה להיות יהודי מאמין בה'. והוא מביא לו מחשבות, שטוען לשון הרע על דרך ה', ועל כל דבר ששייך לקדושה. היינו כל דבר שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, תיכף בא אליו עם טענות של רשעים, המלעיגים על עובדי ה', כמו שכתוב, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים".אי לזאת, הסיבה שהוא רוצה כל פעם כוחות יותר גדולים מלמעלה, היא הכרחיות, היות שהוא מבקש עזרה להינצל ממיתה, להכנס לחיים, כי, "רשעים בחייהם נקראים מתים". והואיל שהוא רוצה עם טענותיו להכניסו במחנה של רשעים, נמצא, שהוא לא מבקש עזרה מה', שיתן לו מותרות, אלא פשוט להיות נפשו, כלומר שלא יהיה רשע.ובהאמור יוצא, שהאדם מרויח תמיד מהשאלות של הרשע, ע"י זה שיש לו מקום חסרון, לבקש מה' שימלא משאלות לבו לטובה, היינו שיהיה טוב ולא יהיה רע. ותפלה כזאת, הנקראת, "תפלה מעומקא דליבא", מתקבלת תיכף למעלה, היות שזה נקרא, "תפלה דעני", כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב, "תפלה לעני כי יעטוף", שאומר, שתפילת העני מאחרת כל התפלות, היות שתפלתו מתקבל לפני כל התפלות.והטעם הוא צריך לומר כנ"ל, שאין זה מותרות אצלו, אלא פשוט הוא רוצה לחיות, ולא יהיה בחינת מת, כי רשעים בחייהם נקראים מתים. וזה הוא מה שכתוב, "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת".יש לפרש, שה' קרוב להושיע להם, לאלו שמבקשים שרוצים ללכת בדרך האמת, הנקראת, לשם שמים.כלומר שהם רואים שאין ביכולתם להתגבר על אהבה עצמית, ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומבקשים מה', שיתן להם עזרה, שיוכלו להתגבר על הגוף. זאת אומרת, מה שהם מבקשים מה', הוא רק דבר אחד, שתהיה להם היכולת לעשות משהו לשם שמים, שיוכלו לומר בפה מלא, "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, ולא לתועלת הגוף"..."
שאלה : מה זה מחשבות זרות שיחזרו לתשובה ולא יעלמו ?
תשובה : כל מה שיש במוח ולב האדם הכל מגיע מהבורא , "אין עוד מלבדו " ממחשבה הכי קטנה שחוזרת ,אולי ,כל רגע לאדם ומנהלת לו כל מיני מערכות גופניות , פנימיות ,שהוא לא מודע לזה - הכל זה בא ע"י האור , שהאור מסדר את הדברים . סה"כ הרצון לקבל לא זז ואפילו לא קיים , אם האור לא מחזיק אותו ומחדש אותו במעשה בראשית. אבל ,אנחנו צריכים להבחין ,מה אנחנו מקבלים מהבורא בהתפתחות הרוחנית שלנו .
זאת אומרת ,שברצונות ובמחשבות שם אנחנו רוצים בדיוק להרגיש ,מה הבורא שולח לי ובמה אני יכול להזדהות עמו ? ותמיד להשתדל לזהות ,שאני הראשון ( זאת אומרת הבורא , ככה הוא אומר ) , שמה שיש בתוך הכלי ברצון ומחשבה - זה הכל בא ממנו , זה מתעורר מאפו-שהו , ממנו ואז אני כל הזמן מודע ועוקב אחרי זה , שהבורא בי הוא הראשון ואיך אני מגיב על זה , נותן תגובה נכונה ,שבזה אני רוצה ללכת יד ביד , בכל התנועות, כמו צל אחרי האדם , כך אדם אחרי הבורא . וכך אנחנו צריכים להשתדל לעשות . בעבודה הזאת יש לי , אם אני מתחיל לעבוד בה , בתהליך הזה , אני נתקע בכל מיני מצבים מעניינים , משובחים , מסובכים , לא פשוטים . איך אני הולך על זה ? שאני צריך תמיד ללכת לבירורים , להיות בכוונות ומחשבות ,שהבורא מגדיר בי ביחס שלי אליהם , לבקר ולתת יחס אחרי הבירור ולקבוע ,מה אני עושה עם זה . אני עובד בהם בתוך הדעת או למעלה מהדעת .
המחשבות האלו ,שאני מגלה ,עד כמה שהן תומכות או נגד הדרך שלי , או האופי המקורי שלי הגשמי וכו' , כאן זאת העבודה שלנו . מחצית השקל נותן הבורא ומחצית השקל צריך לתת אדם וכך אדם מגיע לדבקות עם הבורא . יש בזה הרבה דברים , זה כל העבודה שלנו . אבל ,אנחנו תמיד מקבלים דוגמה וציור ,איך שאנחנו צריכים להתקדם לבורא , רק צריכים להיות בתשומת לב גם ,במה שלזהות וגם במה שלהגיב . הכל תלוי באדם , כי לזהות ,אתה יודע, יש אנשים ,שבעולם שלנו לא רואים כלום ( ככה חיים , עבודה , בית , איזה חופש וזה הכל - אין יותר , לא מגלים ) , ישנם כאלו ,שמגלים בעולם שלנו עוד כל מיני תהליכים להתפתחות תרבותית , אומנות , ספורט ,ויש כאלו ,שהולכים עוד יותר : להתפתחות לא שאני מתפתח בזה ,שאני יודע ,מה שמחוצה לי , אלא ,שאני מתחיל להתפתח במה שאני , וגם בזה ישנם דרגות , עד שאדם מגיע לפי החיסרון הפנימי שלו , מתחיל לחשוב על ההתפתחות שלו המקורית , אבל, הכל זה מדובר על התפתחות האדם . כאשר אנחנו מגיעים להתפתחות האמתית שם ההתפתחות היא ע"י מאור המחזיר למוטב , שאחרי שאני מבין , שאני צריך לקבוע יחס שלי עם הבורא , מה שהוא עושה לי , אז התגובה שלי לכל דבר צריכה להיות ...שאני לא יכול להגיב רק בצורה ,כמו שאני ,זו תגובה אינסטינקטיבית , גשמית , ממה שאני נמצא ,אם הבורא התייחס עכשיו אלי ,אני צריך להתייחס גם כן בחזרה אליו ולהתייחס אליו אני רוצה כבר בצורה מתקדמת . לא שאני יודע ,לפי ניסיון שלי , לימוד שלי ,איך אני צריך להתייחס כי כך כתוב , אלא ,שאני צריך להזמין מאור המחזיר למוטב . זאת אומרת ,שאני רוצה להידבק בבורא , באותו מאור , באותו יחס שלו אלי ושהוא ע"י זה שהוא מעורר אותי עכשיו , גם כן יעשה ממני תגובה נכונה על ההשפעה שלו . זה נקרא "אני הראשון ואני אחרון" רק "אני הראשון " זה הבורא מעורר אותי ו"אני אחרון " זה אני מעורר אותו , שיעשה ממני תגובה נכונה . בהשפעה שלו הראשונה הוא מביא לי תנאים החדשים למצב החדש , שהם יכולים להיות לגמרי לא נעימים לרצון לקבל שלי , למצב ,שאני נמצא בו , אבל , כאשר אני מבקש ממנו ללמד אותי ,איך להגיב , באיזו צורה וכו' ? אני מתחיל מזה ,שאני רוצה להיות ממש עובר במצב החדש , אז ,אני מקבל ממנו את הלימוד זה נקרא "אחור וקדם צרתני" וזה נקרא עבודת ה' ועבודת האדם כאן היא רק לזהות את התפקיד שלו הקטן ובתהליך כזה אני רואה, שאני כל הזמן קשור אליו וזה העיקר , כל פעם מזהה ,מה שהוא עושה ומבקש , מזהה מה שהוא עושה ומגיב ,וכל פעם נמצא עמו בהדדיות כזאת : שאלות , תשובות , יחסים ולא עוזב את זה וכך צריכים להשתדל . יש בזה נחיצות הקבוצה , סביבה , נראה זו עבודה אישית , אבל היא לא יכולה להתבצע בלי תמיכת הקבוצה , בבעיות , בטענות , בבקשה . אדם חייב לפעול יחד עם אנשים , הוא מתחיל להבין ,שחוץ מלחבר את כולם ולהביא אותם כשכינה לבורא אין לו מה לעשות, זאת העבודה שלו , שבעצם ,בזה הוא פונה לבורא , שרוצה כל פעם לסדר לו עוד ועוד מקום יותר נוח וטוב לגילוי . כך מתקדמים . סביב זה מחצית השקל , המושג הזה , שתמיד אדם נמצא בחצי
תלמיד : זה נראה כאילו כל הזמן אותה תגובה ?
רב: אני מבטיח לך ,שזה יהיה כל הזמן משהו אחר
תלמיד : אבל ,אם הפתרון הוא לחזור לקבוצה ולחבר אותה
רב: כל יום יש לי אותו דבר , אני קם , אני חי , נושם , אוכל ,שאני אוכל , מחשב שאני פותח , שיעור אתך וכו' ,אני ממש לא מזהה ימים כאלו ,כמו העתקה , כמו במכונה . אני רואה כל פעם שיש רצונות חדשים ובהתאם לזה תגובה חדשה , שיש הבחנות יותר מבוררות , "אין יום דומה לחברו "
אינדקס 